עריכת הדף "העמק דבר/במדבר/טו" (פסקה)

== ל ==

'''אשר תעשה ביד רמה.''' פי׳ הרמב״ם בפי׳ המשניות ובס׳ המורה בשלישי פמ״א. דזה קאי על כל פרטי המצות אפילו על מ״ע. דזה שחלקה תורה בעונשין. אינו אלא כשעושה מחמת תאוה או עצלות וכדומה. אבל כשעושה ביד רמה נגד דבר ה׳. והרי זה מומר להכעיס. דומה למודה בע״ז ולכופר בכה״ת שנתן הקב״ה ונמצא זה המקרא מחובר לדלקמיה דכתיב את כל המצות האלה. ונתבאר דהעובד ע״ז ה״ז כאלו לא עשה כל המצות וכאלו לא למד לא תורה שבכתב ולא תורה שבע״פ אע״ג שהוא עושה ולומד וע״ז הוסיף זה המקרא דה״ה מי שעשה ביד רמה בדבר א׳ מה״ת הכי הוא. וכדאי׳ בבכורות דף ל׳ דהבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר א׳ אין מקבלין אותו. וה״ה בישראל שכופר בד״א. והכי אי׳ בירו׳ פ׳ חלק כי דבר ה׳ בזה אין לי אלא בזמן שביזה ד״ת מניין אפי׳ כפר במקרא א׳ בתרגום א׳ בק״ו א׳ ומפרש במקרא א׳ ואחות לוטן תמנע בתרגום א׳ יגר סהדותא בק״ו א׳ כי שבעתים יוקם קין וגו׳ ת״ל ואת מצותו הפר{{תוספת|ב|וזהו דאי׳ בחגיגה ד״ה ר״י כי מטי לההוא קרא בכי והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר כו׳ אריב״ז אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות. והוא תמוה באמת האיך שוקלין קלות כחמורות. אבל המקרא מסיים ולא יראוני. פי׳ שעושין ביד רמה לא כעושה מחמת תאוה שקשה עליו לכבוש את יצרו. אבל מכ״מ יש לו צער ויראת העונש. אלא בלי יראה כלל ובהפקרות. בזה האופן נשקל קלות כחמורות:}}. ופי׳ עוד הכתוב ''' את ה׳''' ''' הוא מגדף ונכרתה וגו׳ כי דבר ה׳ בזה וגו׳ הכרת תכרת וגו׳.''' המשך הכתובים. דמי שעושה ביד רמה הוא אחד משני אופנים. א׳ שבא בזה לבזות את ה׳ המצוה. אפי׳ הוא מאמין אשר דבר ה׳ ראוי לדקדק בהם. כי לא דבר רק הוא אבל כדי להכעיס את ה׳ ולהראות שאין פחדו עליו עושה דבר שגם בשכלו מבין ומאמין שאין לעשות כן כמו דאיתא בסנהדרין דף ק״ג גבי אמון שבא על אמו. כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי. והתכלית מזה חשבו כדי שירחיק הקב״ה השגחתו ממנו. ויהא תחת הטבע ככל המון הגוים. וביארנו יותר בפ׳ נצבים ב׳ שאינו רוצה להכעיס את הבורא ית״ש. אלא שאינו מאמין בתורה שהיא ממנו ית׳ או שיש בה כ״כ חשיבות לדקדק על כל קוץ וקוץ לדרוש מזה הלכות לאין קץ. וזה האופן אע״ג שנראה שאינו ראוי לעונש כמו הראשון שעושה להכעיס. מכ״מ באמת הוא עוד גרוע. משום שהמאמין בתורה אלא שמכוין להכעיס את בוראו אינו אלא לשעה ואינו תדיר אחרי שדבר ה׳ אינו נבזה בדעתו. משא״כ מי שאין מאמין בתורה או בדרשות דקדוקי התורה. שוב אין תקוה שתבוא השעה שישוב להאמין. ומפרש הכתוב דמי שעושה ביד רמה ''' את ה׳ הוא מגדף.''' אם הוא בא מחמת שבא לגדף את ה׳ ה״ז ונכרתה וגו׳. ואם ''' כי דבר ה׳ בזה.''' לחשוב שאין בדבר ה׳ חשיבות לדקדק בהם. ממילא ''' ואת מצותו הפר.''' היינו תורה שבע״פ הפר לגמרי וכמש״כ בס׳ ויקרא א׳ א׳ בפירוש המקרא בס׳ ישעיה ה׳. אזי ''' הכרת תכרת הנפש וגו׳.''' זהו המשך הענין לפי הפשט{{תוספת|ג|ובגמרא פלפלו הרבה בפי׳ את ה׳ הוא מגדף. היינו בכריתות פ״א דפליגי ר״ע וחכמים אי מגדף שהוא מברך את ה׳ מביא קרבן על השוגג. דר״ע מחייב קרבן כמו על כל ח״כ וחכמים פליגי משום דגבי קרבן כתיב בעשותה לעושה בשגגה. ואין במגדף מעשה בשגגה. ומפרש הגמ׳ דטעם מחלקותן. דר״ע מפרש את ה׳ הוא מגדף. הוא מברך. וא״כ למדנו כרת במברך מהאי קרא דכתיב במקום קרבן. אלמא דיצא מברך מן הכלל לחייבו קרבן אפי׳ בלי מעשה. וחכמים סברי דפי׳ את ה׳ הוא מגדף היינו עובד ע״ז. והא דמברך חייב כרת לא מהאי קרא נ״ל אלא מדכתיב בפ׳ אמור איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ונ״ל מדכתיב חטאו ישא בפסח. דכתיב בי׳ וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו׳. ולפי זה הא דתנן במשנה דכריתות המגדף על מברך את השם. אינו באמת לדעת חכמים דמפרשי האי קרא בעובד ע״ז. אלא לדעתי׳ דר״ע הכי פרש״י בכריתות שם והר״ן בחי׳ סנהדרין פ׳ ד״מ במשנה המגדף אינו חייב עד שיפרש השם. ובזו השיטה אזיל סוגי׳ בפסחים דצ״ג ב׳ גבי פסח שני ובסנהדרין דס״ג א׳ במימרא דרב דכיון שאמר אלי אתה חייב קרבן. מפרש הגמ׳ דאזיל לדעת ר״ע דמחייב קרבן במגדף. ומקשה א״כ פשיטא ומשני מ״ד עד כאן לא מחייב ר״ע קרבן אלא במגדף דכתיב בי׳ כרת במקום קרבן (כצ״ל וחסר בדפוסין הני תיבות במקום קרבן) אבל הכא דלא כתיב בי׳ כרת במקום קרבן אימא לא קמ״ל דאתקושי איתקיש דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך וגו׳. פי׳ זה ההיקש ברור לכ״ע שהרי עיקר חיוב מיתה באומר אלי אתה נ״ל מהקישא דא כפרש״י במשנה. וכן חיוב קרבן לכ״ע מהקישא דא. אלא דלרבנן דלא מחייבי במגדף קרבן. א״כ לא מצינו בשום מקום לחייב קרבן שלא במעשה. ממילא לא מהני האי הקישא לחייב קרבן. משא״כ לר״ע מהני הקישא גם לקרבן. זהו סוגית הש״ס. אבל הרמב״ם בהל׳ ע״ז פ״ב ה״ו כ׳ כל המודה בעבודת כוכבים כו׳ ה״ז מחרף ומגדף וכו׳ וא׳ העובד כוכבים ומזלות וא׳ המגדף כו׳ שנא׳ והנפש אשר תעשה וגו׳ לפיכך כו׳ הרי דמפרש האי קרא בתרתי ודלא כהני תנאי. ולענין תולין שנה רבינו פרקו בהל׳ סנהדרין פט״ו מ״ע היא לתלות את המגדף כו׳ שנא׳ כי קללת אלהים תלוי הרי מגדף אמור ובעבודת כוכבים כתיב את ה׳ הוא מגדף. וכ״ז הוא נגד המפורש בסנהדרין דמ״ה ב׳ וחכ״א מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר. ומפרש בגמ׳ דנ״ל מכלל ופרט. ואע״ג שאין בכלל אלא מה שבפרט. מכ״מ כיון דמרוחקין זמ״ז אין דנין בכלל ופרט. אלא כלל ופרט וכלל ומרבינן עבודת כוכבים שהוא כופר בעיקר כמו מגדף. ולא כהרמב״ם שכ׳ דמשמעות כי קללת אלהים תלוי קאי בעבודת כוכבים שהוא בכלל מגדף. והוא פלא. אבל באמת שיטת הרמב״ם בפי׳ דהאי קרא. הולך ואור בגוף המשנה ואמוראי אחריני. במשנה שהרי סתמא דמתניתין שם כי קללת אלהים תלוי מפני מה זה תלוי מפני שקילל את השם. וקשה לזה הטעם עובד עבודת כוכבים מא״ל. אלא ס״ל דעובד עבודת כוכבים היינו קללת ה׳ וא״צ ללמוד מכו״פ וכלל. ותדע עוד שהרי בנדה דמ״א הוא מחלוקת אביי ורבא וס״ל לרבא דכלל ופרט המרוחקין הווין כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט. וא״כ מנלן עובד עבודת כוכבים שהיה בתלי׳ אלא שהוא במשמעות כי קללת אלהים תלוי. וסוגי׳ דסנהדרין אזיל לפי לשון הברייתא מה מגדף שכופר בעיקר אף כל שכופר בעיקר. הרי למד בתורת כו״פ. וס״ל כאביי שאין דנין בכו״פ וכבר מבואר בב״ק דפ״ה א׳ דפליגי בזה תנאי. והאי תנא מפרש כי קללת אלהים תלוי שלא כמשנתנו אלא כדתני׳ שם דמ״ו ב׳ תני׳ אמר ר״מ משלו משל למה״ד לשני אחים תאומים כו׳ כל הרואה אותו אומר כו׳ אבל תנא דמשנתנו לא ס״ל הכי. והיינו דתנן המגדף בסנהדרין ובכריתות לענין מברך. דכ״ע מפרשי האי קרא את ה׳ הוא מגדף בתרוייהו. ולא כפרש״י והר״ן. והא דפליגי ר״ע וחכמים במגדף אי חייב קרבן. לא פליגי אלא בסברא אי עקימת שפתיו הוי מעשה בכה״ת כולה או לא. והכי אזיל הסוגי׳ במחלוקת ר׳ יוחנן ור״ל בסנהדרין דס״ה א׳ לענין בעל אוב וידעוני. ולא כסוגי׳ דכריתות דלא פליגי אלא במגדף ומשום דכתיב כרת במקום קרבן וכן בהא דאי׳ בכריתות ובפסחים הנ״ל. ולחכמים דמפרשי האי קרא בעבודת כוכבים ס״ל דהא דמגדף בכרת נ״ל מדכתיב איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. אינו אלא לדעת ר׳ מאיר דס״ל בסנהדרין דנ״ו דעל הכינוין חייבים כמו על שמות המיוחדים. אבל לחכמים דס״ל דעל הכינוין באזהרה. אינו בכרת כלל כמש״כ בס׳ ויקרא שם בדעת הרמב״ם. והרי שיטתו ברורה:}}: