עריכת הדף "העמק שאלה/צו" (פסקה)

== כב ==

{{העמקש|כב}} '''ברם צריך היכא דנותנת טעם לדבריה כו'.''' וכל הענין ומסקנת דברי רבינו תנא מיני' ארבעין זמנין למימרא דקבלה ואפ"ה כו'. לכאורה אינו מובן למה חרד רבינו כ"כ והרי רב פסק בפשיטות הכי. אבל עוד יש לנו להבין ספקו דשמואל מי חמיר איסור נדה מאיסור א"א דתניא התם אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני א"נ. ואם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת ומעשה נמי באשה אחת כו' וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. וכי לא ידע שמואל מכל זה. ולא עוד אלא לענין נדה כתוב בהגהת רמ"א סי' קפ"ה דהמחמיר מדת חסידות הוא. והיינו מדשמואל לא עבד עובדא בנפשי'. ולענין איסור א"א אין פוצה פה על זה ההיתר. וע' חי' הרא"ה ז"ל שיישב מסברא משום דיש תקנה בטבילה ע"ש עוד. ותחלה יש לנו לבאר מש"כ בתה"ב להרשב"א בית ז' שער ב' דאם הוחזקה נדה בשכנותיה לא מהני אמתלא מדבעלה לוקה עליה משום נדה. ומדלקי עלה אלמא כודאי משוינן לה. והחזיק זה הדין מדאוקמינן בפ' המדיר מתניתין דמשמשתו נדה יוצאת בלא כתובה בהאי גוונא דהוחזקה נדה בשכנותיה וסתמא קאמר דאפי' באמתלא לא מהימנא. אלמא כודאי נדה משוינן לה. והקשה ע"ז והלא אינה מוחזקת נדה אלא על פיה שלבשה בגדי נדותה ומפני מה א"נ באמתלא ומ"ש מהא דאמר רב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת. וי"ל משום בושה או משום אונס מיקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי וללבוש בגדי נדות אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה וא"נ. ע"כ דברי הרשב"א. וזהו דעת הרמב"ן שהביא הטור סי' קפ"ה. ובודאי לא נעלם מהרמב"ן ורשב"א ז"ל דברי רבינו. כידוע שרגילים היו בדבריו ז"ל. אלא ע"כ מפרשי דברי רבינו דלא מיירי אלא באמרה ומפרשי לשון נותנת טעם לדבריה. כמשמעו שאמרה כך. ולא כמו שהבין בש"ש. ומש"כ רבינו כיון דאחזיקה נפשה בטומאה היינו ג"כ במה שאמרה. וכלשון גמרא יבמות דף ס"ה ב' הוא אמר אפילה תרי והיא אמרה תלת כו' אם איתא דלא אפלה נפשה בניפלי לא מחזקה. הרי דבדיבורה שייך לשון אחזקה נפשה. אבל הוחזקה נדה בשכנותי'. עפ"י לבישת בגדים לא הביא רבינו כלל. והנה יש לעמוד על דברי הרשב"א ז"ל דמסוף דבריו היה נראה דטעמא דמילתא משום שאין האמתלא כדאי למעשה רבא דעבדא. אבל אם נותנת אמתלא טובה גם לזה שפיר נאמנת. וכן הוא באמת דעת הש"ך בנקה"כ סי' א' ובסי' קפ"ה ס"ק ה'. ועוד אחרונים ז"ל. אבל כבר השיב הגאון בתבואות שור סימן א' ס"ק ע"ח דאי אפשר לומר כן שהרי עיקר הראיה שלו מדלוקה שמע מינה דכודאי טמאה היא. ותו מדהפסידה כתובתה ואי מכ"מ מהני איזה אמתלא מעליא הדק"ל. ותו דהר"ן בכתובות שם לא הביא אלא מדלקי עלה ש"מ לא מהני אמתלא. ולא הזכיר טעם משום מעשה רבא. אלא ברור הדבר דכעדים ממש משוינן לה. כיון דהוחזקה עפ"י מה שלבשה בגדי נדות וסוקלין ושורפין על החזקות והכא נמי מדמלקין עלה שוב אין שום ספק בדבר. ואילו ראה הבעל לחוד שלבשה בגדי נדות ועדיין לא הוחזקה באמת מהני אמתלא. ולא עדיף משאילו תאמר בפי' טמאה אני. אבל הוחזקה שאני. ולא הוצרך הרשב"א להשיב שאין האמתלא כדאי למעשיה. אלא מ"ש הוחזקה ע"פ שלבשה בגדי נדות. מהוחזקה ע"פ שאמרה טמאה אני. ע"ז שפיר חילק שאין החזקה ע"פ מאמרה ודאית משום דשכנותיה ג"כ אינם מחזיקים אותה לנדה ודאית. וכסבורי' צריכה היא לומר כן. משא"כ אי לבשה בגדי נדות מוחזקת היא להם. כ"ז דברי הגאון ת"ש ז"ל. ואוסיף לחזק דבריו ז"ל שהרי בכתובות שם באותה אשה שקפצו עלי' בני אדם והשיבה א"א אני. וא"כ נתחזקה לא"א ומכ"מ האמינוה באמתלא. אלא ע"כ משום דע"פ מאמרה אין החזקה ברורה. ובאמת לא היו נסקלין עליה. משא"כ בהא דקידושין ד' פ' מעשה שבאת אשה לירושלים ותינוק מורכב על כתפה והגדילתו ובא עליה והביאום לב"ד וסקלום שנתחזק שהוא בנה עפ"י מעשיה בלא שום ספק ולהכי לא היה מהני לה אמתלא. הרי דחזקה ע"פ מעשה הוי חזקה גמורה ולא מהני אמתלא: 

ועדיין קשה מהא דאמרה טמאה אני שנאמנת ומכ"מ מהני אמתלא. וא"א לומר שאינה טמאה בודאי. שהרי רחמנא הימנה מדכתיב וספרה לה. וא"כ הרי היא ודאי טמאה כמו הוחזקה ומכ"מ מהני אמתלא. וה"ה הוחזקה. ולכאורה היה אפשר לומר דהא דאמרה טמאה אני נאמנת בלא הוחזקה אינו אלא משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולא משום שהאמינה תורה מדכתיב וספרה לה. דזה לא קאי אלא לטהרה ולא לטומאה. ונראה דזה דעת חכמי פרובינצא שהביא מהריב"ל חלק א' סי' ל"ט דס"ל דכ"מ שהאמינה תורה לא מהני אמתלא. ופסקו באב שאמר קדשתי את בתי לא מהני אמתלא. וע"כ ס"ל וספרה לה לא קאי על טומאה ג"כ. ולא תקשה מהא דתנן שבועות פ"ב היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב הרי שמביא קרבן על דיבור'. הא ל"ק ל"מ לשיטת הרמב"ן דע"א נאמן באיסורין בכל האיסורין. בדליכא הכחשה. וה"נ בא"י ושותק ולא מכחיש והרי זה כדתניא עד אחד אומר אכלת חלב מביא חטאת דנ"ל מדכתיב או הודע אליו מכ"מ. אלא אפי' לשיטת ר"ת וש"ע יו"ד סי' קכ"ז שא"נ אלא משום שתיקה כהודאה ובמקום שאפשר להכחיש העד שיודע בעצמו ג"כ. אבל במקום שא"צ לידע אין העד נאמן. וה"נ אין האיש יודע אם נטמאה מכ"מ במאמין אותה עליו כבי תרי ודאי חייב קרבן על פיה וכמש"כ בס"ד סי' ל"ח אות ג'. אבל בלא מאמין אפשר שלא האמינתה תורה. ולכאורה משמע הכי לשון הרא"ש מ"ק סי' ע"ט בשס מהר"מ מרוטנבורג שכ' דע"א נאמן להתיר מהא דכתיב וספרה לה אבל לא להחמיר. אבל ע"כ ה"פ שנאמן להקל במקום ספק ולא אתחזק כלל. וצריך ע"א להתיר. ואינו נאמן להחמיר במקום חזקה וכבר ביארתי כ"ז בס"ד סי' י"ז אות ג' באופן שאין מדברי הרא"ש ראי' לזה ע"ש. וכבר נמנו חכמי הדור וחלקו על חכמים הנ"ל עד שהגיע להרשב"א והסכים ג"כ דלעולם מהני אמתלא אפי' במה שהאמינה תורה בפירוש. והוסיף מהריב"ל בשם בעל העיטור דאפי' אמר האב שקידש את בתו מהני אמתלא לאפוקי ממש"כ הגאון בעל חוות דעת סי' פ"ה ע"ש. והיינו משום דמפרשי וספרה לה קאי גם לטומאה וכמש"כ בפי' בשו"ת הרמ"א סי' ב' שאין אדם יכול להכחישה בטומאה כמו בטהרה. וא"כ הדרא ק' לדוכתא מ"ש באמרה דמהני אמתלא יותר מהוחזקה. [וע' שו"ת חמדת שלמה סי' נ"ו שהכריח דפי' וספרה לה דע"כ לענין טומאה ג"כ קאי דאי איתא היאך נאמנת באומרת שהיא שומרת יום ובימי זיבה קאי הא לא האמינוה באמרה טמאה נדה אני וע"כ נאמנת ג"כ על טומאתה] אבל באמת תלי' במחלוקת אמוראי בקידושין דס"ג בהא דהאמינה תורה לאב לומר קידשתי את בתי. דרב א' דאין סוקלין ע"י ר"א אמר סוקלין. רב א' אין סוקלין לאיסורא הימנה רחמנא לקטלא לא הימני' רחמנא. רב אסי א' סוקלים לכולי מילתא הימני' רחמנא לאב. וה"ה למלקות פליגי דמלקות במקום מיתה עומדת. ותו דאי' עוד שם ורב חסדא א' אחד זה ואחד זה אין סוקלין ואזדא ר"ח לטעמי' דאר"ח בני זה בן תשע שנים וי"א בתי זו בת ג' שנים וי"א נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשין. פירוש דהאב נאמן על בתו לומר שהיא בת ג' שנים מה"ת. שהרי נאמן לומר את בתי נתתי לאיש והיינו נשואין. ואין נשואין פחות מבת ג' שנים וי"א. ומכ"מ א"נ למלקות וכן הה"ד בהא דהימנה רחמנא לאשה לומר טמאה אני מהא דכתיב וספרה לה. לרב אין לוקין ע"י ולרב אסי לוקין. וע"ע בסמוך. והשתא שפיר קאמרי הרמב"ן ורשב"א דעדיף הוחזקה נדה בשכנותיה דלוקין ע"י אלמא דכעדים דמי דשוב אין להסתפק על בירורו. משא"כ אמרה טמאה אני דאין לוקין על פיה אלמא שאין הדבר ברור כ"כ. נחזור לענין דעל פי הדברים האלה עמדנו על הא שנסתפק שמואל ולא פשיט ליה מהא דאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דמהני אמתלא. דהתם לא נאסרה אלא משום דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא. מה שאין כן הכא דהתורה האמינתה ומשום הכי לא עביד עובדא בנפשיה. וגם לדידן ראוי להחמיר. מיהו ע"פ דין נאמנת. ובהא פליגי הפוסקים דהרמב"ן והרשב"א סבירא להו דמכל מקום בהוחזקה בשכנותיה שלוקין על ידו לא מהני אמתלא. ואולי עיקר ספקו דשמואל לא היה אלא אי כרב או כר"א. ורב פסק כטעמיה. אבל בהוחזקה לכ"ע א"נ. והטור לא ס"ל לחלק בדבר. וכ"ז באמרה טמאה אני אבל באמרה א"א אני דאין לוקין עלה לכ"ע פשיטא דמהני אמתלא. ואין בזה מדת חסידות: