עריכת הדף "אבודרהם/סוכות ושמיני עצרת" (פסקה)

===שחרית===
'''שחרית''' נכנסין לבית הכנסת ומסדרין הברכות וקורין הזמירות כמו בשבת. ומוסיפין אחר יושב בסתר עליון למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג. וגם מוסיפין אחר מזמור שירו לה' שיר חדש שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי. ומתפללין כמו בערבית וחוזר שליח צבור התפלה.

{{עוגןד|ואחר כך נוטלין|'''ואחר''' כך נוטלין}} הלולב ומברכין עליו על נטילת לולב. נטילה היא כמו לקיחה שנאמר ולקחתם לכם ונטילה לשון חכמים הוא במקום לקיחה כדאמרי' נוטל אדם את לולבו. ועוד על שם שהוא מעלה ומוריד וכתיב וינטלם וינשאם כל ימי עולם ולכך אומר לשון נטילה שהיא הרמה וגם מדכתי' אשר הונף ואשר הורם גמרי' בקרבנות מעלה ומוריד מלשון הורם. וינטלם הרי הוא כמו וירימם וכפל לשון הוא של וינשאם. ואין מברכין על הנענוע שהוא מדרבנן אלא על הנטילה שהיא מדאוריתא. ואחר כך אומר שהחיינו.

{{עוגןד|וגומרין את ההלל|'''וגומרין''' את ההלל}} בכל שמנה ימי החג ומברכין לפניו לגמור את ההלל.

{{עוגןד|וצריך שיטול אגודת|'''וצריך''' שיטול אגודת}} הלולב וההדס והערבה בימין והאתרוג בשמאל. ומפרש הטעם בפרק לולב הגזל משום דהאי תלתא מצוי והאי חד מצוה. ועוד טעם אחר מפני שהאתרוג דומה ללב והלב בגוף נוטה לצד שמאל. ארבעת המינין שבלולב נקראים כולם בשם הלולב וכן הברכה על נטילת לולב ומפרש הטעם בגמ' הואיל ומינו גבוה מכולם. וכשיטול הלולב והאתרוג בידו נותן את הכף של לולב למטה והופך הפיטמה של אתרוג למטה עד לאחר שיברך כדי שתהא הברכה עובר לעשייתה. ויש אומרים שייטול הלולב בידו ויברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם שיטול האתרוג ונמצא שיברך קודם לעשיית המצוה שאלו יטול ארבעתם קודם שיברך נמצא שכבר יצא קודם לעשייתם שכיון שהגביהן יצא. אי נמי יכוין שלא לצאת עד שיברך ואע"ג דאמרי' בראש השנה דמצות אינן צריכות כונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה. ויש אומרים שאינו צריך לכל זה שאינה נגמרת מצות הלולב עד אחר הנענוע ועוד כיון דאמרינן בפר' לולב הגזול הולך לבית המדרש ולולבו בידו עובר לעשייתן הוי. וכת' רבי סעדיה שצריך בשעת נטילה שיהיה פני הלולב שהוא האדו' כנגד פני המתפלל והצד הירוק שבו השדרה כלפי חוצה. ויש אנשים שאוחזים אותו הפך מזה וכדאי הוא הגאון לסמוך עליו.

{{עוגןד|וששה פעמים צריך|'''וששה''' פעמים צריך}} לנענע בכל יום כנגד ששה קצוות העולם ואלו הן בשעה שמברך מנענע פעם אחת. ומנענע בהודו תחלה וסוף פירו' בהודו ראשון זהו תחלה מנענע פעם אחת ובהודו אחרון זהו וסוף שהוא אחר ברוך הבא מנענע שני פעמים מפני שכופלים אותו. ומנענע באנא ה' הושיעה נא שני פעמים מפני שכופלין אותו הרי ששה. והטעם שמנעעין באנא ה' הושיעה נא ולא באנא ה' הצליחה נא כת' בעל המנהגות מפני שהנענוע הוא לעצור רוחות רעות וטללים רעים ולגעור בשטן לפיכך צריך לנענעו על תפלת אנא ה' הושיעה נא כלו' הושיענו מאלו הנזקים אבל באנא ה' הצליחה נא ליכא למימ' האי טעמא. ובחדושי דב"ש כת' טעם אחר מפני ששניהם הם פסוק אחד ואין מנענעין בפסוק אחד שני פעמים. ובספר התשבץ מביא אסמכתא לזה שמנענעין באנא ה' הושיעה נא ולא באנא ה' הצליחה נא מהפסוק שנאמ' אז ירננו עצי ה' וגומ' וכתי' בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ואמרו הושיענו ואיתא במדרש לפי שבראש השנה באין לדין ישראל ואומות העולם ואין יודעין מי יצא זכאי מי יצא חייב נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהן כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח וזהו שכתוב ירננו עצי היער כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיענו. וכתב הרא"ש ועכשיו שנהגו שש"צ אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו והודו שאומרים ע"כ. וכן כתבו התוספות. ומיהו העולם אין נוהגין כן.

{{עוגןד|והטעם שאנו מנענעין|'''והטעם''' שאנו מנענעין}} הלולב להודיע כי נצחנו את כל המקטרגין עלינו כדאמרי' בירוש' דפסיקתא כהדין נצוחיא דנצחין בקרבא ונקטין לולבא בידיהון. פי' כדרך המלכים הנוצחין ותופשין העיירות לוקחין הרומח ואות המלכות תלוי עליו ועולין על ראש המגדל ומוליך ומביאה לכל רוח להודיע כי המלך נצח את הכל.

{{עוגןד|והנענוע הוא שמוליך|'''והנענוע''' הוא שמוליך}} ידיו מכנגדו ולהלאה וינענע שם שלשה פעמים בהולכה ושלשה פעמים בהובאה ומביאה אליו. ועושה כן שלשה פעמים. ואחר כך מטה ידו לצד צפון ועושה כן שלשה פעמים וכן לצד דרום שלשה פעמים ומעלה ידו לצד מעלה ועושה כן ג"פ ומורידה לצד מטה ועושה כן שלשה פעמי' שהוא סך הכל ששה ושלשים פעמים וכן כתב ר"ח בשם רבינו האיי. ובעל העטור כתב ונענוע דרבנן ואזלינן ביה לקולא ואין צריך לכל רוח ג' פעמים הולכה ושלשה פעמים הובאה אלא בין ההולכה וההובאה יהיה שלשה פעמים לכל רוח. וכתב עוד מנהג אבותינו מוליך ומביא מעלה ומוריד בלבד, מוליך ומביא למי שארבע רוחות הם שלו והמושל בשתים הוא מושל בארבע והמוליך לצפון ולדרום דעת חיצוני הוא. והרא"ש כתב לא נהגו העולם כן אלא מוליכין לארבע הרוחות ומנהג כשר הוא, הקצרה ימינהו מלהודות למי שארבע רוחות העולם הם שלו, ומנהג אחר הוא חיצוני והראשון שהנהיג כן היה נראה לו שהמוליך והמביא לד' רוחות נראה כשתי וערב וכן מנהג הגוים לעשות בידיהם כן והבל הוא, ואדרבה כשמוליך ומביא לשתי רוחות ואחר כך מעלה ומוריד הוא הנראה כשתי וערב שיש לו ארבע קצוות אבל כשמוליך ומביא לד' רוחות ואחר כך מעלה ומוריד יש לו שש קצוות. כתב בעל העטור הולכה והובאה הוא הנענוע ואין צריך נענוע שדרה ועלין וכן כתב רבינו האיי שאין צורך נענוע שדרה ועלין שלא אמרו אלא כדרך שאמרו בתנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד.

{{עוגןד|ואמרינן בויקרא רבא|'''ואמרינן''' בויקרא רבא}} פרי עץ הדר מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים, כפות תמרים מה תמר זה יש בו אוכל ואין בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, וענף עץ עבות מה הדס זה יש בו ריח ואין בו אוכל כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, וערבי נחל מה ערבה זו אין בה לא ריח ולא אוכל כך ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, אמר הקב"ה לאבדם אי איפשר להחליפם באומה אחרת אי איפשר שכבר כתבתי בתורתי ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו' אלא יעשו כולם אגודה אחת ויהיו מכפרין אלו על אלו לפי' הזהיר הכתוב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'. ד"א ארבע מינין שבלולב באים לרצות על המים, כשם שאי איפשר להם להתקיים בלא מים כך אי איפשר לעולם להתקיים בלא גשמים לפיכ' הזהיר הכתוב להרצות בארבעה מינים אלו לפני המקום כדי שיתרצו לפניו וירדו להם גשמים. עוד אמרינן בהגדה למה באתרוג שהוא דומה ללב לכפר על הרהור הלב ולמה בהדס שדומה לעיני' לכפר על סיקור עינים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגומ' ולמה בערבה שדומה לשפתים לכפר על בטוי שפתים ולמה בלולב לומר לך מה לולב אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. ואומ' במדרש שכל המקיים מצות אתרוג עם שלשת המינים כאלו קיים כל המצות. והטעם מפני חשבון אתרוג עם שלשה מינים עולה למנין תרי"ג. ואומר במדרש תלים אשירה לה' כי גמל עלי, אמ' להם הב"ה לישראל פרעו לי מה שהקדמתי אתכם בעולם הזה ואני אגמול אתכם לעתיד לבא, נסכו לפני מים בחג בעולם הזה כי כבר הקדמתי לכם באר ענו לה ואני פורע לכם לעתיד לבא יטפו ההרים עסיס, אמרתי לכם טלו לפני לולב ותהללו אותי בו כי כבר הקדמתי לכם ההרים רקדו כאלים ואני פורע לכם לעתיד לבא ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, אמרתי לכם עשו לי סוכה כי כבר הקדמתי אתכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל ואני פורע לכם לעתיד לבא וסוכה תהיה לצל יומם, מי הקדימני ואשלם הוי אשירה לה' כי גמל עלי.

{{עוגןד|ולאחר שיגמרו את|'''ולאחר''' שיגמרו את}} ההלל אומר שליח צבור קדיש תתקבל. ומוציא שני ספרי' באחד קורין חמשה בפרשת אמור אל הכהנים מן שור או כשב או עז עד וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. ובשני קורא המפטיר קרבנות המוספין שבפרשת פנחס מן ובחמשה עשר יום לחדש השביעי עד סוף פיסקא. ומפטיר בתרי עשר בזכריה הנה יום בא עד בבית ה' צבאות ביום ההוא והוא סוף הספר. ומחזיר הספרים למקומן ואומר קדיש עד לעילא.