עריכת הדף "
אבן האזל/נזקי ממון/ד
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ד == '''המוסר בהמתו לש"ח או לנושא שכר או לשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה חייב השומר במה דברים אמורים בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאת והזיקה השומרים פטורים והבעלים חייבים, אפילו המיתה את האדם, שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבין.''' ''' השגות הראב"ד ז"ל:''' א"א לא מתוקמא הא אלא בכדי שידע כענין שאמרו בבור של שני שותפין ואפי"ה לא מיחוור דלא דמיא שמירת שומר דאית ליה זמן קצוב עד כמה הוא חייב לשמרו לשותפין דכל חד וחד מיחייב בשמירתו לעולם הילכך שומר לעולם חייב אם לא שמר כראוי ואם שמרו כראוי ויצא והזיק חזר השומר לחייבו בכדי שידע ובעלים פטורים אלא שי"ל לעולם אין הבעלים ניצולין מיד הניזק והם ידונו עם השומר ואם יש זמן לשמירתו יחזרו בעלים על השומר ואם כלתה שמירתו פטור והבעלים חייבין עכ"ל. ''' המוסר ''' בהמתו וכו' עיין במ"מ שפי' דברי הרמב"ם בקרן תם ופירש דברי הרמב"ם דמש"כ והבעלים חייבין קאי על שמרוה שמירה מעולה כגירסתנו, ועל זה כבר תמה הלח"מ דגם התי' דמיירי בקרן תם לא יועיל דהא שמירה מעולה סגי גם לקרן תם וע"כ הגירסא הנכונה היא כמו שכתוב בתשובת הרמב"ם לחכמי לוניל דצריך לגרוס הא דבעלים חייבים על שמרוה שמירה פחותה, דאם שומר חנם הוא פטור והבעלים חייבים רק דגם בזה צריכים אנו לתירוצו של ה"ה, דבשן ורגל הא סגי בשמירה פחותה, ואמאי הבעלים חייבים, וע"כ דמיירי בשור תם דלא סגי ליה בשמירה פחותה, ומ"מ ש"ח פטור דלא קבל עליו אלא כדין שמירתו, והסמ"ע בחו"מ סי' שצ"ו כתב דגם בה"ה ט"ס וצ"ל שמירה פחותה. ''' והנה ''' מקודם נבאר דברי הראב"ד בהשגתו ואח"כ נבאר דברי הרמב"ם. ''' והנה ''' בין אם דברי הראב"ד הם על הגירסא הישנה ובין אם הם על הגירסא החדשה הם תמוהין דאי קאי על הגירסא החדשה דגרסי הא דהבעלים חייבין על שמרוה שמירה פחותה ומוקי לה בקרן תם אמאי צריך בכדי שידע כיון דמיירי בשמירה פחותה ולקרן תם לא מהני שמירה פחותה, ואי דלא מוקי לה בקרן תמה אלא בכל נזקין, יקשה מאי האי דבשמרוה שמירה פחותה ש"ש ושוכר ושואל חייבין הא במועדין סגי לכל השומרים בשמירה פחותה לגבי הניזק כדמקשי הש"ס בב"ק דמ"ד וליתני כולן במועדין פטורין לענין כופר. ''' ואי ''' קאי על הגירסא הישנה דגרסי הא דהבעלים חייבין על שמרוה שמירה מעולה ולכן אי מוקי לה בקרן תמה ניחא הא דבשמירה פחותה חייבין וגם הא דצריך בכדי שידע לחייב הבעלים בשמרוה שמירה מעולה. ''' אבל ''' מ"מ יקשה לפי"ז א"כ מאי האי שכתב הראב"ד בסוף דבריו אלא שי"ל דלעולם אין הבעלים ניצולין מיד הניזוק מאי שייך בקרן תם שינצלו הבעלים הא עכ"פ גובין מגופו ועוד דאי בקרן תם איירי א"כ אמאי השואל פטור כששמרה שמירה מעולה כיון דהבעלים חייבין וגובין השור מגופו א"כ למה לא יהא חייב השואל דלמה לא יהא זה כמו שהוזק השור באונס דחייב שואל. ואף דחיוב הבעלים הוא מפני שידעו ביציאת הבהמה ולא שמרוה מ"מ לכאורה מסתבר דצריך השואל להיות חייב דאטו אם יצא השור ונאבד והבעלים ידעו שיצא ולא שמרוהו יהא השואל פטור הא השואל חייב באונסין ואין הבעלים מחויבין לשמרו כלל. ''' ומ"מ ''' אפשר לומר דכיון דכל חיוב הנזקין הוא כאן בשביל חסרון שמירת הבעלים דהיינו בשביל שידעו הבעלים שיצא, והשואל לא ידע, א"כ מצד השואל היה פטור בנזקין וזה שהוא חייב הוא רק מצד ידיעת הבעלים לכן פטור השואל בכהאי גוונא, וצ"ע בסברא זו דאינה מוכרחת. ''' אך ''' עכ"פ ישאר מה שהקשינו ממה שכתב דלעולם אין הבעלים ניצולין מיד הניזוק דקשה אי בקרן תם איירי מה שייך לשון אין הבעלים ניצולין וכנ"ל. ''' ואפשר ''' לומר דזה קאי על מה שבתחילת דבריו רצה לפטור את הבעלים אפי' אחר שידעו משום שכבר נכנסו השומרים במקומן בזה כתב דאפשר דלעולם אין הבעלים ניצולין מיד הניזק היינו דאפילו מסרו לשומר מ"מ לא נסתלקו הבעלים להיות פטורים גם לאחר שידעו שיצאה הבהמה וממילא הכא אף דהשומר לא ידע כיון דהבעלים ידעו חייבין וגובין השור מגופו אף שהשומרים פטורים. ''' ומש"כ ''' הראב"ד מקודם ורצה לומר שחזר השומר לחייבו בכדי שידע והבעלים פטורים היינו דהי' סובר דפטורים מחיוב כדי שידע, והיינו אפי' אם ידעו הבעלים והשומרים לא ידעו יהיו פטורים ולא יגבה דאם ידע גם השומר לא שייך לדבר מחיוב ופטור של הבעלים כיון דגובין מגופו - וע"ז חזר הראב"ד ואמר דבאמת אין הבעלים ניצולין מיד הניזק, וממילא כיון שהבעלים ידעו חייבין אף שהשומר לא ידע. ''' אך ''' בכ"ז הישובים בדברי הראב"ד אם נאמר שמפרש דברי הרמב"ם בקרן תמה הם דחוקים ופשטא דלישנא דהראב"ד משמע דלא מפרש דברי הרמב"ם בקרן תמה אלא בשאר ניזקין, וכיון שכן יקשה לפי פי' הראב"ד בדברי הרמב"ם מה שהקשינו לעיל להגירסא החדשה למה כתב הרמב"ם בשמרוה שמירה פחותה ש"ש ושוכר ושואל חייבין, הא שן ורגל סגי להו בשמירה פחותה, ואפשר לומר דהא דש"ש ושוכר ושואל חייבין בשן ורגל כששמרוה שמירה פחותה היינו כשהם לא ידעו והבעלים ידעו, שהם חייבין לבעלים מה שהפסידו במה ששלמו ההיזק דאע"ג דלגבי הניזק אינם חייבין כששמרו שמירה פחותה אפי' ש"ש שוכר ושואל, אבל כיון שלגבי הבעלים הן שומרים וחייבין בשמירה מעולה, וכיון דהבעלים חייבים בכדי שידעו ממילא חייבין השומרים לבעלים בשביל שפשעו בשמירתן לגבי הבעלים דלגבייהו לא סגי בשמירה פחותה, ולכן אף דלגבי הניזק סגי בשמירה פחותה מ"מ לגבי הבעלים חייבים, דאף דכל חיובם של הבעלים הוא בשביל שידעו, ולמעלה גבי שואל נסתפקתי בכעין זה היינו דוקא גבי שואל כששמר שמירה מעולה ואנו באים לחייבו גם באונס בזה יש סברא דכיון דהחיוב נמשך מידיעת הבעלים אין לחייב השואל באונס כזה, אבל הכא דלגבי הבעלים לא שמרו כדינם א"כ גם זה שהבעלים נתחייבו בכדי שידעו, אין סברא לפוטרם דהא על זה מסרו לשומר שלא יהיו מחוייבים בעצמם לשמור וכיון דהשומרים לא שמרו כדינם ודאי חייבין לגבי הבעלים. ''' אלא ''' דנראה דזה דוקא לדעת הראב"ד דס"ל בהלכה י' פרק זה דשומר בעי קבלה מפורשת להתחייב בנזקין שהזיקה הבהמה דכיון דס"ל דחיוב השומר בנזקין הוא מצד שהתחייב זה לבעלים לכן שפיר י"ל דאם נפסדו הבעלים במה שהזיקה הבהמה חייבין השומרים לשלם לבעלים ההפסד אע"ג דשמרו שמירה כזו דסגיא לגבי הניזק, כיון דלגבי בעלים לא סגי שמירה זו. ''' אבל ''' להרמב"ם דס"ל שם דלא צריך קבלה מפורשת משום דס"ל דהוא חיוב שהטילה התורה על השומר מצד עצמו מפני שהמזיק ברשותו וכמו שנתבאר בפרק א', אפשר לומר דכיון דכל חיובו בנזקין הוא מצד עצמו אם שמר שמירה דסגיא להיזק זה פטור דלא עדיף מאילו הם הבעלים של החפץ כיון דחיובו הוא מצד עצמו, אע"ג דלגבי בעלים אין זו שמירה כיון דחיובו בנזקין הוא חיוב מצד עצמו, ולא חיוב שהוא חייב לבעלים וצ"ע בזה. ''' עוד ''' יש לבאר דברי הראב"ד באופן יותר מבואר דהנה בב"ק דף ק"ח פליגי אביי ורבא בגניבה באונס ואח"כ הוכר הגנב וסובר רבא דלכתחלה עושה עמו דין ואינו נשבע ואם כבר נשבע ש"ח פטור מלעשות דין וש"ש עושה עמו דין, ואביי סבר בין כך ובין ש"ח רצה עושה עמו דין רצה נשבע וש"ש עושה דין ואינו נשבע, ובתר הכי איתא התם רבה זוטי בעי לה הכי נגנבה באונס והחזיר גנב לבית שומר ומתה שם בפשיעה מהו מי אמרינן כיון דנגנבה באונס כליא לה שמירתו או דילמא כיון דהדרא הדרא לשמירתו תיקו. ''' והובא ''' בשיטה מקובצת שהרא"ש והרמ"ה כתבו דרבה זוטי הוא דלא כאביי ורבא דלדידהו כיון דס"ל דצריך לעשות דין א"כ מוכח דלא כלתה שמירתו ולכן כתבו דלא קיי"ל כרבה זוטי, ולזה השמיט הרא"ש גם בהלכותיו הא דרבה זוטי, והראב"ד כתב דאע"ג דצריך לעשות דין עם הגנב מ"מ אפשר דלגבי הפקדון שנגנב כלתה שמירתו, ומהרמב"ם נמי מוכח שהוא סובר כהראב"ד בזה שהביא להלכה הא דרבה זוטי בפ"ח משאלה ופקדון אף שמקודם פסק כרבא. ''' ואיכא ''' למימר דאפי' להאי צד דהאיבעיא שלא כלתה שמירתו היינו דוקא אם החזירה גנב לבית שומר אז הדרא לשמירתו כיון שהיא כבר בביתו, אבל כל עוד שלא הוחזרה לבית שומר אפשר דאינו מחויב לטרוח לחזור אחרי' כיון ששמרה שמירה דסגיא ליה עפ"י דין שמירתו, וכן משמע מלשון הגמרא דאמר או דילמא כיון דהדרא הדרא לשמירתו דמשמע דדוקא כיון דהדרא, אבל כל זמן דלא הדרא כלתה שמירתו לענין זה שאינו מחויב עוד לחזור אחרי'. ''' ולפי"ז ''' יתיישבו דברי הראב"ד שפיר, דנוכל לומר דהא דמפרש דברי הרמב"ם שכתב הבעלים חייבים בשמרוה שמירה פחותה דהיינו בכדי שידע - הפי' הוא בכדי שידע גם השומר ולכן בשמרוה שמירה פחותה אם ש"ח הוא פטור אפי' בכדי שידע דאף שנודע לו שיצאה מ"מ פטור כיון דכלתה לו שמירתו דהא שמר כדין שמירתו ממילא גם מנזקין פטור, אף דלכאורה אין לדמות זה לגנבה באונס דהא התם הבהמה כבר גנובה ויצאה מרשות הבעלים והשומר, ולכן כלתה שמירתו אבל הכא יצאה רק ממקום שהיתה שמורה שם והלכה להזיק ולרעות בשדות אחרים אבל לא יצאה כלל מרשות הבעלים והשומר ואבודה אינה עוד ועדיין לא כלתה שמירתו, מ"מ כיון דלהאי צד דהאיבעיא דאי הדרא הדרא לשמירתו דסבר דמעיקר הדין לא כלתה שמירתו ומ"מ זה דוקא בתר דהדרא אבל כל זמן שלא חזרה אינו מחויב לחזור אחרי' כיון שקיים דין שמירתו כמו שכתבנו: ורק לדין עם הגנב הוא דמחויב כיון שלפעמים קל הוא להשומר לדון עם הגנב שמרשותו נגנבה ולכן בזה לא יפטר, וכן כתב להדיא הנמק"י בפ"א דב"ק לענין פחת נבלה וז"ל ולא דמי לגניבה באונס ואח"כ הוכר הגנב דקי"ל בין ש"ח בין ש"ש עושה דין עם הגנב ולא מיפטר בשבועה דשאני התם דלא יוכלו הבעלים לאשתעויי דין עם הגנב דא"ל לא בעל דברים דידי את עכ"ל ומוכח להדיא דהוא משום האי טעמא, אבל לחזור אחר הבהמה אינו מחויב כיון ששמר כדין שמירתו וזה קל להבעלים כמו לו, א"כ מוכח דזה אינו בשביל שכלתה שמירתו אלא דהוא גדר בחיובי השומרים דמכיון ששמרו אותה כדין שמירתן אינם מחויבים לחזור אחרי' וא"כ הוא הדין והוא הטעם גם בכאן לענין חיוב נזקין, והיינו דוקא לענין הש"ח אבל הבעלים מוכח מד' הראב"ד דחייבים בכדי שידע אפי' אחר שמירה כראוי. ''' רק ''' מה שצריך לבאר בזה הוא לפי מה שכתבתי בביאור דברי הראב"ד בפ"ג הי"ב בהא דהוחלקה ונפלה לגינה שכתב וז"ל א"א האי פירושא לא נהיר אלא הכי פירושא שאפי' נעל בפניה כראוי ויצאה ולא ידע היכן הלכה חייב איבעיא ליה למידע דהתם אזלא עכ"ל דלא כמו שפי' ה"ה ז"ל דס"ל להראב"ד דבזה בעינן שמירה מעולה, אלא דכונת הראב"ד היא דאע"ג דבעלמא אם יצאה ואינו יודע היכן הלכה אינו חייב לחזור אחרי' ולחפש אותה מ"מ גבי נפלה לגינה וכו' איבעי לי' למידע דהתם אזלא ואם הזיקה חייב, דכן מוכח לשון הראב"ד כמו שמבואר במקומו, דמוכח מדבריו דבעלמא אם יודע שהלכה אבל אינו יודע היכן הלכה פטור, אבל אם יש לו איזו השערה היכן הלכה אז חייב, וכ"ה בעניננו דאפשר דמיירי בענין שיש להם איזו השערה היכן היא לכן הבעלים חייבים בכדי שידע, אבל השומרים פטורים אף מזה כיון דלענין זה כלתה שמירתן כנ"ל. ''' וזה ''' דוקא אם הוא ש"ח אבל אם הוא ש"ש שומר או שואל חייבים והיינו בכדי שידעו דהא לגבייהו לא כלתה שמירתן דאף דשמירה פחותה מהניא לגבי נזקין מ"מ לדין שמירה שלהם הא לא סגי שמירה פחותה, וכיון שכן חייבים בשמירת השור לגבי נזקין כאילו היו בעלים וכיון שידעו שיצאה מחוייבים בשמירתה תחת הבעלים, אבל זה לא יתכן אלא לשיטת הראב"ד דס"ל בהלכה י' פרק זה דשומר צריך קבלה מפורשת להתחייב בשמירת נזקין דסברתו שחיוב השומר בנזקין הוא מצד קבלתו השמירה לענין זה כמו שנתבאר בפרק א'. ולכן ש"ח מכיון ששמר אותה כדינו כבר נפטר מהבעלים, אבל ש"ש שוכר ושואל כיון שלא שמרו כדינם ולא נפטרו מהבעלים חייבים בשמירת נזקין כמו הבעלים בעצמם כנ"ל. ''' אבל ''' להרמב"ם דס"ל דלא צריך קבלה מפורשת דסברא דחיוב השומר בנזקין הוא מצד עצמו, שהתורה חייבתו בנזקין לגבי הניזק כמו שהי' בעלים מפני שהמזיק ברשותו, א"כ אפשר דכיון שבאמת יש לו עדיין דין בעלים על השור כנ"ל שהוא חייב לחזור אחריה אם יצאה אחר ששמר שמירה פחותה ונודע לו, כמו הבעלים, דהא לשיטת הרמב"ם חיוב שמירתו לענין נזקין הוא לא לגבי הבעלים, אלא שהוא בעלים לגבי השור לענין זה, דהא כאן לא בטל דין שומר ממנו גם אחר שיצאה דהא לא מיירי שנאבדה לגמרי רק שהלכה לשדה חבירו לאכול. ''' אכן ''' דיש לחקור לשיטת הרמב"ם בש"ח אם על בעידנא דעיילי אינשי והזיקה הבהמה אם הוא חייב, דיש מקום לומר דכיון דעל בעידנא דעילו אינשי הפטור הוא משום שלא נתחייב כלל באופן זה, וא"כ הוי כמו שהתנה שבאותה שעה לא אשמור ונמצא שעל אותה שעה אינו שומר כלל, והחיוב ישאר על הבעלים, וא"כ לכאורה אתי שפיר גם להרמב"ם שש"ח יהי' פטור גם בכדי שידע כששמר שמירה פחותה. ''' אבל ''' באמת אין זה דומה כלל להא דעל בעידנא דעיילו אינשי דהתם הפטור הוא משום שעל אותה שעה לא נעשה שומר כלל, וכנ"ל אבל אם יצאה הבהמה בכדי שידע דלהאי צד דהאיבעיא דאמרינן כיון דהדרא הדרא לשמירתו דהוא שומר כבתחילה, אלא שאינו צריך לחזור אחריה לגבי הבעלים בשביל שאנו אומרים שכבר נפטר מזה במה ששמרה כדין שמירתו כנ"ל, אבל לגבי חיוב שמירת נזקין י"ל דיש לו דין בעלים, ואפי' להצד השני שבהאבעיא דאמרינן דכלתה שמירתו לגמרי, היינו דוקא התם שנגנבה באונס, אבל הכא כיון שעדיין אינה אבודה אלא שיצאה להזיק ולרעות בשדות אחרים הדבר פשוט, דלא כלתה שמירתו לגמרי, וא"כ שפיר י"ל דלשיטת הרמב"ם דחיובו בשמירת נזקין הוא מצד שהמזיק ברשותו כנ"ל הוא חייב לחזור אחריה לענין נזקין כבעלים. ''' אלא ''' דיש עוד לדון בדבר דהא אפי' אם נגרוס כהגירסא החדשה דהבעלים חייבים קאי על שמרוה פחותה, מ"מ לפי פי' הראב"ד שפירש דקאי על בכדי שידע ע"כ צ"ל דהבעלים חייבים קאי גם ארישא היינו על שמרוה שמירה מעולה, דלענין בכדי שידע אין חילוק לגבי הבעלים ותמיד חייבים בשמירתה כשידעו, וא"כ אמאי כתב הרמב"ם שפטורים כל השומרים כששמרוה שמירה מעולה, ומשמע לפי פירושו דהיינו גם מבכדי שידע כיון דרק בשמירה פחותה כתב שחייבים, הא השואל היה לו להיות חייב כיון שהוא חייב באונסין, ואפשר לומר דאף דשואל חייב באונסין, היינו לענין חיוב תשלומין אם אירע אונס בהפקדון, אבל לענין חיוב שמירה כשיצאה הבהמה באונס, - הוא לענין זה כשאר שומרין שאינו מחוייב לחזור אחריה, דלענין זה אין לו אלא דין שומר, ואף שהבעלים משלמין מן העליה בכדי שידעו מ"מ השואל פטור מחיוב הנזקין דהא הבהמה לא הוזקה והבעלים משלמים בשביל שידעו ולא שמרו אותה, אבל השואל אין לו חיוב לגבי הניזק שהוא שמר אותה כראוי, ומה שכתב הראב"ד ואם שמרו כראוי ויצא והזיק חזר השומר לחייבו בכדי שידע, כונתו על שאר השומרים לבד ש"ח, דלגבייהו שמירה כראוי והיינו שמירה פחותה לא מהני אלא לגבי הניזק, אבל בעיקר השמירה לא סגי להו בשמירה פחותה ואכתי לא כלתה חיוב שמירתן לגבי הבעלים, בין לענין שמירת גופו בין לענין שמירת נזקין וממילא חייבין גם לגבי הניזק בכדי שידעו כמו הבעלים בעצמן. ''' והראב"ד ''' רצה מקודם לחלוק על הרמב"ם בחיוב הבעלים בכדי שידעו, ורצה לומר דהבעלים פטורים לגמרי אפי' מבכדי שידע משום דכבר מסרו שמירתן לשומר, על זה חזר בו אח"כ וכתב אלא שי"ל דלעולם אין הבעלים ניצלין מיד הניזק, היינו דלא נסתלקו כלל משמירתן בזה שמסרו לשומר, ולעולם חייבים בכדי שידע רק דאם יש זמן לשמירת השומר השומרים ג"כ חייבים להבעלים. ''' והלח"מ ''' לקמן בהלכה י"א מפרש דברי הראב"ד דלעולם הבעלים חייבים אפי' בלא שמרו השומר והבעלים אינם יודעים מ"מ לא נסתלקו הבעלים וחייבים, ואינו מוכח כלל דכן כונת הראב"ד דיש לומר בפשיטות דהראב"ד חוזר למה שכתב דהבעלים חייבים בכדי שידע דלגבי זה לא נסתלקו משמירתן ומילתא דמסתבר הוא, ועוד נכתוב מזה לקמן בעה"י, זהו הנראה לבאר בדעת הראב"ד. ''' ועתה ''' נבוא לפרש דברי הרמב"ם, שכבר כתבנו שפירוש הראב"ד בדברי הרמב"ם איך שנפרשו לא יתכן רק לפי שיטתו דס"ל דחיוב השומר בנזקין הוא מצד קבלתו השמירה לענין זה, אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דחיוב השומר בנזקין הוא מצד עצמו לא יתכן פירושו, וגם פי' המ"מ דמיירי בקרן תם הוא דחוק דהא כל הפרק מיירי בשן ורגל. ''' והנראה ''' לבאר דברי הרמב"ם לפי הגירסא החדשה והוא, דהנה בסוף שור שנגח דו"ה הוזכר לגבי דיני שמירה של תם ושל מועד לשון שמירה מעולה ושמירה פחותה, דשמירה בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה זהו שמירה פחותה, ושיכולה לעמוד אפי' ברוח שאינה מצויה זהו שמירה מעולה, אבל הרמב"ם לא הזכיר בעיקר דיני שמירה לשון שמירה פחותה, וכתב בהל' א' הכונס צאן לדיר ונעל בפניהם בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ויצאה והזיקה פטור, ואם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה או שהיו כותלי הדיר רעועין, הרי לא נעל בפניהם כראוי ואם יצאה והזיקה חייב, עכ"ל, וכן בפ"ז תפש רק לשון המשנה וכתב שור שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניהם כראוי וכו', והזכיר לשון שמירה מעולה כאן בסמוך בהלכה ו' גבי מסר בהמתו לחש"ו כתב אפי' שמרוה מעולה וזה אינו מוכיח דהוא שמירה מעולה יותר מדיני שמירת שן ורגל, דהא זה קאי על החש"ו לומר דאפי' אם החש"ו שמרוה וחתרה מ"מ חייב המוסר משום תחלתו בפשיעה, והזכיר הרמב"ם לשון שמירה מעולה בפ"ג משכירות לגבי שמירת גופו וז"ל, וכן רועה שהעביר הבהמות על הגשר ודחפה אחת מהן לחברתה ונפלה לשבולת הנהר ה"ז חייב שהיה לו להעבירן אחת אחת שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה וכו'. ובאמת לענין שמירת נזקין פסק הרמב"ם בפ"ג הל' י"א דחייב בדחפוה חברותיה וכמו שכתב הנמוק"י בשם הרמב"ן דאף דש"ח פטור מ"מ בנזקין חייב כמו על בעידנא דעייל אינשי דמה דש"ח פטור בדחפוה חברותיה, הוא רק משום דאין דרך בנ"א לעשות כן בשלהם להעבירם חדא חדא, אבל באמת אין זו שמירה אלא דלפי שהוא טרחה יתירה אין דרך בנ"א לעשות כן, וזה אינו פטור אלא בש"ח ולא בנזקין, ונמצא עכ"פ דכתב הרמב"ם שמירה מעולה על מה דבנזקין חייב לשיטתו, (דהתוס' והרא"ש סוברים דפטור גם בנזקין). ''' והנה ''' בכאן כתב הרמב"ם בד"א שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ולשון כראוי הרי הוא במשנה וברמב"ם על השמירה הראויה לשמירת נזקי שן ורגל, וא"כ שמירה פחותה היא שמירה פחותה מכראוי, וכיון שכן יקשה דבשמירה הפחותה מכראוי הרי ש"ח חייב, אכן לפי שיטת הרמב"ם שהוא כדעת הרמב"ן דעל בעידנא דעילי אינשי ואיבעי לי' לעבורי חדא חדא כיון דבעצם אין כאן שמירה רק שאין דרך בנ"א לעשות כן בשלהם, לכן רק בש"ח פטור אבל בשמירת נזקין חייב, וא"כ משכחת לה שמירה פחותה דש"ח פטור והבעלים חייבים, ומדוייק מה דלא כתב הרמב"ם לשון שמירה פחותה גבי שמירת שן ורגל דכיון שכתב בהלכות שכירות דלהעביר חדא חדא נקרא שמירה מעולה וכדאמר שם בגמ' נטירותא יתירתא וכיון דבנזקין חייב לכן לא כתב שמירה פחותה. ''' והנה ''' כבר כתבנו למעלה דעל בעידנא דעיילי אינשי פטור ש"ח אפילו לגבי שמירת נזקין כיון דהוי כמו שהתנה דלענין זה לא קבל עליו השמירה, א"כ באותה שעה אינו שומר כלל ונשאר חיוב הנזקין על הבעלים, וכן יש לומר גבי איבעי לי' לאעבורי חדא חדא דכיון דאין דרך בעלים לעשות כן בשלהם א"כ הוי לי' כאילו התנו עם הבעלים דלענין זה אינו שומר, אף דלא דמי לגמרי לעל בעידנא דעיילי אינשי, ומ"מ יש לחלק בין הא דאיבעי לי' לאעבורי חדא חדא ובין בכדי שידע אם ידע השומר שכתבנו למעלה דמסתבר דכיון דהשומר יש לו דין בעלים ולכן אם נודע להשומר שיצתה אחר ששמרה שמירה כראוי דחייב להחזירה כמו שחייבין הבעלים אף דלגבי שמירת גופה אינו מחויב. משום דדינו כבעלים ממש, דיש חילוק בין זה לזה דלגבי איבעי לי' לאעבורי חדא חדא שפיר יש לומר דלא חייבתו התורה ונשאר החיוב על הבעלים, אבל אם שמרה השומר ויצתה ונודע להשומר דלא נוכל לומר דישאר החיוב על הבעלים דהא הבעלים לא ידעו והבעלים בודאי פטורין, א"כ מסתבר דכיון דבעיקר הבהמה עומדת ברשותו ויש לו דין בעלים לא נפטר באופן זה כיון דאין יכול לומר דבזה ישאר החיוב על הבעלים. ''' ועכשיו ''' מבוארים דברי הרמב"ם דכיון שכתב מקודם שמרוה שמירה מעולה כראוי הכונה לענין שמירה שחייבים בה בשן ורגל, ומה שכתב אח"כ שמרוה שמירה פחותה היינו שמירה דש"ח פטור בה, אבל בשמירת נזקין חייבין והיינו על בעידנא דעיילי אינשי ודחפוה חברותיה, ושפיר כתב דש"ח פטור והבעלים חייבים:
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף