עריכת הדף "דברי מלכיאל/ב/י" (פסקה)

==כ==

כ) אך באמת יש לדחות דהחלודה אינו דבר נפרד כלל ואין בחלודה ממשות שיהא אפשר להפרידה מהסכין. ואין שייך כלל לומר ששוחט בחלודה. דהא אין אפשרות כלל שתעמוד החלודה לבדה. ולזה הוא דבר אחד עם הסכין. ולא שייך בזה סברא דהעומד לקצוץ כקצוץ דמי שהזכרנו. ואף דקיי"ל בפ"י דמקואות מ"ב שפחמים שעל הקומקום חוצץ בטבילה וכן קיי"ל ביו"ד סי' ק"כ סי"ג שחלודה שעל הכלי חוצצת בטבילה. מ"מ לענין שחיטה לא שייך זה דהכא לא שייך כלל דין חציצה כמש"ל. וגם דין חלדה אין כאן לפי שעיקר השחיטה הוא בגוף הסכין כי החולדה אין בה ממש. וה"ז דומה כאלו היה אבק דבוק על חוד הסכין. דבודאי לא שייך לומר ששוחט בהאבק והסכין מכסה על האבק ויהא כחלדה. ולבד זה כבר צדדו האחרונים דהיכא שהדבר המכסה הסכין הולך עם הסכין יחד בהולכה והובאה לא מיקרי חלדה. אף כי לענ"ד לא נראה כן אך בנ"ד בלא"ה אין חשש כמש"ל. וגם דהחלודה היא רק על משהו מן חוד הסכין ואקצר כא) נשוב לנ"ד דכיון שהחלודה נרגשת היטב יותר מפגימה וגם נראה לעין נקודה שחורה. קשה להתיר את הנשחטים בסכין זה כיון דהוי ספק בשחיטה. ורק אם בדק בין שחיטה לשחיטה בראיית עין ג"כ לבד בדיקת טופרא. אזי יש להתיר וכמש"ל שחלודה נראית לעין תיכף ושחיטה אחרונה בלא"ה יש להחמיר בה וכמ"ש כמה אחרונים להחמיר בנמצא פגימה ועברה בשפשוף על היד. ומכ"ש בנ"ד ששפשף גם על המטלית. וזהו דבר ברור שעל המטלית אפשר להעביר פגימה דקה. וממילא כיון שאין אנו תולין ההרגש שאחר שחיטה אחרונה בדבר נדבק:

הדר דינא למימר שהיה זה הרגש החלודה וכדקיי"ל כרבי דס"ל בפסחים ד' י' קבר שנמצא הוא קבר שאבד וכמ"ש הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' מ"ו שרוב הפוסקים ס"ל דהלכה כרבי. ואף לרשב"ג י"ל דהכא מודה דהא אמרינן בבכורות כ"ה ע"ב דרשב"ג לא אמר רק בשדה שדרך לקבור שם לפעמים מתים. אבל הכא ודאי דלא שכיח שיפגם הסכין אחר שחיטה. והראיה דהרי אם נאבד הסכין אחר השחיטה כשירה שחיטתו. ולא חיישינן שמא נפגם הסכין בעור. ומוכח שהיתה החלודה מקודם ולא הרגיש בה אחר השפשוף. וממילא מוכח שהיתה קודם שחיטה ראשונה כמש"ל שבשעה שמשתמש בסכין לשחיטה א"א שתעלה עליו חלודה. ואף שכתב הרשב"א במה"ב להקשות על הרא"ה שכתב שסכין נפגם מעצמו דמ"מ יש לחוש שנעשתה הפגימה מעצמה ונשלמה בעת גמר השחיטה. היינו רק בפגימה ממש. אבל בחלודה לא שייך זה כמש"ל. ולפמש"ל דאפשר לפרש שכוונת הרא"ה ג"כ על חלודה. תתישב בזה באמת קושיית הרשב"א על הרא"ה ומטרדותי ההכרח לקצר: