עריכת הדף "אבן האזל/גניבה/א" (פסקה)

== יא ==

'''היתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאליה כגון כבשה שילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה, ואם אחר יאוש ילדה וגזזה משלם כשעת הגניבה, הוציא עליה הוצאה והשביחה כגון שפטמה הרי השבח של גנב אפי' לפני יאוש וכשמחזיר הגניבה עם הכפל נוטל השבח מן הבעלים או מחשבים לו מן הכפל.''' 

''' השגת ''' הראב"ד: השביחה מאליה וכו'. א"א נ"ל שזה שבוש הוא דאפילו שבח שע"ג גזלה דגזלן הוה וכ"ש גזזה וילדה דקנייה בשינוי, ואי איתא להא מילתא לא משכחת לה אלא בשגנבה טעונה ומעוברת ואפ"ה אינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ורחל העומדת ליגזז. אחר כך ראיתי שהוא חוזר על הדרך הזה במקום אחר אמרתי לא על חנם הוא אלא שהוא חולק בין לפני יאוש ולאחר יאוש ומסתברא כוותי' כדכתבינן לקמן, מיהו לא על גזזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אלא בשבח שע"ג גזלה בלבד כמו שכתב לפנינו בהלכות גזלה ואבדה.

''' הראב"ד ''' הודה להרמב"ם בדין שבח שע"ג גזלה לחלק בין לפני יאוש לאחר יאוש וחלק עליו בדין לידה וגיזה דהוי שינוי, אך אינו מבואר שיטתו בזה אם הוי שינוי לענין גוף הפרה או לענין הולד והגיזה, דהתוס' והרא"ש סוברים דהוי שינוי לענין גוף הפרה, והרמב"ן במלחמות והרא"ה הובא בנמוק"י סוברים דרק לענין הולד והגיזה, אכן הלח"מ הוכיח דהראב"ד חולק על הרא"ש דסובר דהא דתנן דמי פרה העומדת לילד אינו אלא כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה דהא כתב הראב"ד ואי איתא להא מילתא וכו', ומוכח דבאופן זה איתא להא מילתא דהגזלן אינו נוטל שבח שע"ג גזילה, וטעם מחלוקתן נראה דהרא"ש דסובר דהוי שינוי גמור לענין גוף הפרה שפיר סובר דאינו משלם אלא כשעת הגזילה, וכמו דלענין יוקרא וזולא משלם כשעת הגזלה אף דהוקרה קודם השינוי וכמו בגזל טלה ונעשה איל דאינו משלם אלא כמו שגזל טלה, ולא כמו שהי' קודם שנעשה איל וכדאיתא בדף צ"ו זה הכלל כל הגזלנים וכו' לאתויי הא דר' אלעאי וכו', אבל הראב"ד סובר דלידה וגיזה לא הוי שינוי אלא לענין הולד והגיזה ולכן כל זמן שהיו ע"ג הפרה הם של נגזל וליכא בזה קרא דכאשר גזל כיון דגוף הפרה אינו קונה, ובאמת הרמב"ן במלחמות שם כתב, וכן השיב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל ומשמע מכאן דזהו הראב"ד בעל ההשגות, וכבר בארתי בפ"ב הל' י"ב דהראב"ד בעל ההשגות על הרי"ף ועל בעה"מ הוא בעל ההשגות על הרמב"ם ע"ש, וזהו שלא כד' הלח"מ בפ"ב מה' גזלה הלכה ד' שכתב וז"ל ולראב"ד שסובר דלידה הוי שינוי קשה ג"כ דמאי הקשו בגמ' ממתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה כו' למ"ד שבח שע"ג גזלה דהוי דגזלן מדנקט ילדה וכו' נימא דנקט ילדה משום דהוי שינוי דלידה וקנה הבהמה בעצמה וכו' ובאמת הראב"ד אינו סובר כלל דלידה הוי שינוי לענין גוף הפרה ובעיקר דעת הראב"ד נבאר שם בעז"ה.

''' והנה ''' מה שכתב המ"מ דדברי הרמב"ם הם בשגנבה מעוברת כתב הלח"מ דע"כ כונתו בשביל סוף דברי הרמב"ם שכתב ואם אחר יאוש ילדה ואם נתעברה אצלו כיון דהיאוש הי' קודם הלידה א"כ השבח דהעיבור הוי לנגזל ואמאי כתב כשעת הגנבה וע"כ דגנבה מעוברת, אבל באמת גם בזה דברי הרמב"ם אינם מיושבים במה שכתב דאם אחר יאוש ילדה משלם כשעת הגנבה דעכ"פ אם הי' איזה זמן בין גנבה ליאוש שבח העיבור הוא לנגזל, והי' לו לכתוב דמשלם דמי פרה העומדת לילד דכן כתב בהל' גזלה בפ"ב הלכה ז' גזל פרה מעוברת ונתייאשו הבעלים ואח"כ ילדה, רחל טעונה ונתייאשו הבעלים ואח"כ גזזה, משלם דמי פרה העומדת לילד, ודמי רחל העומדת ליגזז, ואמאי כתב כאן משלם כשעת הגנבה.

''' ונראה ''' דטעם החלוק בלשון הרמב"ם הוא משום דסתם גנבה יאוש בעלים וסתם גזלה לא הוי יאוש בעלים, ולכן אף דמשכחת בגנבה דלא הוי יאוש כגון שהיו עדים שראו מי שגנב והגידו תיכף להבעלים דאז לא הוי יאוש דטעמא דהוי יאוש הוה משום שאינם יודעין מי גנב, אבל עכ"פ היכי דהוי יאוש דהיינו בסתמא הוי יאוש תיכף, ולכן אף דהמ"מ מפרש דמיירי בגזל מעוברת משום דכתב הרמב"ם דאחר יאוש ילדה, מ"מ אין אנו צריכין לומר דהי' זמן בין הגנבה להיאוש כיון דסתם גנבה יאוש בעלים, אלא גבי גזלה דמסתמא לא הוי יאוש עד דשמעינן דנתייאשו הבעלים וממילא בלשון גזל פרה מעוברת ונתייאשו הבעלים ואח"כ ילדה משמע דהי' משך זמן בין גזלה ליאוש, לכן כתב שפיר משלם דמי פרה העומדת לילד.

''' ובעיקר ''' דעת הרמב"ם דסבר דשבח שע"ג גזלה לא הוי דגזלן אלא לאחר יאוש כתב בזה הגר"א ז"ל בסי' שנ"ד ס"ק א' דמקורו הוא מהא דב"מ דף י"ז ע"ב דפליגי רב ושמואל במוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינו שלו אם יש ללוקח שבח מן המוכר, והקשה רש"י דאמאי לא ישלם הנגזל בעד השבח ותי' כגון שגזלה משובחת והכסיפה ביד המוכר, ובתוס' תירצו דמהנגזל אין ללוקח אלא ההוצאה כדין יורד ונוטל מהגזלן השבח היותר על ההוצאה והרי"ף כתב שם דמה דפליגי רב ושמואל היינו בשבחא דממילא, אבל שבחא דמחמת הוצאה משלם הנגזל, והביא הרי"ף דזהו דבעי רבא בב"ק דצ"ו גזל והשביח ומכר וכו' ומפרש דזהו בשבח דמחמת הוצאה ע"ש, ומזה הוא מקורו של הרמב"ם לחלק בין שבחא דממילא, לשבחא דמחמת הוצאה בשבח שע"ג גזלה, אף דהרמב"ם מפרש הא דגזל והשביח ומכר דמיירי במטלטלין ע"ש בדברי הגר"א שהאריך בזה.

''' ודברי ''' הגר"א ז"ל תמוהים דמאי שייך גזל קרקע לגזל מטלטלין בקרקע ודאי שאין לגזלן שום חלק בשבח דממילא כיון דקרקע אינה נגזלת ואפי' בשבח דמחמת הוצאה כבר כתב המלחמות כונתו של הרי"ף הוא רק כשיעור ההוצאה, וכמו שמפרש בלשון הרי"ף ע"ש, ובגזל מטלטלין שבח דמחמת הוצאה לגזלן אפי' היותר על ההוצאה כמו שכ' הרמב"ם, ואמנם דבזה הרגיש הגר"א ז"ל וכתב בסוף דבריו וז"ל, ומ"מ בזה ודאי חילוק בין קרקע ובין מטלטלין בשבח יותר על ההוצאה וכו', אבל כיון שכן בודאי אין דמיון כלל ובודאי בקרקע הטעם משום קרקע אינה נגזלת, ואיזה ראיה הוא למטלטלין דנגזלין דשפיר יש לומר דהשבח דגזלן אפי' לפני יאוש אפי' בשבחא דממילא כמו שנוטל בשבח היותר על ההוצאה אף דהגמ' בדף צ"ה מייתי ראיה משבח קרקע לשבח מטלטלין היינו רק אליבא דר"מ אי קניס דוקא במזיד או בשוגג נמי קניס אבל לדידן לעיקר דינא ודאי לא שייך זה לזה.

''' ובביאור ''' שיטתו של הרמב"ם דמחלק בין שבחא דממונא לשבחא דמחמת הוצאה ביארתי בארוכה בפ"ז מה' נז"מ הל' י"ב והראיתי דשיטה זו מבואר בדברי הרמב"ם בד' מקומות, כאן ובפ"ב מה' מלוה גבי בע"ח גובה את השבח דשבחא דממילא גובה אף שלא כתב לו הלוה דאקני, ושבחא דמחמת הוצאה, אינו גובה אלא אם כתב לו דאקני ואז אינו גובה אלא חצי שבח והחצי הב' שייך ללוקח ובפ"ג מהל' נחלות גבי בכור ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם דשבחא דממילא שייך לבכור ושבחא דמחמת הוצאה שייך להיורשים ובפ"ז מה' נ"מ בדין שבח מזיק דשבחא דממילא גובה הניזק ושבחא דמחמת הוצאה אינו גובה, ויסוד הדברים דדבר שהוא שלו ואינו ברשותו אלא ברשות אחרים דשבחא דממילא שייך למי שהוא שלו, ושבחא דבידים או מחמת הוצאה שייך למי שהוא ברשותו, ע"ש שבארתי בארוכה מילתא בטעמא בכל הענינים ובענין בכור מפורש בגמ' ביש נוחלין דף קכ"ד אמר ר"פ דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטין כו"ע ל"פ דשקיל כי פליגי בחפירה והוי שובלי שלפופי והוי תמרי, מר סבר שבחא דממילא ומר סבר אישתני, ומוכח להדיא דדוקא בשבחא דממילא אבל שבחא דמחמת הוצאה אפי' שבח היתר על ההוצאה אינו נוטל הבכור, וכן לענין ניזק מפורש בב"ק דף ל"ד לחלק בין שבחא דממילא לפטמו, ורק דשאר הראשונים מפרשים דזהו דוקא בשבח שכנגד הוצאה, והרמב"ם מפרש כפשוטו דדוקא בשבחא דממילא נוטל הניזק, ומב' המקומות האלו למד הרמב"ם לחלק ג"כ לענין גזלן ולענין בע"ח דחד טעמא הוא וכמו שבארנו שם.

''' אכן ''' עוד צריך ביאור עיקר מה דשבח גזלה אלא לגזלן אלא לאחר יאוש וגם מה דבפשוטו משמע בגמ' דגוזל פרה וילדה רחל וגזזה קונה הגזלן הולדות והגיזה מדין שינוי, וא"כ לא צריך ליאוש ובעז"ה נוסיף לבאר ענין זה בפ"ב מה' גזלה ואבדה: