עריכת הדף "מראי מקומות/בבא קמא/מ/א" (פסקה)

==בגמ' כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה וכו'==
המלחמות לעיל (יח: מדפי הרי"ף) כתב ממשכנין על הצדקה כשם דיש חייבי חטאות דממשכנין והוסיף וק"ו הדברים דכיון דלחבריה בעי למיתביה ולא לגבוה בעי משכוניה עכ"ד.

יש לחקור בעיקר האיבעיא דסוגיין דממשכנין האם הוא מדין כפי' על המצוות או מדין תביעת ממון, וחקירה זו תליא בעיקר חיוב כופר האם זה חיוב ממון או כפרה בעלמא.

והנה לפמש"כ תוס' דמספק"ל ביורשי הניזק מבואר דהוא חיוב ממון דאילו מדין כפי' על המצוות דעת הקצוה"ח דבעינן בי"ד [ונתבאר בדף כח.] [וכע"ז כ' בכ' הגרי"ז ערכין כ"א בממשכנין על ההקדש דדעת הריטב"א בר"ה דהגזבר הוא הממשכן [וכן פי' המהר"ם בסוגיין] וכתב דע"כ הוא מדין שע"נ דאי מדין כפי' על המצוות בעינן ב"ד, ועיין היטב במלחמות לעיל (יח. מדפי הרי"ף) בדין ממשכנין בצדקה דהוא בגבאי צדקה ולא בב"ד]. וביותר מבואר כן לדעת הרשב"א ודעימי' דב"ד בודאי ממשכנין ופירש משום דהו"ל ככל חוב מבואר דאף למ"ד כופרא כפרה יש חוב ממון.

'''גדר החיוב ממון בכופר'''

'''ובברכ"ש''' סי' ל' אות ד' הוכיח דהוא חוב ממון א. ממש"כ הרמב"ם פ"ח מנזקי ממון הי"ג אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר וכו' אלא בראי' ברורה ובעדים הכשרים להעיד וכו' עכ"ד, מדבעינן עדים אלמא דהוא חוב ממון ב. מהא דבעינן ב"ד מומחין כמש"כ הר"מ [פ"ה מסנהדרין הי"ד] והתוס' ריש סנהדרין [והגרש"ר (מכות ב:) הוכיח דבעינן בי"ד מדברי הירושלמי בפרקין (ה"ו) דמספק"ל לפי' המהר"א פולדא האם בכופר יש פטור דנגח ואח"כ הפקיר, [והפנ"מ פי' דמיירי בשור הפקר שנגח והזוכה משלם כופר וצ"ע דכופרא כפרה] ואי נימא דא"צ ב"ד לחיוב כופר, לא שייך פטורא דנגח ואח"כ הפקיר, שהרי כל הפטור הוא בהפקיר קודם גמ"ד, ואולי י"ל דלמ"ד אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר א"כ בעינן גמ"ד על סקילת השור כדי שיתחייבו הבעלים בכופר וכל שהפקירו קודם גמ"ד אכתי לא חל חיובא דכופר שו"ר שכן פי' המהרא"פ שם]. ג. כתב הרמב"ם פ"כ מעדות ה"ח דעדים שהעידו באחד שחייב כופר והוזמו לוקין מבואר דהוי חוב ממון ולא הוי כקרבן דבהעידו שחייב קרבן אין לוקין [וצ"ב ל' הר"מ שם בתחילת ההלכה וז"ל עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון וכו' ולהנתבאר ה"ז חיוב ממון] ד. מד' תוס' לעיל ד. ד"ה כראי שדנו קלב"מ בכופר והרי בחיוב קרבן לא שייך קלב"מ, ה. מד' הרא"ה (בדף מא:) דע"א המעיד בכופר חייב שבועה ויש בו דין מתוך שאיל"מ ואין זה אלא בחיוב ממון. [ו. ובשיעורי הגרש"ר מכות ב: הוכיח עוד מגמ' לקמן מב: דיש ירושה על כופר ואם אינו זכות ממון מאי שייך ירושה עי"ש מש"כ בזה].

ובדעת הרמב"ן כתב הברכ"ש דס"ל דכופר אינו חיוב ממון וע"כ ס"ל [במכות דף ב] דב"ד ג"כ אין ממשכנין וכן דעת שארי הראשונים, וס"ל דכופר הוי כמו קרבן, וא"ש לפ"ז דסובר הרמב"ן בריש מכות דעדים שהעידו בכופר והוזמו אינן לוקין, [וצ"ע דמבואר ברמב"ן שם דבעינן עדות דהקשה דהו"ל עשאאי"ל ובקרבן לא הוקשה לו עיש"ה וצ"ע וע"ע מש"כ לק' מב: מד' הרמב"ן ב"ב קכה: שדן בגביית בע"ח מכופר, ולשיטתו דהוא חוב כפרה בעלמא לא שייך שיגבה בע"ח ועיין].

וסיים הברכ"ש והנה אחרי שאמרתי ב"ה בביאור הנך ב' שיטות, ראיתי בספר אבן האזל, ונתכוונתי ב"ה עמו, וראיתי שם שמביא דברי הרמב"ן בחומש [פ' משפטים] שכתב וז"ל בעבור היות הכופר כעין הקרבנות ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחין אותו לבוא לב"ד לחייבו בכך, ואפי' אם חייבוהו אין ממשכנין אותו בכך, בעבור זה נאמר אם [כופר] עכ"ל הרי דאזיל לטעמי' דסובר דאין בהכופר דין תביעה וחיוב ב"ד אלא דין של עצמו וממון שאין לו תובעין הוא עכ"ד, וילה"ע במש"כ הרמב"ן אין מכריחין אותו לבוא לב"ד לחייבו בכך, והרי לפי דרכו דהוא חיוב קרבן מה צורך הוא שיבא לב"ד. ובמש"כ הרמב"ן שאין ממשכנין ופי' בזה לקרא, הקשה הגאון מלבי"ם דהא בסוגיין שו"ט האם ממשכנין לכופר ואיך כ' הרמב"ן דהוא ילפותא מקרא, ועיין אבן האזל פ"ח מנזקי ממון הי"ג מש"כ בזה.

ובדעת הריטב"א ריש מכות הוכיח הגרש"ר דס"ל דאינו חוב ממון, דכתב דהא דממשכנים הוא עד שיאמר רוצה אני, והיינו מדין כפי' על המצוות ולא משום דאיכא חוב ממון.

מקשים [אבן האזל פ"ח הי"ג ד"ה ויסוד, קובץ ביאורים מכות אות ד', הגרש"ר מכות] אי כופר הוא דין איסור א"כ מאי שייך לומר שאין בזה כאש"ז הרי אין כאן חיוב ממון ובעדות איסורים אין כאש"ז והרי מהני ע"א בזה [עקצוה"ח ונתה"מ סי' ל"ח] ומדוע הוצרכו לטעמא דכופרא כפרה. ויעויין שערי יושר שער ו' פ"ט מש"כ בכ"ז.

נחלקו קמאי לק' מא: האם ע"א נאמן לחיוב כופר, דעת הרשב"א והראב"ד דע"א נאמן והרא"ה ס"ל שאינו נאמן אלא לחייבו שבועה. [והובא בשיטה מקובצת] ובפשוטו נחלקו האם כופר הוא דין איסור וע"א נאמן באיסורין או דין ממון, והקשה הגרש"ר במכות בדעת הרשב"א דס"ל דע"א נאמן אלמא דהוא דין איסור ומאידך בסוגיין ס"ל דב"ד ממשכנין דהוא ככל חוב, וכן מהא דפי' דמספק"ל דיורשי הניזק יוכלו למשכנו ואם אינו חוב ממון איך יש להם זכות למשכנו.

ובאבן האזל כתב לדון די"ל דאיכא תרי דיני דין חוב ממון ודין איסור ונאמנות ע"א הוא רק על הדין איסור, אבל מ"מ איכא נמי זכות ממון וע"ז ממשכנים. [ויעוי"ש בדבריו דלא ניח"ל דרך זו בדעת הר"מ והרמב"ן] ועפ"ז תי' הגרש"ר לד' הרשב"א דבסוגיין דממשכנין הוא על הזכות ממון ובנאמנות ע"א באמת הוא רק לענין האיסור ולא על הזכות ממון, והקשה ע"ז דא"כ בנאמנות ע"א לא יהא ירושה והרי הכופר ניתן ליורשים מדין ירושה. [ועמש"כ לקמן [[מראי מקומות/בבא קמא/מא/א|מא.]] במשנה לבאר בזה ד' הנמוקי יוסף].

ולדרך זו מתבאר מה שכתב המגיד משנה בשיטת הרמב"ם בשור של שני שותפין דפסק דחייב ב' כופרין דהוא לחומרא דהוא משום דספק כפרה לחומרא. וצ"ת דהרי דעת הרמב"ם דהוא חיוב ממון וספיקו להקל, וכמו"כ תיקשי מש"כ תוס' לק' מג. דלא מהני מחילה על כופר והרי איכא זכות ממון. [ועי' מנחת חינוך מ"ע נא [יח] שדן בשיטת הרמב"ם דמהני מחילה בכופר עי"ש] ולהנ"ל יש לחדש דכ"ד הרמב"ם דספיקו לחומרא בזה לא יהי' זכות ממון אלא איסורא, וכן לאחר המחילה לא יהא זכות ממון, וכ"ז דוחק טובא.

והדרך הממוצעת בזה ביאר הגרש"ר שם דחיוב כופר הוא מצוה ממונית ואין יורדין לנכסיו שלא מדעתו עד שיאמר רוצה אני [וכמש"כ הריטב"א] ומ"מ יש בזה זכות תביעה ויכול לתובעו שבועה [וכדעת הרא"ה] ובעינן עדות וב"ד, ואשכחן כוותי' בחזרת ריבית דכתב הרשב"א דאין ב"ד יורדין לנכסיו עד שיאמר רוצה אני ומ"מ יש בו תביעת שבועה עי"ש.

וא"ש בזה בשיטת המאירי דבסוגיין כתב [והובא בשיטה מקובצת] וז"ל ומ"מ יראה לי שאין ממשכנין בו אלא ב"ד שבירושלים שאין בתי דינין שבשאר עיירות נזקקין לכפרה עכ"ד מבואר דהממשכנין הוא מחמת הכפרה ולא חוב ממון, ותיקשי מדברי המאירי ריש מכות שכתב שיוצא בדיינין, והוכיח מזה הברכ"ש דהוא חוב ממון, ולהנתבאר י"ל דהוא מצוה ממונית ואין ב"ד שבשאר עיירות נזקקין לזה.

ודע דהי' מקום לומר דכ"ד הראשונים דס"ל דכופר אית בי' זכות ממון הוא למאי דקי"ל כופר דמי ניזק, אבל למ"ד כופר דמי מזיק, ואין החיוב להשלים הנזק, מסתברא דבודאי הוא כפרה בעלמא ואין זכות תביעה ליורשי הניזק. אמנם לפ"מ שהוכחנו מגמ' מכות ב: דקאמר דאין עדים זוממים משלמים את הכופר משום דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו, ותיפו"ל דאין כאש"ז בכופר שאינו חיוב ממון. מראי' זו יש ללמוד דאף למ"ד דמי מזיק הכי הוא דסוגיא דהתם כמ"ד דמי מזיק, שו"ר להגרש"ר במכות דנחית לחילוק זה, ופי' כן בשיטת הירושלמי עי"ש