עריכת הדף "אבן האזל/טוען ונטען/ט" (פסקה)

== ו ==

'''מי שלקח קרדום ואמר הריני הולך לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי, וכרת הדקל הרי זה בחזקתו שאין אדם מעיז פניו וכורת אילן שאינו שלו, ואם טענו הבעלים שלא מכרוהו נשבע זה הכורת היסת ונפטר, וכיון שנכרת הרי הוא כשאר כל המטלטלין, וכן היורד לשדה חבירו ואכל פירותיה שנה או שנתים, והבעלים טוענין שזה ירד שלא ברשות וגזלן הוא ואכל והרי העדים שאכל, והיורד אמר ברשותך ירדתי לאכול פירותיה הרי זה האוכל נאמן ונשבע היסת על כך חזקה היא שאין אדם מעיז פניו ואוכל פירות שאינן שלו, אע"פ שהקרקע בחזקת בעליהן אין הפירות בחזקת הבעלים, שאין אדם מוכר פירות שדהו בשטר כדי שנאמר לזה שאכל הבא שטרך, ואין צריך לומר שאם אכל פירותיה שנים רבות שמתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי נאמן לומר לפירות ירדתי וישבע היסת.''' 

''' השגת ''' הראב"ד. מי שלקח קרדום וכו' עד הרי הוא כשאר מטלטלים. א"א אנו מפרשים ואגדריה לדיקלא דפלניא בלקיטת הפירות כמו הגודר בתמרים ולקט הפירות והלך לו, עכ"ל.

''' המ"מ ''' הביא כאן דברי הרשב"א שכתב שהקשו על הך סוגיא מהסוגיא דב"ק דף צ"א שורי הרגת נטיעותי קצצת, אתה אמרת לי להורגו, אתה אמרת לי לקוצצו נאמן, ופריך לא שבקת חיי לכל בריה, ומשני בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה, הא לאו הכי אינו נאמן, ותירצו דשאני הכא דאמר תחלה קודם שיגזרנו אנא איזל למיגזר דיקלא דפלניא דזבניה ניהלי, דלא חציף לגלויי מעיקרא למימר אנא איזל למיגזריה אי לאו דקושטא קאמר דמירתת דילמא אתא מריה ותבע ליה, אבל התם דלבתר קציצה לא מהימן עכ"ל, ואח"כ הביא המ"מ גירסת הראב"ד שגורס ואיגדריה והוא על לקיטת הפירות ולא ואיגזריה כגירסת הרמב"ם שהוא על קציצת האילן, וקשה דשם בדף ל"ג אמר רב זביד אם טען ואמר לפירות ירדתי נאמן, מי לא אמר רב יהודה האי מאן דנקט מגלא ותובליא, ואמר איזל איגזריה לדיקלא דפלניא דזבנה נהלי מהימן לא חציף אינש דגזר דיקלא דלא דיליה, הכא נמי לא חציף אינש למיכל פירי דלא דיליה, ולדברי הרשב"א דהא דרב יהודה הוא משום דאמר תחלה מה מייתי רב זביד להא דאמר לפירות ירדתי, דהתם הא לא אמר תחלה, אלא אכל בסתם פירות שדה חבירו, וטוען שקנה אותה לפירות.

''' ונראה ''' דיש לומר דדוקא גבי איזל איגזריה לדיקלא דפלניא שאם קצץ הדקל ולא אמר תחלה שמכרו לו הרי הוא כמו שנכנס בבית חבירו, וחבירו לא הי' בבית ועדים ראו אותו מרחוק ונטל חפץ שזהו גנב ממש, ולא מהני שיטעון אח"כ הבעלים מכרוהו לי, וכמש"כ הרמב"ם פ"ד מהל' גזילה הל' י"ב והוא מדברי הרי"ף פ' כל הנשבעין, וכן כתב הרא"ש שם, ובמחבר סי' נ' סעיף י"ד, וא"כ ה"נ בקוצץ דקל של חבירו שלא בפני הבעלים הרי הוא גנב, ולכן דוקא באמר מתחלה דאמרינן לא חציף, ומה דמדמי הגמ' הא דנאמן לטעון לפירות ירדתי זהו בשביל שאכל זמן ממושך וניכר לכל, ובזה נמי אמרינן לא חציף, ומדמי הגמ' השני ענינים אף שהם ענינים שונים רק משום דבתרווייהו איכא סברא דלא חציף, ועיינתי בהסוגיא בחדושי הרמב"ן וראיתי שכיונתי לדבריו וז"ל לאו מי אמר וכו' אי קשיא התם משום דאמר מעיקרא הכי הוא שנאמן, איכא למימר הכא נמי כיון דמשיך זימניה מיפרסמא מילתא דאכילה ולא חציף למיכל ארעא דלאו דיליה, ואיכא דאמרי אמר לאו דוקא, וה"ה להיכא דלא אמר עכ"ל, והאריך שם ע"ש, ומדברי הרמב"ם כאן מבואר כפי' הרמב"ן הא' דדוקא היכא דאמר וגבי לפירות ירדתי הוא משום דאכל משך זמן שכן מוכח מדבריו שכתב וכן היורד לשדה חבירו ואכל פירותיה שנה או שנתים.

''' והנה ''' התוס' בד"ה ואי טעין כתבו וא"ת מאי איריא דלא חציף תיפוק ליה משום דתפיס מידי דהוי אמטלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר דאי אמר לקוחין הן בידי נאמן, וי"ל דאיצטריך דלא חציף אם לקטן והניחן ברשות שאינו שלו, וכן בד"ה לא חציף כתבו לאו משום דאמר בפרהסיא איזל ואיגדריה קאמר דלא חציף דאפי' ליקט בצנעה נמי שייך לא חציף אם לא שלקחום דרך גנבה, ומדברי הרמב"ם כאן מוכח דלא כד' התוס', דהא אפי' היכא דאיכא טעמא דלא חציף כתב וכיון שנכרת הרי הוא כשאר המטלטלין, והיינו דאם הוא ברשות הכורת הרי הוא שלו, והטור בסי' קל"ז כתב היורד לתוך שדה חבירו ולקט פירותיה, בעל השדה טוען שבגזל לקחם, וזה אומר שמכרם לו נאמן בשבועת היסת אפי' יש עדים שליקטן, וכן הוא בדברי המחבר, וזה אינו כדברי הרמב"ן בפי' א' שהוכחתי שכן דעת הרמב"ם שכתב ואכל פירותיה שנה או שנתים, וכתב הקצוה"ח על סעיף ב' שכתב אם אמר אלך ואלקוט, דבסעיף א' מיירי שבעל השדה היה שם, ולכן לא צריך שיאמר מקודם אלך ואלקוט, וחולק שם על הסמ"ע בפירושו, ופירושו של הקצוה"ח דמיירי שבעל השדה הי' שם ודאי אינו מתקבל, דהו"ל לפרש ומה כתב אפי' יש עדים שליקטן כיון שבעל השדה היה שם מה יודעים העדים.

''' והנתיבות ''' כתב בסעיף א' וז"ל עסמ"ע, וכונת דבריו דבסעיף א' איירי שהלוקח לקח לביתו והוי מחזיק דהוא נאמן מטעם מוחזק כמו בשאר מטלטלין שאין עשויין להשאיל, ולכך אפי' לא אמר מקודם דלא שייך הסברא דאין אדם חציף מ"מ נאמן מטעם מוחזק, וע"כ מיירי שאין ידוע באיזה אופן בא הפירות לידו אם הבעה"ב בעצמו מסרם לידו או מעצמו לקחם, דאם יש עדים שלקחם בעצמו שלא בפני הבעה"ב אינו נאמן מטעם מוחזק דהוי כמו גודרות, כמש"כ הרי"ף והרא"ש בפ' כל הנשבעין, ומבואר לעיל בסי' צ' סעיף י"ד, ובעינן דוקא שאמר מקודם אלך ואלקוט, דאז נאמן מטעם סברא דאין אדם חציף, ונאמן אחר לקיטה אפי' אינו מוחזק, כמו בסעיף ב', ובסעיף ב' מיירי שאמר אלך ואלקוט קודם לקיטה, דשייך סברא דאין אדם חציף, ולכן אפי' לקטן והניחן בשדה של בעה"ב שאינו מוחזק נאמן עכ"ל והאריך עוד ע"ש, וראיתי בד' הנתיבות שהוא רוצה להשוות שיטת התוס' עם שיטת הטור שע"כ אינו חולק על הרא"ש בפ' כל הנשבעין, וא"א שיסבור שהלוקח שלא בפני הבעלים והולך לרשותו וטוען שהבעלים מכרוהו לו שיהי' נאמן, ושהוכיח הרא"ש כן מהא דגודרות, והתוס' כאן כתבו דלא צריך שאמר מקודם, וכבר הביא הקצוה"ח דברי הריצב"א שהביא בהגה"מ כאן שחולק על דברי התוס', והנתיבות כתב כדברי הקצוה"ח רק שהוסיף שאינו ידוע באיזה אופן באו הפירות לידו, וגם זה אינו מתקבל דא"כ מה כתב הטור אפי' יש עדים שליקטן כיון שאין העדים יודעים באיזה אופן ליקטן, ובפשוטו כונת הטור במה שכתב אפי' יש עדים שליקטן היינו דבשעה שראו שליקטן לא היו הבעלים ולא היה אז רשות הבעלים רק שהלוקט טוען שמכר לו מקודם שילך וילקוט וברשות ליקט, אלא שקשה דהא כתב הרא"ש דאם לקח מבית הבעלים שלא בפניהם אינו נאמן לטעון שלקח מקודם וראייתו מגודרות.

''' ונראה ''' דדברי התוס' אנו צריכין ליישב באופן אחר, שהטור יסבור דלהך סברא לומר לא חציף אינש למיכל פירי דלא דיליה אינו צריך דוקא כמו שכתב הרמב"ן שהי' כן זמן ממושך, וכמו שכתב הרמב"ם שנה או שנתים, אלא דכיון שירד לשדה חבירו וליקט פירותיה, והכונה שליקט פירות כל השדה, ואולי אפי' פירות של חלק השדה דבזה צריך ג"כ משך זמן שע"פ רוב רואין זה, ושייך ג"כ לומר לא חציף אבל מי שנכנס לשדה חבירו ותלש איזה פירות שאין לזה שום משך זמן וברגע אחת עושה, ודאי אין בזה שום פרסום ולא שייך בזה לומר לא חציף, אבל בד' התוס' א"א לפרש כן כיון שכתבו מידי דהוי אמטלטלין שאין עשויין להשאיל ולהשכיר דנאמן, ובזה אפי' לא הי' צריך שום זמן ממושך, אלא דכיון שאנו מוצאין בידו מטלטלין של חבירו נאמן לומר שלקחן דאין מחזיקין אותו לגנב שנכנס לבית חבירו וגנב, אבל התוס' כתבו כן ולא חילקו ומשמע דאפי' היכי שנכנס בשדה חבירו ג"כ דומה לבית חבירו, וצריך ליישב ולחלק מזה לגודרות דאין להם חזקה.

''' אלא ''' דזה תלוי בטעמא דאין חזקה לגודרות אם הוא מטעם דאמרינן שכיון שהולכין בלא רועה ואין להם השגחה מהבעלים, אמרינן שהמחזיק בהם תפס אותם ברה"ר או בסימטא והוליכן לביתו, ולפי"ז אנו אומרים דבזה נוכל לחשוד להמחזיק, ואין אנו אומרים שאין מחזיקים סתם כשרים שגנב, ולפי"ז גם בשדה חבירו כיון שאינה גדורה כשראינו שנכנס בשדה ותלש פירות יש לחשוד שבאמת גנבם, אבל אם נפרש דטעמא דגודרות הוא משום דאמרינן שמעצמן נכנסו בחצרו של המחזיק ולא שהוא תפסן, וא"כ יש לומר דדוקא גבי גודרות דאפשר שמעצמן נכנסו, אבל אם נכנס לשדה חבירו ותלש פירות שנאמר שזה הי' בדרך גנבה ולא כמו שהוא טוען שבעל השדה מכרם לו, בזה נוכל לומר דאין מחזיקין סתם בני אדם שהם בחזקת כשרים, לגנבים, וראיתי שני פירושים בזה שהרשב"ם כתב שני הטעמים או שנכנסו מעצמם בחצרו או שהמחזיק תפשם בשוק, וכן ראיתי שמפרש הערוך, אבל הרמב"ם בפ"י הל' א' כתב שאין היותה תחת ידו ראיה שהרי היא הלכה מעצמה ונכנסה ברשותו, א"כ נוכל לומר שהתוס' מפרשים כהרמב"ם ודוקא גודרות אין להן חזקה שאנו אומרים מעצמם נכנסו, אבל כשנכנס בשדה חבירו אמרינן שאם לא הי' בעל השדה מוכר לו הפירות לא הי' תולשם דאין מחזיקין סתם ב"א לגנבים, איברא שכבר הבאתי שהרמב"ם סובר כהרי"ף שאם נכנס לרשות חבירו שלא בפני הבעלים ולקח חפץ וטען מכרת לי אינו נאמן, מ"מ כיון דגבי גודרות מפרש דאמרינן שמעצמן נכנסו, א"כ כבר אין ראיה מהא דגודרות שלא כשיטת התוס' שסוברים דכשנכנס בסתם בשדה חבירו ותלש פירות ולקח לרשותו וטוען שמכרם לו גם בלא סברא דלא חציף נאמן.

''' עוד ''' כתב הנתיבות דלכאורה קשה דלהרי"ף והרא"ש בפ' כל הנשבעין דמפרשי הא דאיזול ואגדור דיקלא דפלניא כשאין הבעה"ב, א"כ אין לנו הוכחה להדין שהוכיחו התוס' מהא דאם אמר לפירות ירדתי דאיצטריך טעמא דלא חציף דהוא אפי' כשאין לוקט הפירות מוחזק, דהא נוכל לפרש כשאין הבעה"ב כאן, וכתב על זה ואפשר דהא דלפירות ירדתי, משמע דמיירי כשאין ידוע באיזה אופן בא לידו אם הי' הבעה"ב כאן או לא, עוד תי' באופן ב', ומשמע מדבריו דדעתו לפרש דגם הרי"ף והרא"ש סוברים כהתוס' דהיכי דאיכא טעמא דלא חציף נאמן אפי' תלש והניח ברשות בעל השדה, והוא תימה דא"כ מה הוכיחו דכשנטל שלא בפני הבעלים אינו נאמן אפי' הוא מוחזק כיון דצריך לטעמא דלא חציף אפי' אינו מוחזק, וכיון שהתוס' והרי"ף והרא"ש ע"כ חולקין, א"כ למה לן לדחוק וליישב בזה, ובעיקר ההלכה כבר הוכחתי מדברי הרמב"ם דאפי' איכא טעמא דלא חציף דוקא אם הוא מוחזק נוטל ולא כדברי התוס', וגם בדברי הטור אין שום הוכחה שיסבור בזה כהתוס' ובפרט שהוכחתי שהרא"ש אינו סובר כתוס'.

''' וראיתי ''' להקצוה"ח בסי' קל"ה סעיף ב' שהביא על דברי המחבר מה דאמר רבא בב"ב דף ל"ו דעבד קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר, ופריך הגמ' פשיטא ומשני כגון דאית ליה אימיה מהו דתימא אימיה עיילתיה, וכתב הקצוה"ח ואיכא למידק כיון דעבדים בני שטרא נימא ליה אחוי שטרך, דהא כתב הרמב"ן דמעיקר הדין הי' צריך להיות בקרקע חזקה לאלתר רק דאמרינן ליה אחוי שטרך, וכתב בזה דכיון דבדלי ליה צנא דפירו לאלתר הוי חזקה, וחזינן דבאיכא ראיה גדולה לא אמרינן אחוי שטרך, וה"נ בעבד קטן המוטל בעריסה, אכן יש לחלק מהא דדלי ליה צנא דפירי דהתם אין ההוכחה מצד חזקתו של המחזיק, אלא מצד הבעלים עצמם, אלא דעיקר קושייתו יש לומר דבקרקע דאמרינן ליה אחוי שטרך זהו משום דעיקר חזקתו הא אינה ברורה, דאפשר דהמחזיק נכנס מעצמו בהשדה והוי במקצת כמו גודרות, ולכן אף דמוכח דהרמב"ן אינו סובר דהוי כמו גודרות וכמו שכתבנו דמפרש שנכנסו מעצמן לבית המחזיק, אבל עכ"פ מהני על זה טענת אחוי שטרך, אבל במטלטלין שצריך המוחזק ליכנוס לביתו וליטול, בזה הוי ודאי חזקה ברורה, ואינו צריך שטר על מטלטלין דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, ואף דמפורש כן בגמ' בב"ב דף ל"ג גבי אם אמר לפירות ירדתי דמייתי מהא דנקיט מגלא ותוביליא דאמרינן לא חציף אינש ופריך ארעא נמי ומשני ארעא אמרינן ליה אחוי שטרך אי הכי פירי נמי שטרא לפירי לא עבדי אינשי, וחזינן דגם בפירי שהם מטלטלין צריך לטעמא דשטרא לפירי לא עבדי אינשי, אך באמת זהו כדברינו דגבי פירות שלקח בעצמו מהשדה, זהו במקצת בגדר גודרות, ואפי' אם לא הוי כמו גודרות ממש יש לומר על זה אחוי שטרך, אבל במטלטלין ממש לא צריך לטעמא דשטרא למטלטלין לא עבדי אינשי, אלא דבודאי אינו גנב שנכנס בביתו של חבירו וגנב, ולכן לא צריך שטר, וה"נ עבד קטן המוטל בעריסה.