עריכת הדף "אור שמח/גירושין/ג" (פסקה)

== טו ==

'''ישראל כו':''' 

''' יש ''' שהוכיחו מזה ששיטת רבינו דמוחלף לדת ישמעאל אינו בר שליחות דכוע"ג גמור הוא לכל דבריו ומה עכו"ם אינו בר שליחות אף מוחלף אינו בר שליחות כלל. ויש שדחו זה דכוונת רבינו הוא משום דמוחלף אדעתא דנפשיה קא עביד כמו עו"ג ומש"ה כתב רבינו והעו"ג על דעת עצמו הוא כותב להורות לנו דמשום זה אף מוחלף פסול דאילו מטעם שאינו בתורת גיטין וקדושין הלא מוחלף הוא בתורת גיטין וקדושין ויעוין פ"ד מהלכות אישות בזה. והנה המגן אברהם סימן קפ"ט {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/קפט#א|ס"ק א]]}} הוכיח מדברי התוס' סנהדרין {{ממ|[[תוספות/סנהדרין/עב/ב|דף עב]]}} דלא מקרי ב"ב ואינו נעשה שליח דלפי המסקנא אמרי דבי ר' ינאי מה אתם ב"ב אף שליחכם ב"ב וא"כ מוחלף דלאו ב"ב הוא אינו נעשה שליח יעו"ש ויעוין תו"י יומא דנ"ו ד"ה עשרה דכותים דגירי אריות הוי מ"מ מיקרי ב"ב ותרומתן תרומה אף דעיקרו של ב"ב מכן תרימו גם אתם נפקא לן ומכש"כ מוחלף לדבריהם:

''' עיין ''' מג"א סימן קפ"ט {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/קפט#א|ס"ק א]]}} שהוכיח מדברי התוספות פרק בן סורר ומורה {{ממ|[[תוספות/סנהדרין/עב/ב|דף ע"ב:]]}} דמוחלף לדת ישמעאל אינו נעשה שליח. והנה הרב באבן העוזר השיג השגה עצומה מסוגיא דריש האיש מקדש, דאמר ל"ל קרא למעט עו"ג תיפוק ליה משום דליתא בתרומה דנפשיה, ומשני דאיתא בתרומה דנפשיה דעו"ג שתרם תרומתו תרומה, ופריך ולר"ש דפטר דתנן תרומת עו"ג מדמעת וחייבין עליה חומש ור"ש פוטר אתם גם אתם למה לי כו'. ואם נימא דמוחלף אינו בן ברית ואינו בכלל שליחות, א"כ ודאי דלא הוה שליח ואיתא בתרומה דנפשיה, א"כ שפיר בעי קרא למעטו מתורת שליחות לרבי שמעון ג"כ, וזה באמת השגה עצומה. אמנם בזה שפירשו תוספות טעמא דר"ש דמיירי דחייב בתרומה ותורת טבל נחתא עליה, וכגון שגדלה שליש ביד ישראל ומרחה ישראל ואפילו כן ר"ש פוטר, וטעמיה משום דיליף קדשי הגוף דבקדשי עו"ג אין בהן מעילה חטא חטא מתרומה, ובתרומה כתיב בני ישראל ולא עו"ג, אלמא דממעט קרא בהדיא אעפ"י דחייב בתרומה עיי"ש. ולפ"ז נראה דאין גז"ש למחצה וילפינן תו תרומה בגז"ש מקדשי הגוף וכדאמר פרק ב"ש דתרומה דקדיש קדוה"ג ילפינן מינה קודה"ג, וניחזי, דאמרינן בפרק חלק היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה. ר' יוחנן אמר זבח רשעים תועבה ואפילו דמיהם אסור, רש"י, הרי דמשום זבח רשעים אפילו דמיהם אסור להקריב אעפ"י שבאים נדבה, וכיון דחזינא דאפילו דמיהם אסורים בהקרבה, הרי הוי כחטאות המתות דאתמר בהו לא נהנין ולא מועלין, דאין מועלין בהם משום דלאו קדשי ה' נינהו, דאין לגבוה בהן לא קדוה"ג ולא דמים לכשיסתאבו, והא דתני לא נהנין בפ"ד דתמורה פרש"י דהיינו מדרבנן, וכיון דגמיר לזה ר' שמעון גז"ש דחטא חטא, א"כ ילפינן תו גם תרומה בגז"ש דחטא חטא מקדשי הגוף, ובמומר לעו"ג או לחלל שבת דלאו בר ברית הוה הא ביה איכא משום זבח רשעים תועבה, וקרבנו שהקדיש אחר שהוא מוחלף איכא משום זבח רשעים תועבה והקרבן לא חזי לגבוה לא גופו ולא דמיו ואין בו מעילה, ותו כי ילפינן תרומתו א"כ ילפינן הא דכתיב ולא יחללו קדשי בנ"י היינו דתרומת מוחלף אינם בכלל חיוב חומש עליהם וכמו דתרומת עו"ג לרבי שמעון אינה מדמעת ואין חייבין עליה חומש ויליף בתר כן מינה בגז"ש קדשי עו"ג דלא מועלין, כן ילפינן בגז"ש זו תרומת מוחלף מקדשי מוחלף דאין מועלין בהן:

''' אמנם ''' יש לפקפק על הקדמה זו, דשאני בעיר הנדחת דפריך תלמודין בפרק נגמר הדין {{ממ|דף מ"ז}} אמאי ימותו הואיל ואיקטול הו"ל כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו יעו"ש, א"כ ר' שמעון דסבר בכ"מ בעלי חיים אינן נדחין והוא כדאמר מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה, וכן במפריש נקבה לפסחו וילדה זכר סבר דיקרב פסח בפ"ו דכריתות, א"כ לר"ש אם יחזור בו המוחלף הלא יהא חזי להקריבו למזבח, ותו מועלין בו משום דאיכא ביה דמים למזבח היינו אם יחזור בו המוחלף, ותו איך מצית למילף דתרומתו אין חייבין עליה חומש מגז"ש דחטא חטא:

''' אולם ''' כד נעיין בזה נמצא סייעתא לדברינו דתנן במעילה פרק ולד חטאת תורין שלא הגיע זמנן לא נהנין ולא מועלין ופריך הגמרא מ"ש ממחוסר זמן ופריק מחוסר זמן מידי דהוה אבעל מום דבר פדיון הוי, אבל הני עופות כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון, נמצא דהשתא לית במחוסר זמן דעופות קדושה, דלגופייהו לא חזו ולדמי לא חזו, הרי דאין מועלין אע"ג דלכשיגיע זמנן יהיו ראוים למזבח, בכ"ז השתא אין מועלין בהן, כש"כ כאן במוחלף דאע"ג דלר"ש אם יחזור המוחלף מרשעתו יהיה הקרבן חזי למזבח, בכ"ז בעודו מוחלף אין מועלין בו. אולם לכאורה דא עקא, דר"ש סבר תמן דבני יונה שעבר זמנן לא מועלין בהן ותורין שלא הגיע זמנן מועלין בהן משום דלקמיה חזו. א"כ הכא נמי הלא כשיחזור בו יהא חזי לגבוה לכן תו גם עכשיו איכא ביה מעילה. אך ז"א, דפוק עיין שם בתוספות ד"ה בשלמא לר"ש, והא דמועלין בהן קודם זמנם לר"ש מעיקרא הו"מ לומר לר"ש מידי דהוי אמחוסר זמן בלאו האי טעמא דאית בהו ל"ת אלא בעי למימר טעמא דא"ש אפילו למסקנא דמסיק ומחלק בין מחוסר זמן לעופות כו' עכ"ל. הרי דהא דפליג ר"ש על סברא דא אינו מטעם דיהיה ראוי לאחר זמן לחודא רק משום דגלי קרא בקדשי גלגל דאית בהו ל"ת דהוה מחוסר זמן וה"ה לענין מעילה, וא"כ אימת גלי קרא דוקא מידי דאקדשינהו להקריבם לכשיהיו ראוים, משא"כ במוחלף דאין סופו לחזור ולא שייך לומר שמחזיקם להקרבה כשיחזור הלא עכשיו אינו חוזר בו ומוחלף הוא, ומשום זה לא אמרו דכל שבידו לא הוי דיחוי כמבואר בזבחים {{ממ|דף ל"ד}} ואפ"ה מוחלף הוי דיחוי דאין דעתו לחזור כמו"ש בתוספות שם, כן נראה לדעתי. ואע"ג דרבנן בתוספות {{ממ|זבחים דף י"ב:}} פירשו דמוחלף שהפריש קרבן לא הוה דיחוי כלל כשיחזור בו, אין דבריהם מוכרחים, ועוד דאנן השתא מיירינן דכל זמן שהפריש הקרבן הוא מוחלף אף ר"ש סבר דגרע ממחוסר זמן לענין חיוב שחוטי חוץ דאף ליית ליתא ביה ומש"ה אף מעילה ליתא ביה. ובתמורה י"ט סבר ר"ש דאשם בן שתים והביא בן שנה לא קדיש כלל, ועיין מה שפירשו בזה בפרק חטאת {{ממ|דף קי"ד:}} תד"ה היתר במה:

''' ודע ''' דיסוד דברינו אלה דאין מעילה בקדשי מוחלף הוא תלמוד ערוך בירושלמי פרק חלק הלכה ז', דאיתמר שם, קדשי עיר הנדחת ר' יוחנן אמר אין מועלין בהן רשב"ל אמר מועלין בהן מתיב רשב"ל לר' יוחנן [כן הגיה המראה הפנים] על דעתך דתימר אין מועלין בהן ניתני שש חטאות אין מועלין בהן א"ל שכן אפילו עולה בדא מתה, רק אנחנו הארכנו לר' שמעון דסבר אין בע"ח נדחין ג"כ לית בהו מעילה וכמוש"ב בס"ד, ושם בירושלמי, ר' הילא בשם רשב"ל מועלין בהן משום קדשי רשע ויקרבו משום זבח רשעים תועבה, היינו לריש לקיש דסבר בבבלי דדוקא אינהו גופייהו לא קרבי הא דמיהן קרבי הואיל ואישתני אישתני, וא"כ כיון דחזו לדמי לכן מועלין בהן ואינן כקדשי עו"ג דבני ישראל כתיב והוא ישראל הוי דאע"פ שחטא ישראל הוא, ועיין משל"מ הלכות שגגות פ"ג העמיק הרחיב בזה ולא הביא דברי הירושלמי ע"ש. ואין לומר כיון דטעמא בקדשים משום דלא חזו לאקרובי לא הן ולא דמיהן, ובתרומה הא חזי למיכל לכהן כדין כל תרומה לא ילפינן בגז"ש, דזה אינו, דלענין תלוש אף במעילה יליף מגז"ש דחטא חטא מתרומה אע"ג דתרומה ליתא במחובר, יעוין מנחות {{ממ|דף ע'}} ודוק:

''' אולם ''' לכאורה יש לפקפק ביסוד דברינו, דנחזי דאם הפריש קרבן והוחלף, הלא ג"כ אינו ראוי לא לדמי ולא לגופיה ולית ביה משום מעילה, ואפ"ה בתרומה ודאי חייבין עליה חומש לר"ש. אך ז"א דתמן בהפרשת קרבן עדיין לא נגמרה מצותו וסיבת קדושתו כ"ז שלא נתכפרו בעלים ולא נזרק לגבוה לכן אין מועלין בהן עכשיו, משא"כ בתרומה שכבר נגמר ענין קדושתה בעת ההפרשה ואינו צריך לגמרה ענין אחר, וכיון שבעת הפרשה היו חייבין זרים על אכילתה חומש במאי פקע והוי כאילו נזרק דם הקרבן קודם שהוחלף, וכן א"ש איפכא דמוחלף אם יחזור בו לר"ש דחזי לגבוה דאין בע"ח נדחין הלא יהיה בהן דין מעילה, ואטו בתרומה תתחייב על אכילת תרומת המוחלף כשיחזור בו חומש, א"כ אישתכח דאיתא בתרומה דנפשיה לכשיחזור יתחייב על אכילתה חומש וקדשי בנ"י קרינן בהו. ולפ"ז ניחא דשם עדן לא נגמר הקרבתה וקדושתה אינו רק לתכליתו לצורך גבוה להקרבה, לכן אם חזר בו וחזי תו חזר להקרבן דין מעילה, אבל בתרומה הלא נגמרה כל הקדושה והתכלית, ואם מעיקרא בהפרשתה לא מקרי קדשי בנ"י לענין חלול במאי חזר תו, והנתינה לכהן אינה הוספה בהקדושה, דהא הלוקח טבל ממורח מעו"ג לא בעי נתינה ולא נפחתה קדושתה וכי"ב, והדברים ברורים:

''' ומה ''' שהוכיח האבן העוזר{{הערה|עי' מהר"ם שיף {{ממ|[[מהר"ם שיף/גיטין/כג/א|גיטין כג.]]}} שגם כן הביא ראייה זאת.}} שם ממשנה דסוף פ"ג {{ממ|[[בבלי/גיטין/כג/א|דף כג.]]}} דחשיב שם שוטה וחרש כו' ונכרי דפסולין להביא גט אשה, וחשיב היה פקח ונתחרש וחזר ונתפקח ואילו נכרי שייר דלא שייך, ואם תאמר דמוחלף אינו בן ברית לימא דהיה עו"ג ונתגייר וחזר לסורו והוחלף וחזר ונתגייר, או ישראל שהוחלף וחזר בתשובה דהוי תחלתו בכשרות וסופו בכשרות יעו"ש. מלבד דיש לדחות, עוד נסתרה ראיתו לשיטת המ"ב {{ממ|[[משאת בנימין/צז|סימן צז]]}} שהביא המג"א בסימן תמ"ח {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/תמח#ד|ס"ק ד]]}} דעו"ג נעשה שליח לעו"ג יעו"ש, ובתוספות רקע"א חזק דבריו מש"ס דילן ודלא כנראה מירושלמי דמאי פרק ו', א"כ אף דישראל מוחלף אינו נעשה שליח לישראל משום דאינו בן ברית ולעו"ג לא דהוי ישראל לעו"ג, אבל מוחלף למוחלף דשוים בדיניהם ושניהם ישראל ואינם בני ברית ודאי דנעשה שליח, וא"כ באם נעשה שליח על גט מוחלף אחר כשר אעפ"י שאין תחלתו בכשרות ומש"ה שביק תנא דמשנתנו למיתני דין מוחלף, ויעוין בתוספות רעק"א ותראה כי זה נכון:

''' והנה ''' יש לבאר לפי שיטה זו שמוחלף לאו בר שליחות הוא [וכן בספר כפתור ופרח על הלכות ארץ ישראל פרק י' {{ממ|דף ל"ו}} מביא בשם קדמונים דמומר להכעיס ומין לאו בר שליחות הוי כדעת המגן אברהם עיי"ש], א"כ איך מוחלף מגרש אשתו הא בכתיבה בעינן שליחות ובחתימה ג"כ כתבו רבנן בתוספות {{ממ|דף ט'}} ד"ה אעפ"י שחותמיהן עו"ג כשרים חוץ מגיטי נשים דלאו בני שליחות נינהו דאין שליחות לעו"ג מדבעינן שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו משמע דבעינן שליחות עכ"ל. ולפ"ז איך מצי מוחלף לגרש את אשתו. ובאמת ענין שליחות בחתימה היינו שוכתב דקרא קאי על חתימה, וזה כמו דתנן ג' גיטין כו' ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, היינו דכתב ידו כמאה עדים דמי לכן איכא משום שליחות שכתיבת העדים ככתיבתו דמיא, ורק רבנן פסלוהו דהוה כאין בו זמן. אך שיטת רבינו דלא בענין שליחות כלל לא בחתימה ולא בכתיבה, והא דבעינן שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו הוא לאו משום שליחות רק משום דבעינן לשמה, וכל זמן שלא שמעו מפי הבעל שרוצה בגירושיה ומנוה אותם לגרשה ולכתוב הוי כמו כתיבה להתלמד ואין זה לשמה, וכמו שהעלו רבנן בתוספות {{ממ|דף כ"ב:}} ד"ה והא לאו בני דעה נינהו, והרשב"א בחידושיו, והכריחו מריש זבחים דבעי לומר דלהתלמד יהא כמו סתמא ויהא כשר והא בעי שליחות וע"כ דוכתב אינו על הבעל רק שיהא מגרשה בכתב, וזה מדוקדק בלשון רבינו שחשב בעשרה דברים, שיגרש בכתב, ובנתינה כתב שיתנהו לה ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה, הרי דבכתיבה לא הזכיר שליחות. והרב במחנ"א הוכיח מדאמרינן דאם ביטל הגט בטל ואם איתא דמאי דבעינן צוואת הבעל לאו משום שליחות הוא אלא משום דבלא צוואתו לא הוי לשמה, א"כ גט זה שנכתב לשמה שהרי נכתב בצוואת בעל א"כ מה יכול הבעל עוד לבטל יעו"ש. אולם מה יענה הרב למה שמצאנו בפ"א מהלכות ציצית, הטיל ציצית על הציצית אם נתכוין לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, הרי דבטלו הראשונות משום דאגלאי מלתא דבטלה תלייתם לשמה, ואף ע"ג דבכל מקום לא אשכחן דמידי דאיתעביד לשמה ליבטל אחר כך ואם כתב אדם ס"ת אטו מי מצי ליבטל אותה אחר כך [לשון רבנן בתוספות], זה דוקא במידי דהמעשה הוא גמר, משא"כ בציצית מה שפוטרים את הבגד הוא בעת תלייתם והם סיבה לפטור את הבגד רק בשעה שהם בבגד, דאטו מה שמונחים בבגד פוטרים הציצית אחר זמן, רק בשעה שקשורים אל הבגד נפטר הבגד, ואם כן התליה לשם ציצית הוא לפטור הבגד בשעת קשירתם אל הבגד בעי שיהיו תלוין בבגד לשם ציצית, א"כ הך לשמה הוא לקשירת הציצית אח"כ בבגד, וכי מבטלן אח"כ בטלי. וכן בגט הלא ספר כריתות בעי שיהא ענין הספר לשם כריתות שיהא הוראתו לכרות הנשואין ולהפריש אגד אישותו ממנה, ולכן אמרו בריש זבחים דבגט סתמא פסול משום דסתמא לאו לשמה קאי ופירשו רבנן בתוספות אע"ג דאשה שזנתה עומדת להתגרש מ"מ לאו בגט זה עומדת להתגרש, הרי דבעינן שיהא גט זה עומד להתגרש. וכן מוכרח, דניחזי, דהא ודאי דסתמא פסול בשטר קדושין אע"פ דאיתתא לאינסובי קיימא מ"מ איננה עומדת להנשא לאיש זה דוקא. ולכן כי פריך בפרק קמא דגיטין {{ממ|דף ט'}} והאיכא לשמה מתרץ אלא כי קתני מלתא דליתא בקדושין מלתא דאיתא בקדושין לא תני, וע"כ דבקדושין פסול ג"כ בכותב טופסי קדושין ולכן לא תני זה אע"ג דהוי סתמא, ובודאי גם בשטר שחרור פסול בכותב טופסין. והיינו דסתמא פסול דאי לא"ה מאי פריך והאיכא לשמה, ועל כרחין דסתמא ג"כ פסול בגט שחרור משום דעבד לאו לאישתחרורי קאי, ונתבונן הא איכא בהנך דכופין לשחרר כמו חצי עבד וחצי ב"ח וכי"ב וא"כ להשתחרר קאי, וע"כ דבגט שחרור זה אינו עומד להשתחרר, וכן מוכרח דאם בעלה מוכה שחין אמרינן בפרק המדיר דכופין להוציא [אך אמר תמן דאם אמרה דיירנא בסהדי שבקינן לה] וא"כ הענין דהגט יהא עומד להויתו אחר כך היינו שתתגרש ותיפסק אישותו ממנה בגט זה אחר כך, וזה נקרא ספר כריתות ונכתב לשם ענין כריתות שמתהוה רק בנתינתו לא בעת הכתיבה ומשום זה חלה עליו שם ספר כריתות{{תוספת|*|''' הגה"ה''' 
{{ש}}
ובאמת צע"ק, הא דפריך לקמן פרק המגרש על משנה דשנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו כו' ופריך לר"א דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידע בהי מנייהו קא מגרשה, דמאי קושיא כיון דכבר נכתב הגט לשם כריתות א"כ לשם כריתות קאי בסתמו והוי בסתם ספר כריתות, ולכן אם נתערבו כשר ליתן שניהם לזו ושניהן לזו והוי כמו בקדשים דקיי"ל סתמא כשר, לכן אם נתערבו שני זבחים של שני בני אדם זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא כדתנן בפרק כל התערובות משנה קמא, קדשים בקדשים מין במינו זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא, ועיין תוספות עירובין {{ממ|[[תוספות/עירובין/לז/א|דף לז.]]}} ד"ה לאיזו שירצה כהן שכתבו כן ומאי פריך. אולם זה ניחא, דעל הגט שיהא ספר כריתות כיון שנכתב לשם כריתות ודאי דתו סתמא לכריתות קאי, אולם האשה איננה עומדת להתגרש אם לא בגוונא רחיקא כגון מי שזינתה ונאסרה על בעלה או בעלה מוכה שחין או ששהתה עשר שנים ולא ילדה דכ"ז בגוונא רחיקא שתכוון המשנה לזה, וא"כ הרי אין נתינה לשמה, לכן משני אביי דבנתינה לא בעי לשמה, ואפשר דהירושלמי פרק כל הגט הלכה א' דפריך ממשנה דכל הגט, דגט שנכתב לשתי נשים פסול, ודכותה והן שני גיטין פסולים בשתי נשים שמצווהו לכתוב שני גיטין לאיזו שירצה לגרש בגט זה או בזה, והתנינן שני גיטין שנתערבו נותן שניהם לזו כו' ומשני תמן זה כרות לשמה וזה כרות לשמה תערובות היא שגרמה ברם הכא לא זו כרות לשמה ולא זו כרות לשמה, כונתו, כי מתיחס בגט ודאי דשניא ושניא, דכאן עדיין לא נכתב הגט לשם כריתות משא"כ תמן שכבר נכתב הגט לשם כריתות וסתמו לשם כריתות קאי, וזה יתן לשם מי שהוא נכתב רק תלמודין פריך דאם עדי כריתות כרתי הרי אין כריתות ברור שאשה זו מצדה איננה עומדת להתגרש, בינה זה, אולם כבר בארתי לעיל ירושלמי זה בדרך ישר:}}. נמצא דהענין דלשמה היינו שיהא נכתב לשם כריתות שמתהווה אח"כ בעת הנתינה. וכן בציצית דהתליה לשם מצות ציצית שהפטור מן הבגד וקיום המצוה מזמן העתיד לבוא יקויים בתלייתם אח"כ בזמן הנוכחי העתידי שבעת החיוב אז פוטר התקשרותו לבגד, ותלייתם לשם מצות ציצית המתהווה אח"כ, לכן בזה מהני ביטול היינו שיבטל ענין מצותם לשמה והכנתם לשם כריתות או לשם ציצית הבאים אח"כ אתי דיבורא ומבטל להו וזה נכון, ונמצא דהוכחת המחנ"א בטלה מעיקרא דשיטת רבינו דאין דין שליחות בכתיבה וחתימה דוכתב היינו שיגרש בכתב וכמו שכפל רבינו כמה פעמים:

''' עוד ''' הביא ראיה דבעינן שליחות לכתיבה מהא דאמרינן ריש מי שאחזו. דאם אמר כתבו ותנו ואחזו קורדייקוס אם נחשב שוטה גמור אע"ג דסמיא בידן, אם כתבו בעודו בחליו פסול הגט וכן פסק רבינו פ"ב הלכה ט"ו, והרי כאן כתבו לשמה ובצוואת הבעל, וע"כ דבעינן שליחות בכתיבה ובטלה שליחותו, דכיון דאיהו לא מצי לכתוב לא מצי משוי שליח, ובמח"כ אין זו ראיה, דבעינן שיהא נכתב הגט לשם כריתות וכיון דבהך שעה שנטרפה דעתו לאו בר כריתות הוא, א"כ כי כתבו עפ"י מה שצוה להם בעת בריאותו הוי ככותב שלא לשם כריתות, וכי"ב כתב רבינו לעיל הלכה ו' אמר לסופר כתוב גט לפלונית ויהיה עמי לכשאשאנה אגרשנה בו ונכתב ונשאה וגירשה אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין עכ"ד. א"כ הכא נמי השתא לאו בר כריתות הוי ואין זה כתיבה לשמה וז"ב:

''' ולכאורה ''' קשה א"כ מאי בעי רמי ב"ח ליבמתו מהו, ופירש הרא"ש דלענין גירושין אחר היבום בעי, וכן פירש רבינו [ודלא כתוספות], דכיון דיכול לבוא עליה ולקדשה בעל כרחה ואז יכול לגרשה כארוסתו חשיבא וחשיב נכתב לשם כריתות אמאי לא פשיט מהא דא"ר יוחנן אין כותבין אלא לכשישתפה, והא כיון דכתיבה לא בעי שליחות, רק משום דלא נכתב לשם כריתות, א"כ אע"ג דר' יוחנן חשיב להאיש כשוטה אף דסמיא בידן. מ"מ הא הגט נכתב בצוואת בעל לשם כריתות לכשישתפה דדבר זה בידן וכמו דחשיב גט של יבמה לשם כריתות משום דנכתב לענין הנשואין שבידו לבוא ולקנותה בע"כ, ועל כרחין דאע"ג דבידן אין זה לשם כריתות ומאי קא בעי רמי ב"ח. ויש ליישב:

''' ויש ''' להתבונן מכאן על מש"כ גדולי אחרוני פולין להשליש גט לאשה שנשתטה בעת שטותה, והב"ד יתנו לה ע"י שליח לכשתשתפה, דלפ"ז הא בשעת הכתיבה איננה בת כריתות משום שהיא משתלחת וחוזרת, או שאין לה יד לשמור גיטה. א"כ הכתיבה לא הוי לשם כריתות. וכמו שאם צוה הוא קודם שנשתטה ונשתטה דאין כותבין מהאי טעמא. ומצאתי בפני יהושע שכתב טעם אחר וצווח ג"כ על המנהג הזה יעו"ש. ובשו"ת תפארת צבי כתב דהטעם בשנתטה הוא משום דבטלה ציוויו כיון דלאו בר הגדה הוי, ולא אדע מה הוא שח במחכ"ת, כיון דהאמירה היא רק משום לשמה מה איכפת לן שעכשיו לאו בר הגדה הוי ואיך בטיל ציוויו. ואולי נאמר כך דלא כוון לכתוב רק כשיהא יכול לגרש, וזה הו"מ לאמר, אך לפ"ז בפירש בהדיא כתבו אף אם יאחזני קורדייקוס אטו מי מצי לכתוב הלא זה דבר חדש, והמחוור כדפרישית, והדבר תמוה על השלשת הגט יש לחלק דהעדר דעת דידיה דהוא העיקר המגרש ודאי מקרי דנכתב שלא לשם כריתות, משא"כ בהעדר דעת דידה דהוא ענין חסרון חוצי, דאין לה יד או דלאו משתלחת היא אבל באמת מתגרשת אף בע"כ, וכ"ז צ"ב, ובחידושי לנזיר הארכתי בזה ובזכרוני שזה כבר ראיתי בספר בית אברהם לאחד מגדולי פולין שחובר ע"ז. ושם תשובת ועד ד' ארצות בזה, וכעת אינו בידי:

''' איברא ''' דאם נאמר דאין שליחות למוחלף לדת ההיידען. א"כ לגרש את אשתו ע"י שליח אין תקנה. דהא אין שליחות למוחלף, ואנן קיי"ל דלא כרב אשי דאנן לדידהו, ג"כ לא הוי שליח דמה אתם בני ברית קאמר. וא"כ מה נעשה תקנה לבנות ישראל הלעולם תעגינה עד שיגרשו המוחלפים בעצמם, והאם נוציא לעז על כמה וכמה שנתגרשו ע"י תקנה המובאה בשו"ע שמתחלה ימסור גט לשליח ויאמר זכי לאשתי כו' ואח"כ יעשה אותו שליח להולכה, עיין בית יוסף סימן ק"מ שהאריך בזה מאוד. אולם הגאון מוהר"י בכר דוד בספרו דברי אמת קונטרס י"א כתב שאנו סומכין על מה שמזכה לאשתו והוי שלוחו של האשה אף אם זכיה מתורת שליחות, שזה העיקר לרובא דרובא מגדולי הפוסקים דבמוחלף לא אמרו טב למיתב וכו' ובודאי זכות הוא לה ולא מספקא לן כדמספקא לן במגרש מחמת קטטה כו'. אך גם זה נפל ברבוותא. דרבנן בתוספות פרק איזהו נשך [דף ע"א] ד"ה בשלמא סיפא לחומרא העלו מהסוגיא שמה דאעפ"י שישראל זוכה לחבירו מעות עו"ג שהפקירם לישראל חבירו דבהפקר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, אבל מעות שמגיע בחוב לישראל חבירו אין לו כח לזכות בלתי שהוא שלוחו של העו"ג המזכה ואין שליחות לעו"ג, ולכן לא זכי מיד העו"ג המעות להישראל יעו"ש. א"כ כאן במוחלף אף אם תימא שמתגרשת ע"י זכיה זה לא מועיל דהא לא מצי זכי לה הגט בלתי שיהיה שלוחו של הבעל המגרש. והא אם אין שליחות למוחלף הלא נתבטלה הזכיה ובמאי מתגרשת, כ"ז העיר הרב שם בקונטרס י"א סימן נ' בקוצר, ובקונטרס קנינין דף צ"א אורך גדול בזה עיין שם דברים הראוים לו:

''' אולם ''' מצאנו תרופה לזה מדברי הירושלמי ריש התקבל, ר' זעירא בעי קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, א"ל תמן התורה זיכתה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, ועוד מן הדא דא"ר יוסה וריב"ז בשם ר"י אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר בו כו'. והנה ביאור הירושלמי הזה סתום. והיה נ"ל לפרש דהירושלמי קאי על משנתנו דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה להחזיר לא יחזיר כו' ע"ז מקשה אם במתנה כן, אך זה תמהון גדול, אטו במתנה לא מהני אם מזכה אדם מתנה לחבירו ע"י שלוחו האם לא זכי לחבירו. לכן נראה כך, דזה ודאי ברור ופשוט דזכין לאדם שלא בפניו אף שלא מדעתו כש"כ מדעתו, ומה דאמר בירושלמי שאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו, פירושו, דזה דוקא אם אמר הנותן זכי לפלוני זכה שנעשה גם שלוחו של בעל הממון לזכות לפלוני, אבל אם אחד אמר מנה לפלוני מנכסי ועשה פלוני שליח מעצמו שיזכה בממון של הנותן עבורו בלי זכוי מהנותן, זה לאו מידי דאיך מצי להעשות שליח לקבל דבר שאינו של המשלח בלתי שיהיה גם שלוחו של בעל הממון המקנה וז"פ. לכן פריך הירושלמי מגט שאומרת התקבל לי גט מבעלי, אע"ג שהבעל בעצמו מוסר גט זה ליד שליח האשה, בכ"ז קשה כיון דבעינן שיהא שלוחו של הנותן א"כ הכא נמי בעי להיות שליח של בעל לזכות לה הגט א"כ הוי שליח שלא ניתן לחזרה דהוי כשליח של הולכה שנעשה שליח לקבלה, שתמן אמרינן דאינו גט, וטעמא פירשו הקדמונים דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע שאינו מתייחס טפי הנתינה אל הבעל מן הקבלה אל האשה דאותו יד גופיה מעיקרא היה של הבעל ואח"כ נעשה כיד האשה ובמאי תתיחס טפי הנתינה אל הבעל מהקבלה אל האשה, הלא כשנעשה ידו של בעל אז אין ידו יד האשה, וכשנעשה שליח האשה אז אין כאן יד בעל לפנינו, ולא דמי לכתב גט ונתן בחצירו ואח"כ כתב לה שטר מתנה על חצירו או החזיקה בחצר דקנתה החצר עם הגט מתורת גיטה וחצירה באין כאחד, ואפ"ה לא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע אע"ג דאינם בבת אחת זה לאו מידי, דהתם טעמא, משום שהחצר היה מעיקרא של בעל והיה ידו ואחר כך נתהווה חצירה וחשוב כידה ואינו בר זכיה לעצמו כלל, רק הוא יד האשה ממש וחשיב שפיר כאילו נותן הבעל גט ליד האשה ממש, רק שמה שנעשה יד אשה הוא ע"י נתינת הבעל שהבעל עושהו ליד האשה אבל כאן מה שנעשה השליח של האשה הוא מצד האשה לא ע"י נתינת הבעל, רק שהיא בעצמה עושה אותו שליח לקבלה ויש לו זכיה בפני עצמו, רק שברצון השליח נעשה זכיתו כזכיית האשה, א"כ אין זה מתייחס לנתינת בעל טפי מהקבלה להאשה והוי טלי גטיך מע"ג קרקע, הא גבי מכר ומתנה מהני שליחות שלא ניתן לחזרה ועיין בזה בש"ך סימן קפ"ה. וכיון דבגט מהני בלא שליחות של הבעל, א"כ ג"כ גבי מתנה יועיל אף אם לא אמר הנותן זכי רק השליח מעצמו זכי, ושפיר מקשה הירושלמי וכי עושה אדם שליח לקבל דבר שאינו שלו, כנ"ל פירוש הקושיא, וע"ז משני תמן התורה זיכתה אותה בגיטה, והדברים סתומים, ולדעתי הכוונה, דבגט לא בעי זכיה דהא לא מצאנו שתקנה בעל כרחה, וא"כ כיון שלא קנתה הנייר תו איך מתגרשת בו, ועל כרחין דאין צריך זכיה בגט רק שיתן הבעל לידה וממילא קניא בגיטא בלא דעתה, רק שהתורה אמרה שתקנה ונפיק מרשות בעל. א"כ כל הנתינה צריך שיהא מכח הבעל רק שיותן לידה, והיא איננה עושה שליח לקנות דבר או להתגרש, דלגרושין לא בעי דעתה, רק שליחותו הוא שיהא ידו כידה ומה שיותן לו כאילו ניתן לה. וע"ז שפיר מצי משוי שליח, שענין השליחות הוא על מילי דידה שמוסרת לו כחה וידה. שיהא במה שנותן ביד השליח כאילו נתן ביד האשה, אבל במתנה שאם האדם אינו רוצה לקנות אף שיותן בידו אינו קונה ועשיית שליח הוא על עצם הקניה והזכיה בדבר הנתון, לכן לא מצי משוי שליח לזכות לו כיון שאינו שלו אם לא שמקבל מיד הנותן שאז הנותן מזכה להמקבל על ידו, אבל בלא שליחות מן הנותן לא מצי להעשות שליח או לזכות בדבר שאינו של המקבל, וזה כוונת הירושלמי, התורה זיכתה אותה בגיטה, פירוש, שהזכיה אינו בא מצד קנייתה דאיך שייך קנין בעל כרחה רק מצד הנתינה בידה בא הזכיה בעל כרחה [ולכן כתב גט על איסורי הנאה כשר אע"ג דאין זכיה באיסורי הנאה מ"מ נתינה איכא] וכי יש מה לזכות בא הזכיה מסיבת הנתינה בע"כ, ונמצא דהשליחות רק על דבר שהוא שלה היינו שתהא יד השליח כידה, וזה ביאור ישר בס"ד:

''' אולם ''' אחרי העיון ראיתי כי פירושי בקושיית הירושלמי אף שעצם הדברים צודקים אבל בירושלמי אינו אמת, דמבואר שם דזה יכול להיות כדאמר שם סוף ההלכה, חד בר נש שלח גט לאיתתיה אמרה ליה יהא לי בידך אתא עובדא קומי רב אמר אם בא להחזיר לא יחזיר יעו"ש. הרי דסבר דשליחות שאינה ניתנת לחזרה הוי שליחות, ובבבלי פליגי בזה, אבל האמת דקאי על ברייתא דמייתי אמרה התקבל לי גיטי והלך ואמר לו אשתך אמרה התקבל לי גיטי הילך הוליכו לה כו' רבי אמר בכולן לא יחזיר עד שיאמר לו אי אפשי שתקבלו לה אלא שתוליכו לה, ומפרש הירושלמי טעמיה דרבי דכיון דהבעל לא אמר אי אפשי בקבלה, אלמא דלא קפיד, רק שמצד הבעל אינו נעשה שליח קבלה תו מצי לקבל הגט שלא מציוויו של בעל מצד שליחות קבלה שעשאתו האשה, וכיון שהבעל אינו אומר לו לקבל גט זה עבור האשה רק בלא שליחות הבעל, וממה שעשאתו האשה שליח לקבלה בלבד היא מתגרשת, שפיר פריך וכי אדם עושה שליח לדבר שאינו שלו, והוי כאומר ליתן מתנה לחבירו ואח"כ יעשה המקבל שליח לקבל המתנה ולזכות בה בלי נתינת הנותן לידו, כן כי הנותן אמר הוליכו לה ותנהו לה, והוא מעצמו נעשה מקבל גט זה להאשה בעבור שעשאתו שליח קבלה [שזכיה לא שייך בגט כדאמר ריש פירקא], וע"ז משני שנייא היא שהתורה זכתה אותה בגיטה וכדפרישית שהשליחות אינו על הקניה והזכיה בגט רק על שיהא ידו כידה ויתקיים מקרא שכתוב ונתן בידה ודוק. והנה הבבלי מייתי ג"כ פלוגתייהו ומפרש טעמא דרבי משום דהילך כזכי דמי באומר לו שליח אשתך אמרה התקבל. אבל הירושלמי סבר כדפרישית, והברייתא שנויה בתוספתא רק במקום ר' נתן כתוב רשב"ג. ורשב"ג ורבי קאו ארישא האשה שאמרה התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי, אבל אסיפא דהבא לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי לא פליגי דתמן פסיקא דאם רצה לחזור יחזור, ודלא כאחרונים שטעו בזה, רק בטעמא דרבי פליגי הבבלי והירושלמי כדפרישית ועיי"ש, דרצה לומר דאתיא כר' יוסי דאמר נתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש דיו לכן אף כי אמר הבעל הולך ולא קפיד אקבלה רק שלא גילה דעתו שתתגרש תיכף בקבלת השליח אפילו כן מתגרשת, ואח"כ מוכיח דלא תלי זה בזה יעו"ש, דרבי נתן סבר אפילו כשהן עסוקין באותו ענין אם אמר הולך אם רצה להחזיר יחזיר, ואח"כ אמר אף לענין מתנה כן והיינו דמפרש טעמא דרבי כדפרישית משום דכיון שאין הבעל מקפיד תו השליח מקבל כפי מה שאמרה לו האשה, אף שהבעל אינו אומר לו לקבל גט זה עבור האשה, וע"ז שפיר פריך ומשני כנ"ל:

''' אולם ''' מה שמפרש הירושלמי בטעמא דרבי כדפרישית לאו מילתא חדתא היא, ומצאנו כזה בתלמודא דילן, דעל משנה דהאומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי כו' אבל לא בשחרורי עבדים, אמרי' ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה, שפירש הר"ן, ז"ל, ולי נראה הדברים כפשטן דממתניתין שמעינן דכל אדם יכול מדעתו להעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו, ומש"ה כיון שהאדון אמר תן שחרור זה לעבדי הרי שליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו וה"ה כאילו עשאו העבד שליח לכך ומינה בעינן למילף דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה לפי שהתופס יכול לעשות את עצמו כאילו עומד במקומו של בעל חוב עכ"ל. הרי דברים ככתבן כפירוש הירושלמי בהך דרבי, רק דתמן בשחרורי עבדים נעשה שליח קבלה מאליו דזכין לאדם שלא בפניו, ובגיטי נשים דחוב הוא דוקא כי עשאתו האשה לשליח קבלה:

''' והנה ''' הירושלמי הזה אנהיר לן עיינין, דלכאורה מוכח מהר"ן דדוקא משום דחב להמשחרר שמשתחרר תיכף הא לאו הכי היה נעשה מאליו שליח קבלה אף שהמשחרר לא עשאו שליח לזכות, ועל כרחין דפליג על דברי רבנן דתוספות פרק איזהו נשך, והא רבינו נסים איהו מרא דשמועה דבעי שיהא שליח של בעל הממון כמו שהביא הנמוק"י בשמו על משנה דראה אותן רצין אחר צבי שבור שהפליג לדבר דלא מצינן לומר דחצר המשתמרת מטעם שליחות דהא אינו שלוחו של בעל הממון דבמציאה ליכא בעל הממון, הרי דכש"כ, דמה במציאה שאין כאן בעל הממון אמר דבעי שיהא שלוחו של בעל ממון, כש"כ כאן גבי שיחרורי עבדים דאיכא בעל הממון איך אמר דנעשה שליח לזכות להעבד שישתחרר תיכף בקבלתו בלא ציווי של בעל הממון דאיהו אמר תן היינו שישתחרר בנתינה ליד העבד וצע"ג. אולם לפי דברי הירושלמי מה מתוק, דגם עבד משתחרר בשטר שחרור בעל כרחו וקניה בעל כרחו ליכא ועל כרחין דרק בנתינה קפיד קרא כדכתיב או חפשה לא ניתן לה, וכמו גט דהזכייה אמרה התורה שמסיבת הנתינה לידו תזכה בגט שחרור, ומטעם זה בעי לשמה וכי"ב כמו גט, וכן אין שני עבדים משתחררים בגט אחד כמו אשה וא"כ ענין השליחות קבלה רק שיהא ידו כיד העבד אבל לא על הקנייה בנייר הגט, לכן שפיר לא בעי שיהא שליחות של בעל הממון דעל מידי דיליה משוי שליח, וכיון דשליח יכול להעשות בלא שליחות של בעל הממון כן זכיה דמטעם שליחות ועדיפא מינה שזוכה בשחרורו ודאי דיכול להעשות בלא שליחות של בעל הממון והגאון במחנ"א הלכות שלוחין ושותפין סימן ד' עמד על דברי הר"ן ותירץ בדרך אחר יעו"ש:

''' ולפ"ז ''' א"ש מה שתמה הבכר דוד על השיטה דאין שליחות למוחלף איך מגרש את אשתו הא גם בזכיה בעי שיהא שלוחו של המזכה. ולפ"ז אינו, דטעמא משום דבעי להיות שלוחו של בעל הממון, ואיך יצוה אותו הישראל לזכות במעות של העו"ג הלוה לצרכו בקבלתו כיון דהוא דבר שאינו שלו ואף בחוב ג"כ המעות אינם שלו, [ועיין במחנ"א הלכות שלוחין סימן י"ג וסימן כ"ג שחלק עליהם בחוב יעו"ש שחלק בין מתנה לחוב] אם לא שיהא שלוחו של בעל הממון ואין שליחות לעו"ג, אבל כאן בגט אף שהבעל מוחלף מ"מ מצי זכי השליח להאשה ונעשה מאליו שליח קבלה היינו שיהא ידו כידה לקבלת הגט זה והזכיה מצד הנתינה בא מאליו שמתגרשת אף בע"כ, הרי דרק לעצם הנתינה לבד הוא נעשה שליח וידו כידה דזה מילי דידה ולא דבעל, ומצד הבעל אין כאן רק נתינה, וז"ב. ובזה יסולק מה שהעיר המחנ"א בהלכות שלוחין {{ממ|[[מחנה אפרים/שלוחין ושותפין/כג|סימן כ"ג]]}} מדברי תוספות פ"ק דקדושין גבי מהו שיעשה עבד שליח לקבל גיטו, דנ"מ היכי שפירש האדון לישראל שאינו נותנו לו בתורת זכוי אלא בתורת שליחות העבד כו'. ולפמש"ב הירושלמי הרי עבד עם אשה שוין בגיטיהן ואין כאן משום שליחות של בעל ממון. ודע דמדברי התוס' פ"ק דגיטין {{ממ|[[תוספות/גיטין/יג/ב|דף יג:]]}} במעמד שלשתן בעו"ג שאם הנותן עו"ג, נראה מדבריהם שם דאם הוי אמר זכי עבור המקבל שהוא ישראל היה מהני, וזה חולק על דבריהם בב"מ, ועיין ש"ך סימן קכ"ו ס"ק צ"ט שעמד בזה, וביאר דברי התוספות משום דהפקיעו ממון של נכרי לכן יתן המלוה לישראל אבל לא זכה הישראל יעו"ש. ובאמת בחוב הביא המחנ"א הרבה מהחולקים וטעמם דחוב כיון שאף בע"כ של לוה מצי המלוה לתפוס, א"כ אין זה עושה שליח על דבר שאינו שלו דדוקא במתנה אמר הירושלמי דהוי דבר שאינו שלו ובעי שליחות של בעל הממון ג"כ, ובמציאה אם שייך שאינו נעשה שליח מצד שאין כאן שליחות של בעל ממון, אע"ג דשם ליכא בעל ממון כלל יש לי לדבר הרבה ואכ"מ. סוף דבר העלינו דאין שום מקום פקפוק לשיטת רבינו על גט מוחלף אם נאמר דאין שליחות למוחלף ומתגרשת ע"י זכיה דכן העיקר כמוש"כ הב"י, וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד:

----
----
{{ביאורים}}
{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}