עריכת הדף "תורה תמימה/ויקרא/יט" (פסקה)

== כג ==

'''כי תבאו. ''' פרט לשנטעו עובדי כוכבים עד שלא באו ישראל לארץ שאינו חייב בערלה {{תוספת|קעא|ובתו"כ מסיים בזה, או יכול שאני מוציא את שנטעו עובדי כוכבים משבאו לארץ ת"ל כל עץ, והראיה אינה מבוארת, והמפרשים נדחקו בזה, אבל מדברי הגר"א בשנות אליהו פ"א מ"ב דערלה למדתי כי ט"ס הוא וצ"ל ת"ל כי תבאו ונטעתם מכל מקום, והפירוש פשוט, דאי נימא דגם משבאו צריך דוקא שינטעו בעצמם א"כ ל"ל כי תבאו, פשיטא היא, דאיך ינטעו קודם שיבאו, אלא ע"כ דאפילו אם נטעו עובדי כוכבים רק כיון שבאו ישראל לארץ.}}. (ירושלמי ערלה פ"א ה"ב).

'''אל הארץ. ''' יכול משבאו לעבר הירדן, ת"ל אל הארץ – הארץ המיוחדת {{תוספת|קעב|מה' הידיעה דריש, וכמה דרשות כאלה נמצאו בגמרא. ולעיל בפ' מצורע בענין נגעי בתים דריש זה מלשון אל ארץ כנען, וע' מש"כ שם בטעם הדיוק שמוציא עבר הירדן.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''כי תבאו ונטעתם. ''' מלמד שאפילו נטעו עד שלא כבשו את הארץ חייב בערלה {{תוספת|קעג|ר"ל מיד כשבאו אע"פ שהכבישה היתה לאחר זמן, כנודע. ובירושלמי כאן פלפלו בענין זה והדברים שם צריך תקון והגה"ה.

ועיין ברמב"ם פ"י ה"י ממאכ"א שכתב כל האוכל כזית מן הערלה לוקה, במה ד"א בנוטע בא"י שנאמר כי תבאו אל הארץ וכו', ובאמת בסוגיא דקדושין ל"ז ב' מסיק הגמרא דאין ראיה על היתר חו"ל מלשון כי תבאו אל הארץ, וראיה מתפילין ופטר חמור דכתיב בהו ג"כ לשון כי תבאו ובכ"ז חייבים גם בחו"ל, אלא הטעם פטור ערלה בחו"ל משום דחובת קרקע היא וכל חובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ, יעו"ש. אך מה שתלה הרמב"ם בלשון כי תבאו אל הארץ הוא משום דדרך הרמב"ם להסמיך אדרשה היותר פשוטה בכתוב באותו ענין אע"פ שנדחית בגמרא כמש"כ בדרכו זו בפ' שמיני (י' ו') ובס"פ אחרי. –

והנה בסוגיא דקדושין הנ"ל איתא, אמר לו לוי לשמואל ספוק לי ואני אוכל, ופירש"י לקוט שלא בפני שיהיה אצלי ספק ואנא איכל, ובערלה קאי, רב אויא ורבה בב"ח מספקו ספוקי להדדי, מבואר מזה דמותר לאדם להאכיל לחבירו דבר איסור מכיון שאינו יודע, והוא חידוש נפלא שלא מצינו כיוצא בזה בשאר איסורים, וע' בכ"מ ולח"מ פ"י הי"א ממאכ"א שכתבו דלא קיי"ל כן לדינא, אך לא הכריחו מנ"ל זה.

והנה יש להביא ראיה מכרחת דלא קיי"ל כהנך אמוראי ממה דקיי"ל במשנה סוכה ל"ד ב' אתרוג של ערלה פסול משום דאין בו היתר אכילה, ואין זה נקרא לכם, והנה אין ספק שדין המשנה קאי גם בא"י גם בחו"ל, ושם בסוגיא ל"ה ב' כתבו רש"י ותוס' דאתרוג של תרומה כשר גם לישראל, משום דכיון דראוי לכהן נקרא היתר אכילה. ולפי"ז אם היה רשאי לכתחלה לספות ערלה למאן דלא ידע א"כ אמאי אתרוג של ערלה פסול, הא יש בו היתר אכילה, ודו"ק.

ועיין בב"י ליו"ד סי' רצ"ד שכתב בטעם הנך אמוראי, משום דבגמרא איתא פלוגתא אי ערלה בחו"ל הוי הלמ"מ או הלכתא מדינה, ר"ל שמדינות חו"ל קבלו עליהם איסור ערלה, וס"ל להנך אמוראי דהוי הלכתא מדינה ולכן הקילו גם באופן כזה, אבל אנו דקיי"ל דהוי הלכה למ"מ לכן אסור גם באופן כזה, ואין להאריך עוד.}}. (ירושלמי ערלה פ"א ה"ב).

'''ונטעתם. ''' אחד הנוטע ואחד המבריך ואחר המרכיב חייב בערלה {{תוספת|קעד|ובתו"כ כאן איתא ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב, וכ"מ בסוטה מ"ג ב', וזה היפך מדין הגמרא, וכתבו הראשונים, דהרבוי מהברכה והרכבה איירי כשחתך בד אחד מן האילן הזקן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר, ומכיון שאין הבד מעורה באילן הזקן ואין לו יניקה ממנו לכן הוי חיותו מעצמו וממילא חייב בערלה. וההיא דתו"כ וגמ' דסוטה איירי שמתח בד אחד מן האילן הזקן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן ויש לו יניקה וחיות ממנו, לכן פטור מערלה. וע' בטורי אבן כאן ובס' התוה"מ שהאריכו הרבה בזה, ולדברינו הענין מבואר.}}. (ר"ה ט' ב').

'''ונטעתם. ''' תניא, א"ר ינאי, אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה, [מאי טעמא, ונטעתם כתיב בכל מקום שהוא] {{תוספת|קעה|לא כמו במעשר דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה, דמשמע דוקא הזרוע בשדה, אבל הכא לא כתיב בשדה, אלא סתם ונטעתם ואפילו בתוך הבית נקרא נטיעה, וע"ל ר"פ בהר.}}. (ירושלמי ערלה פ"א ה"ב).

'''ונטעתם. ''' פרט לעולה מאליו שפטור מערלה {{תוספת|קעו|ובמשנה ב' פ"א דערלה איתא להיפך, דעולה מאליו חייב בערלה, וכתבו המפרשים דהמשנה איירי בעולה מאליו בישוב, והתוספתא איירי בעולה מאליו במקום יערים ומדבר. וטעם החלוק נראה דבמקום ישוב יש יותר לתלות שבאיזה זמן מן הזמנים נטעו בזה המקום, משא"כ ביערים ומדבריות, אמנם לפי"ז צ"ל דבחו"ל פטור לעולם אפילו בישוב, כיון דאפשר שיעלה גם מאליו ממש, וראיה דעולה גם במדבריות, וא"כ עכ"פ ספיקא הוי, וספק ערלה בחו"ל מותר כמשכ"ל. אמנם הרמב"ם בפ"י ה"ה ממע"ש לא כתב החילוק בין ישוב למדבר אלא בין רשות היחיד לרה"ר, וכ"מ בתוספתא, ולא נתבאר לי היטב טעם לחילוק זה.}}. (תוספתא. ערלה פ"א).

'''כל עץ מאכל. ''' תניא, היה ר' מאיר אומר, ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ לא יאכל איני יודע שעץ מאכל הוא, אלא מה ת"ל עץ מאכל, להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה – זה פלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה וללמדך שאין א"י חסרה כלום, שנאמר (פ' עקב) לא תחסר כל בה {{תוספת|קעז|הרבותא בפלפלין הוא דלא נימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל שאינו גבוה מן הארץ ולכן אין להם תורת אילן רק תורת ירק שאין נוהג בו ערלה.}}. (ברכות ל"ו ב').

'''עץ מאכל. ''' כל שהוא למאכל חייב, לסייג ולקורות ולעצים פטור {{תוספת|קעח|ומבואר בירושלמי דצריך לעשות איזה היכר שאינו לצורך אכילה כגון שיטע את האילנות רצופים וכדומה הכירים. וע' ביו"ד סי' רצ"ד סכ"ג.

וע' בשו"ת רדב"ז החדשות ח"א סי' תצ"ט חקר לענין פרי שאינו ראוי כי אם לרפואה אם נוהג בו דין ערלה, וכתב דכיון דכתיב כל עץ מאכל, ועץ הנטוע לרפואה אע"פ שהרפואה דרך אכילה בכ"ז לאו עץ מאכל הוא, כיון דאין דרך הבריאים לאכלו, וסימן לדבר והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה, אלמא תרופה לאו מאכל הוא, עכ"ל.

ואחרי שידוע שהיה הרדב"ז בקי מצויין בס' הי"ד להרמב"ם לכן יש לתמוה עליו שלא הביא ראיה לחדושו מדברי רמב"ם פ"ה הי"א משמיטה דפירות שביעית הראויים לאכילה אין עושין מהם מלוגמא, משום דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשינן לאכלה ולא לרפואה, והנה בגמרא סוכה מ' ב' איתא הלשון ולא למלוגמא והרמב"ם מסביר זה בלשון לאכלה ולא לרפואה, הרי דס"ל דכל שלרפואה אינו בכלל אכילה, ואין לומר דשאני מלוגמא מפני שהיא רטיה חוץ לגוף, שהרי בירושלמי, פ"ז ה"א דשביעית איתא יצא מלוגמא שאינה אלא לחולים, הרי דמטעם זה כל מיני הרפואות במשמע אף אותם שהם בדרך אכילה, והטעם מבואר שם משום דאין דרך הבריאים לאכלו, יעו"ש.}}. (ירושלמי ערלה פ"א ה"א).

'''את פריו. ''' את – לרבות הטפל לפריו, ומאי ניהו – שומר לפרי {{תוספת|קעט|כגון גרעינין שבתוך הענבים וקליפות שבחוץ והפרח שעליהם כמו על אתרוג, וע' בסמוך.}}. (ברכות ל"ו ב').

'''את פריו. ''' אין סופגין משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים, מאי טעמא, יליף פרי פרי מבכורים {{תוספת|קפ|ר"ל פירות של ערלה שסחטן והוציא מהן משקה אין לוקה זה השותה אותן אלא בסוחט זיתים וענבים בלבד, לאפוקי אם סחט יין מתפוחים ודבש מתמרים וכדומה, משום דכל אלה אין נחשבים כמשקה רק זיעה בעלמא, ובכורים גופא ילפינן מתרומה דכתיב בה תירש ויצהר דהיינו זיתים וענבים. ועיין בתוס' פסחים כ"ד ב' כתבו דמן הדין גם משקה הנסחט מזיתים וענבים הוי זיעה בעלמא ורק גזה"כ הוא דהוי כפרי עצמה ע"פ גז"ש זו שלפנינו, עכ"ד. ונ"מ בזה לענין מה דקיי"ל בברכות ל"ח א' דעל משקה הנסחט מברכין שהכל משום דהוי זיעה בעלמא, יעו"ש. ולפי דברי התוס' אתי גז"ש פרי פרי ללמדנו שגם לענין ברכה יוצא משקה הנסחט מזיתים וענבים מכלל שארי משקים הנסחטים שמברכין עליהם כמו על הפרי עצמה, ואי לאו הגז"ש הוי מברכין עלייהו שהכל משום דהוי זיעה בעלמא.}}. (חולין קכ"א א').

'''את פריו. ''' פרט לעלים ולולבים ולמי גפנים ולמי סמדר {{תוספת|קפא|מי גפנים הם המים היוצאים מן הגפנים כשחותכין אותן או את הזמורות בימי ניסן, ומי סמדר הוא, כי הגפן משיפרח מיד ניכר בו ענב דק, ועד שיתגדל הענב כפול הלבן נקרא סמדר ואח"כ נקרא בוסר עד שיתבשל לגמרי, וכל אלה אין נחשבים פרי.}}, יכול שאני מוציא ענקלות והבוסר ת"ל את פריו {{תוספת|קפב|ענקלות הם ענבים שהשירן הרוח קודם שליש בישולן, ובירושלמי ערלה פ"א ה"ח מפרש מלה זו ע"ד נוטריקון ענבים שלקו תלת, וקמ"ל דאע"פ שלא נתבשלו כל צרכן מ"מ אתרבו בכלל פרי דאת רבויא הוא, וע"ע בפ' הסמוך אות קפ"ט.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''שלש שנים. ''' באחד בתשרי ראש השנה לנטיעה {{תוספת|קפג|אילן שנטעו מ"ד יום קודם ר"ה חוץ מיום הקליטה, דהיינו י"ד יום בכדי שיקלוט האילן וישתרש בקרקע [שזה שיעור קליטה והשרשה] ואח"כ עוד ל' יום שיחשב שנה, אז כשהגיע תשרי עלתה לו שנה בשנות הערלה, ומיהו אע"פ כן כשיגיע ר"ה השלישי עדיין הפירות ערלה עד ט"ו בשבט, דהא דאחד בתשרי, ר"ה לנטיעה היינו לתחלת נטיעה אבל זה כבר נעשה אילן, ור"ה לאילנות הוי ט"ו בשבט, וע"ע בפ' הסמוך.}}, מנלן, דכתיב שלש שנים ערלים וכתיב ובשנה הרביעית, ויליף שנה שנה מתשרי, דכתיב (פ' עקב) מראשית השנה {{תוספת|קפד|ושנת העולם מתחילין לחשב מתשרי כמבואר לפנינו בפ' עקב בפסוק המובא בזה.}}. (ר"ה ט' ב').

'''שלש שנים יהיה. ''' יכול בתוך ג' שנים אסור ולאחר ג' שנים יהיה מותר, ת"ל יהיה {{תוספת|קפה|בכ"מ דרשינן יהיה בהווייתן יהא, ור"ל שישאר כן לעולם.}}. {{ממ|תו"כ}}.

'''יהיה לכם. ''' לכם – לרבות את הנטוע לרבים {{תוספת|קפו|הנוטע ברשותו לצורך רבים, והרבותא בזה נראה דלא נימא דהוי כמו הפקר דפטור מערלה, ועיין ברמב"ם פ"י ה"ד ממעש"ש כתב בזה טעם אחר ממ"ש בגמ', וכבר כתבנו כ"פ בדרך הרמב"ם ושיטתו בחבורו לתפוס דרשה פשוטה היכא שאין נ"מ לדינא.

ומ"ש הרמב"ם שם במה ד"א בא"י אבל בחו"ל פטור – אינו מבואר זה מפורש בשום מקום, והכ"מ לא גילה מקורו, והרא"ש חולק עליו. ונראה בטעמו ע"פ מ"ד בקדושין ל"ח א' כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ובענין זה דהנוטע לרבים פלוגתא היא בסוגיא שלפנינו בין חכמים לר' יהודה, ואע"פ שבעלמא הלכה כחכמים, אך בכאן ע"פ הכלל כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל קיי"ל כר' יהודה דמיקל. וחידוש על בעלי השו"ע ביו"ד סי' רצ"ד סכ"ה שלא כתבו בענין זה מאומה.}}. (פסחים כ"ב ב').

'''לא יאכל. ''' אין לי אלא איסור אכילה, מניין שלא יהנה ממנו שלא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר, ת"ל וערלתם ערלתו ערלים לא יאכל – לרבות את כולם {{תוספת|קפז|דלשון ערלתו ערלים מיותר, ומרמז על תוקף איסורם היינו דאסורים אפילו בהנאה, ואע"פ דבלא"ה ג"כ הוי ידעינן דאסור בהנאה ע"פ הכלל דכל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, אך הו"א מדכתיב יהיה לכם ובעלמא דרשינן מן לכם היתר הנאה, קמ"ל. ומה דפרט שני דברים בפרט ההנאה, צביעה והדלקה, ולא כתב סתם שלא יהנה, הוא משום דהו"א דצביעה לאו הנאה היא כיון דלא הוי אלא חזותא בעלמא, וכן הדלקה כיון דהוי דרך ביעורו, קמ"ל.}}. (שם שם).