עריכת הדף "אוצר:בית המדרש/תפילה" (פסקה)

=== שעת התפילה - שעת קרב ===
יש להאיר בכך, שכידוע פעמים רבות הדעת מוסחת בשעת התפילה, ובפרט בעת תפילת שמונה עשרה, והאדם מתקשה לכוין את דעתו ולהתרכז בתפילה. ובפשטות היה נראה שהוא דבר טבעי, מחמת אופי האדם ומצב התפילה השקטה וכדו'. 

אמנם ראיתי שבעל התניא כותב בשם הזוהר הק' שזמן התפילה הוא זמן קרב, וכלשונם "שעת צלותא שעת קרבא" [ראה בליקוטי תורה פרשת בלק דף עב. וכן בתחילת פר' כי תצא דפים לד: לה:]. היינו שזהו זמן התגוששות בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית. וא"כ נראה שידיעת דבר זה הינה חיזוק העוזר להתחזק בריכוז בתפילה, היינו שכאשר האדם יודע שבזמן זה ישנה מלחמה וכנ"ל, וזוהי סיבת קשייו להתרכז ולכוין בתפילתו, הוא יותר יתאמץ לנצח בקרב.

ויש להוסיף בזה [על פי מה שראיתי בביאור דבריו הללו], שהלא ישנן לכל אדם שתי נפשות, הנפש הטבעית - הבהמית וכן הנפש האלוקית. הנפש הבהמית מאופיינת בהעמדת עצמה במרכז, ואילו זו האלוקית מאופיינת בנתינה, בהעדר חשיבות עצמית ובמשיכה אל הבורא. ולכן כפי שמהנפש הטבעית עולות בדרך כלל מידות רעות ככעס גאוה וכדו', כך מהנפש האלוקית עולות מידות טובות ותשוקה לבורא.

והנה בזמן התפילה, מבקש המתפלל להתמקד בתפילתו ולהסיח את הדעת מהדברים הטפלים ולהתחבר עם בוראו - ולכן תפילה פירושה גם צוותא וחיבור [וכעין דברי רש"י על השם 'נפתלי' (בראשית ל, ח)]. והנה דווקא בזמן זה קופצים לאדם עניינים שונים המטרידים את מנוחתו. וביאור הדבר הוא, שככל שהאדם מבקש להתקדש להתרומם ולהתגבר אל הצד והנפש האלוקית, כך הצד שכנגד מתרומם כנגדו ומכביד עליו את המשימה על ידי בלבולים ומחשבות זרות. ככל שלוחם אחד מתגבר, כך הלוחם שכנגדו מנסה להשיב לו לפחות באותה העוצמה.

מאבק זה שבין הנפשות הינו אינסופי, וקרב זה מחייב את הלוחם לשיפור והתקדמות. אם האחד עולה לקרב מתוך עצלות וכבדות, הוא ינוצח בקלות גם אם הוא חזק מחברו. לעומת זאת, אם יתייצב מלא בטחון פנימי ושמחה, סיכוייו לנצח יהיו גדולים אף אם יהיה חלש מיריבו.

הנפש האלוקית עצמה איננה צריכה תיקון וטהרה, מכיון שהיא חלק וניצוץ מהבורא, אולם היא יורדת לעולמנו השפל בכדי לזכך אף את הגוף והנפש הבהמית. במסגרת מאבק זה היא מרוממת גם את הצד הבהמי שבאדם. בתוך כך היא עצמה זוכה להתעלות לדרגה גבוהה יותר מאשר זו שהיתה בתחילה.

מכל זה אנו מבינים שאין נצחונות בלא מאמץ; וכן שאנו חייבים להלחם, היינו שמי שאינו נלחם הרי הוא נכנע בקרב ומוותר מראש לנטייתו הבהמית של האדם. עוד מובן מכך שהנצחון הינו לעולם זמני, זהו נצחון בקרב ולא במלחמה, ולכן העבודה לעולם אינה מסתיימת, עד יום מותו של האדם. ומאידך, מובן מכך שהמטוטלת הפנימית הינה חלק מטבע הבריאה, והאדם אינו אשם בקרבות המתחוללים בתוכו, וכל אחד יכול למעוד ולהפסיד באחד מהקרבות, ועדיין יכול וצריך להמשיך להלחם ולבחור בטוב, וזאת ע"י שיתחבר לנשמתו החצובה מתחת כסא הכבוד [וכעין זה מצינו במדרש (במדבר רבה יב ג) שהקב"ה אומר "איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כוחן". וכן "לפום גמלא שיחנא" (כתובות סז.)]. הבחירה הנתונה ביד האדם היא אם להתבונן ולהעצים את מקורו הטהור והנעלה, או להתעלם ממנה. [[משתמש:הארות חיים|הארות חיים]] ([[שיחת משתמש:הארות חיים|שיחה]]) 16:52, 2 במאי 2021 (IDT)