עריכת הדף "אבן האזל/גניבה/ב" (פסקה)

== ד ==

'''הגונב טבלו של חברו ואכלו משלם לו דמי טבלו וכן אם גנב חלבו ואכלו משלם לו דמי חלבו.''' 

''' השגת ''' הראב"ד: א"א משלם לו כפל דמי טבלו וכן בחלבו משלם לו כפל דמי חלבו.

''' בקדושין ''' דף נ"ח ע"ב הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו דברי רבי ר' יוסי ב"ר יהודא אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו. מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס טוה"נ ממון. ומ"ס אינה ממון לא דכ"ע טוה"נ אינה ממון והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן. ובמתנות שלא הורמו וכו' ואבע"א דכו"ע כמו שהורמו דמיין וטוה"נ אינה ממון והכא בדשמואל קמיפלגי דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי דמר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל ואבע"א דכ"ע לית להו דשמואל והכא היינו טעמא דרבי דקנסוהו רבנן לגנב. והנה מכל התירוצים לא נוכל ליישב להלכה בטעמא דרבי כ"א בתירוצא בתרא. דתי' קמא הוא אוקימתא. דרבי ס"ל טוה"נ ממון. ואנן קיי"ל דאינו ממון ותירוץ ב' הוא האוקימתא בטבלים שנפלו לו וכו' והרמב"ם פסק סתמא. והתי' הג' כדשמואל אינו אלא על תרומה וכתב שם רש"י דכי פליג רבי בתרומה פליג אבל במעשר מודה. והרמב"ם פסק סתמא דמוכח דמשלם לו כדי כל הטבל ואינו מנכה לא חלק התרומה ולא חלק המעשר. וע"כ אנו צריכין לתירוצא בתרא דהוא קנס לגנב.

''' ולפי"ז ''' דברי הראב"ד בהשגות אינם מובנים דכיון דהוא מטעם קנס מהיכי פשיטא ליה דקנסו נמי לחייב כפל כיון דבברייתא לא קתני אלא משלם לו דמי טבלו וא"כ אימא דרבי נמי מודה דלחייב כפל דהוא קנס לא קנסינן.

''' ונראה ''' בטעם הראב"ד לפימש"כ לקמן בפ"א מה' גזלה מהספרא דאיכא תרי קראי בגזלה. חדא והשיב לענין קרן כמו שהוא בעין. וחדא ושלם כשאינו בעין. ודין ושלם כשאינו בעין זהו מכ"ד אבות נזיקין דחיובו הוא משום שחסרו ממון. ומכיון דטוה"נ אינה ממון לכן א"צ לשלם בעד הקרן אלא דמי חולין שבו דדמי התרומה והמעשר לא חסרו. ורק לרבי משלם דמי טבלו משום קנס. אבל זה הא פשוט דכשהטבל בעין ודאי צריך להחזיר לו את כל הטבל ולא דמי לתרומה דאם גזל מהבעלים אינו יכול להוציא מהם דתרומה כבר אינו שלו. אבל טבל כ"ז שלא הפרישו איך יכול הגנב לומר כשגזל עשרה קבין לא אחזיר לך אלא תשעה קבין. אטו הגנב יתרום ויעשר וגם הבעלים אינם יכולים לתרום ולעשר כשהוא ברשות הגנב. לכן פשוט דעיקר הטבל כשהוא בעין בודאי צריך להשיב כמו שהוא. ולזה סובר הראב"ד דמה שחייבה התורה בכפל אינו מדין גדרי מזיק אלא דקנסה תורה לגנב. ולכן כיון דגוף הטבל ודאי הוא של הבעלים וכשהגנבה בעין מחזירה כמו שהוא לכן גם כפל צריך לשלם כשעור הגנבה כיון דאין הכפל מטעם תשלומי היזק, ולזה אפי' כשאינו בעין דהקרן אינו צריך לשלם אלא מדין מזיק, אבל שיעור הכפל לא נשתנה ובלא דין קנס צריך לשלם כשיעור הגנבה שהיתה בעין.

''' אכן ''' אכתי קשה דהא כתבנו בטעמא דהרמב"ם בפ"א הל' י"ד במש"כ דאם מתה הבהמה אינו משלם גם הכפל אלא כשעת הגנבה אף דבשעת העמב"ד היה שוה יותר משום דאין לשלם הכפל יותר מהקרן. וכיון דהראב"ד הודה להרמב"ם שם ולא השיג מוכח דסובר נמי דאין לשלם כפל יותר מהקרן.

''' ונראה ''' דלא דמי דהתם טעמא משום דלא אמרה תורה להחמיר על כפל ודו"ה אלא להחמיר על קרן אמרה תורה אחייה לקרן כעין שגנב וכמבואר שם, לכן השומא הוי בכפל ג"כ כדין קרן, אבל הכא מכיון דבשעת גנבה שמחוייב להחזיר כל הטבל שפיר מתחייב בכפל כשיעור כל הטבל, גם עכשיו דליתא בעינא שבדין תשלומי קרן אינו חייב מדינא אלא כפי חולין שבו כהלכות מזיק אבל כפל דאינו מדין מזיק שפיר צריך לשלם כפי כל הטבל.

''' ובדעת ''' הרמב"ם היה אפשר לכאורה לומר דכיון דכתיב שנים ישלם אין דין הכפל אלא כדין תשלומי קרן ואין אנו דנין על דין חזרת קרן והיה מיושב בזה לשון הרמב"ם פ"א הל' ד' ע"ש אבל לפי"מ שבארנו דברי הרמב"ם בפ' זה בהלכה א' במה דמביא הרמב"ם קרא דוגונב מבית האיש. ע"ש א"א לומר כן.

''' לכן ''' נראה דהרמב"ם סובר דבעלים אין להם בטבל בחלק התרו"מ כלום, ורק דכ"ז שהוא בעין ע"כ צריך הגנב להחזיר כולו דהגנב אינו יכול לעשר ולהחזיר החולין. אבל א"א להתחייב כפל עבור כל הטבל. והוא כמש"כ בהלכה ג' דמבואר בנדרים דף פ"ה ע"א בהך סוגיא דגונב טבלו דבעי למימר דפליגי אי כמו שהורמו דמי ופריך ואי טוה"נ ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו. ופי' הר"ן דהא פתיכי ביה תרומה ומעשר שאין לו בהן כלום. ולכן לפי"ז אפי' איתא לטבל בעין שהטבל צריך להחזיר מ"מ כפל לא ישלם אלא בעד דמי החולין שבו. וכיון דרצה להשמיענו דהגנב צריך לשלם בעד דמי כל הטבל והוא משום קנס כדאיתא בגמ' לכן לא הזכיר כפל דבעד דמי החולין פשיטא דמשלם.

''' איברא ''' דהי' מקום לפטרו מכפל לגמרי משום דבר שאינו מסויים אבל הרמב"ם השמיט פטורא דדבר שאינו מסויים גבי כפל. וכבר העיר בזה במלבושי יו"ט חלק ב' וכתב דהרמב"ם מפרש דמיעוטא דדבר שאינו מסויים הוא מיעוטא לענין שבועה דאינו חייב אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין. וכדתנן בשבועות דף מ"ב וכמו שמפרש הריב"א בתוס' שם דף מ"ג ד"ה אלא וממילא אינו חייב כפל בטוט"ג. ויש להעיר בזה מהא דתניא בדף ע"ח דשותף שגנב מחבירו פטור מדו"ה משום וטבחו כולו ומוכח דבכפל חייב והא הוי דבר שאינו מסויים. איברא דהרמב"ם השמיט דין שותף שגנב מחבירו וסמך על מה דכתב דין שותף שטבח שלא לדעת חבירו. רק דיש לעיין דבזה כתב דחייבין בכפל ויותר הו"ל להשמיענו דין שותף שגנב מחבירו שחייב בכפל ואולי כתב דין שותפין שגנבו להשמיענו דין מיגו דזכי לנפשיה וכדאיתא בב"מ דף ח'.

''' ובהשגת ''' הראב"ד השניה במה דכתב הרמב"ם משלם לו דמי חלבו ולא כפל דמי חלבו. נראה דכיון דכל עיקר הרבותא הוא להשמיענו דלא אמרינן דכ"ז שהוא בעין ליכא חיוב תשלומין. ואף דבודאי גם בנאבד מאליו נמי חייב גנב וגזלן מ"מ הו"א דכ"ז דאיתא בעיניה ליכא חיוב תשלומין. וכמו שבארנו למעלה מדברי הספרא במה דאיכא תרי קראי והשיב ושלם דוהשיב הוא באיתא בעיניה ושלם בליתא בעיניה. והוא דאף דע"כ החיוב נתחייב משעת גנבה או גזלה. מ"מ הו"א דגמר החיוב תשלומין לא נתחייב אלא בשעה שנאבד. ולכן שייך באותה שעה קלב"מ. וזהו דאשמעינן דתיכף בשעת גנבה נתחייב בתשלומין אם לא יהי' בעין, וא"כ כל זה לא שייך אלא לענין קרן אבל כפל דאפי' באיתא בעיניה חייב כפל וזה נתחייב בשעת גנבה. א"כ בשעה שאכלו לא נתחדש שום דבר לענין כפל ומה שייך להשמיענו דאכלו חייב כפל. ואף דלר"מ דסבר דבקנס ליכא קלב"מ מ"מ אם גנב בשבת פטור דאם אין גנבה אין טביחה ומכירה וליכא כפל ודו"ה. וא"כ אם היינו סוברין דליכא תשלומי קרן באכלו אפשר דגם כפל ליכא וא"כ שייך לכתוב דמשלם כפל וזה שייך למש"כ למעלה אם דין כפל שייך לחזרת הקרן או לתשלומי הקרן. מ"מ כיון דעיקר פטורא הוא בשביל הקרן וכיון דמשלם קרן ממילא משלם כפל ולא צריך להשמיענו: