עריכת הדף "תורה תמימה/ויקרא/יט" (פסקה)

== ג ==

'''איש אמו ואביו תיראו. ''' ת"ר, איש, אין לי אלא איש, אשה מניין, כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים, א"כ מה ת"ל איש, איש סיפק בידו לעשות, אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה {{תוספת|ד|ר"ל רשות בעלה שמשועבדת לו, ולכן קי"ל דאם נתאלמנה או נתגרשה חוזרת לחובותיה כמו האיש, וכן הפנויה, ופשוט דגם בחיי בעלה אם אינו מקפיד חייבת בכל כמו האיש.

אך לא נתבאר לי מה שייך טעם זה לפטור האשה ממורא, דבשלמא בכיבוד שזה דורש עת וטרחה, י"ל כי הזמן שלה משועבד לבעל למלאכות הבית וגידול הבנים וכדומה, אבל במורא דבזה איירי הדרשה שלפנינו, וענין המורא מבואר לקמן, איזהו מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר ולא מכריע את דבריו, כפי שיתבאר בסמוך, שכל אלה הם חיובים מוסריים ברוח ובנפש ובשב ואל תעשה, ומה שייך בזה שעבוד לבעל, דבודאי לא שייך לומר שמחויבת למנוע יראתה מאביה ולעשות דברים מתנגדים לזה עפ"י צווי בעלה, דבזה בודאי אינה משועבדת לו, כפי שנתבאר. וגם לפי המתבאר בסמוך שהשוה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום, ובודאי אינה מחויבת למנוע יראת המקום עפ"י צווי בעלה, וכ"מ בסנהדרין ס"ה א' איש איש אשר יקלל את אביו וכו' לרבות בת.

ולכן נראה דאע"פ דדרשה זו באה בסמיכות על לשון תיראו בכ"ז עיקר פטורה הוא רק מכיבוד מטעם שנתבאר, אבל במורא בודאי חייבת כמו הגברים בכל זמן. ויען כי ענין כיבוד ומורא ענינים קרובים זל"ז, לכן לא חש לדרוש מלשון תיראו אפטור דכיבוד, ודו"ק.

ועיין מש"כ בפ' בא בפסוק למען תהיה תורת ה' בפיך בשם איזו ראשונים טעם כללי על פטור אשה במ"ע שהז"ג עפ"י הסברא שלפנינו מפני שאשה רשות בעלה עליה, ואין זמנה חפשי לה, וביארנו שם ענין זה די הצורך, יעוי"ש.}}. (קדושין ל' ב').

'''אמו ואביו. ''' ר' שמעון אומר, האב קודם לאם בכל מקום {{תוספת|ה|ר"ל בכ"מ בתורה כתיב אב קודם לאם כמו כבד את אביך ואת אמך, ומקלל אביו ואמו, ועוד הרבה.}}, יכול מפני שכבוד האב קודם לכבוד האם, ת"ל איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולין, אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו {{תוספת|ו|ר"ל מדאורייתא שניהם שקולין, אבל מדרבנן האב קודם מפני שגם האם חייבת בכבוד בעלה [עי' רמב"ם פט"ו ה"כ מאישות], אבל בנתגרשה שניהם שוין, ועיין מש"כ בפ' יתרו בענין כבוד אב ואם בארוכה.}}. (כריתות כ"ח א').

'''אמו ואביו תיראו. ''' ת"ר, נאמר איש אמו ואביו תיראו ונאמר (פ' ואתחנן) את ה' אלהיך תירא, מכאן שהשוה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום {{תוספת|ז|ברמב"ם פ"ו מממרים מבואר ענין ההשתות דהוא בגדרי העונש, כמו מקלל ה' בסקילה כך מקלל אביו ואמו, ועיין מש"כ בפ' יתרו בפסוק כבד את אביך.}}. (קדושין ל' ב').

'''אמו ואביו תיראו. ''' תניא, רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן יירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים מורא האם למורא האב {{תוספת|ח|משא"כ בכיבוד שידוע שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמקרבתו בדברים לכן הקדים הקב"ה אב לאם כדכתיב כבד את אביך ואת אמך. ולכאורה צ"ע לפי הדרשה הקודמת דבמכון הקדים כאן אמו לאביו להורות ששניהם שקולים א"כ שוב אין הוראה לדרשה זו, אך טעם דרשה זו הוא למה סידר קדימת אב בכיבוד וקדימת אם במורא ולא להיפך.}}. (קדושין ל"א א').

'''תיראו. ''' ת"ר, איזהו מורא, לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו {{תוספת|ט|אם היה אביו מחולק עם אחרים בדין לא יאמר נראין דברי פלוני והוא הדין שלא יאמר בפניו, לומר נראין דברי אבא, שאין זה דרך כבוד, דמשמע שבדעתו מכונים דברי האב, ועיין מש"כ השייך לדרשה זו בפ' יתרו בפסוק כבד את אביך. ובדבר איסור סתירת דבריו משמע מדברי רש"י וטור יו"ד סי' ר"מ שאפילו בדבר הלכה לא יסתור את דבריו, והש"ך שם כתב דאפי' שלא בפניו אסור. אבל לדעתי הדבר תמוה, דהא התורה אמת כתיב בה ולמה לא יוכיח הבן כדבריו אם האמת כן הוא, ובפירוש מצינו שאמר רבי נראין דברי מדברי אבא (עירובין ל"ב א'), ובקדושין מ"ב א' אמר רב נחמן אמר שמואל וכו' ורב נחמן דידיה אמר וכו' ור"נ היה תלמידו של שמואל, וכבוד אב ורב שוין, ובכ"ז אומר להיפך מדעת רבו, והרמב"ם בפי"א ה"י משחיטה כתב אבא מרי מן האוסרין ואני מן המתירין.

ולכן נראה דהכונה ולא יסתור את דבריו – כלפי שאמר ולא יכריע את דבריו שפירושו שלא יאמר נראין דברי אבא סתם, דלהביא לו ראיה בודאי שרי, כך לא יסתור סתם שלא יאמר בסתם לא נראה לי, אבל בראיה בודאי שרי ושרי. –

וכתב הט"ז ביו"ד סי' ר"מ ס"ק ג' וז"ל, ומ"מ נ"ל דאם הבן חולק על אביו ויש עוד אחר שאומר כאביו והוא רוצה להוכיח ולכתוב דעתו כדעת החולק על אביו לא יזכיר שם אביו אלא שם האחר, עכ"ל. והנה מדברי הרמב"ם בהל' שחיטה שהבאנו סתירה מפורשת לדבריו, שכן כתב אבא מרי מן האוסרים ואני מן המתירים. –

ועיין ברמב"ם פ"ו מממרים וביו"ד סי' ר"מ שאסור לקרות לאביו בשמו בין בפניו בין שלא בפניו, ומקור הדבר מברייתא דקדושין ל"א ב' חכם משנה שם אביו ופירש"י חכם הדורש ברבים וכו', כי הא דמר בר רב אשי כי הוי דריש בפרקא היה אומר אבא מרי וכו'. והאחרונים הרבו להעיר בזה ממה דמצינו בתנ"כ ובגמ' סתירות לזה, שכן מצינו שאמר יעקב בתפלתו לפני הקב"ה ואלהי אבי יצחק, וכן שלמה בתפלתו אמר דוד אבי.

ואמת כי י"ל, כי בעת שמזכירים שם האב לפני הקב"ה אמנם אסור להזכיר שם אדנות על האב, משום שאין אדנות וגדולה לפני הקב"ה, וכמו שנענש אוריה על שאמר בפני דוד אדוני יואב, מכש"כ כשעומד בתפלה לפני ה', [וי"ל דמטעם זה נשמט ברי"ף ורא"ש מנוסחת התפלה בשעה שהכהנים בדוכנם כמי מרה ע"י משה רבינו וכחזקיהו מלך יהודה השמיטו הם התוארים רבינו ומלך יהודה, והיינו משום שאין גדלות ומלכות בו"ד בשעה שעומדים לפני הקב"ה], אך האחרונים הרבו להעיר ממקומות שונים שלא באופן כזה, ובכ"ז נזכר שם האב רק בשמו העצמי, כמו שאמר יעקב שמה קברו את אברהם ואת שרה וגו' יצחק ואת רבקה, וכן אמר ופחד יצחק, וכן מצינו בחז"ל ברכות י"ח ב' אמר שמואל בעינא אבא ופירש"י מבקש אני את אבא, ואבא היה שמו, ובשבת קט"ו א' אמר ר' יוסי מעשה באבא חלפתא, ועמלו האחרונים לברר הדבר, ועיין בתפארת ישראל למשניות קדושין פ"א ה"ז.

אבל אני תמה בכלל מי מלל לרבותינו דיש בזה בכלל איסור מוחלט, והלא ממקור הדברים שלמדו זה, והיא הברייתא דקדושין שהבאנו, מבואר מפורש שאין בזה כל איסור אלא רק מדה או מנהג לבד, וגם לא בכל אדם אלא רק איזו חכמים נהגו כן, וגם לא בכל מקום וזמן אלא רק ברבים בעת דרשה לפני קהל ועדה, שכן מתבאר מסוגית הברייתא ההיא, חכם משנה שם אביו, ופירש"י חכם הדורש ברבים וכו', כי הא דמר בר רב אשי כי הוי דריש בפרקא היה אומר אבא מרי, מבואר מזה כי רק חכמים יחידים נהגו כן בעת דרשותיהם, ועפ"י זה תציע הגמ' שחכמים נוהגים כן בצבור, וממילא מכיון שאין איסיר בזה שוב אין להקשות ממה שמצינו שאיזו מן החכמים לא היו נוהגים כן, ככל מדה ומנהג שזה היה מחזיק בה וזה לא החזיק, וצ"ע רב מנ"ל להפוסקים לדון איסור מוחלט בדבר שלא נתפרש לאיסור בגמ', ואף מצינו סתירות לזה בתורה ובנביאים ובכתובים ובתלמוד, ואם היה דעת חז"ל בזה לאיסור היו חושבים זה בין לא עומד במקומו ולא יסתור את דבריו וכו', וצע"ג.}}. (קדושין ל"א א').

'''ואת שבתתי תשמרו. ''' תניא, יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת, תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' כולכם חייבים בכבודי {{תוספת|י|ר"ל לכך סמך מצות שבת לכבוד או"א לומר שאסור לשמוע לאביו לחלל שבת. והנה כבר הקשו מפרשים ל"ל בכלל דרשה זו, תיפק ליה דכיון דמצוהו לחלל שבת הרי הוא אינו עושה מעשה עמך ואינו חייב כלל בכבודו, ופלפלו הרבה בזה.

ולי נראה לפרש דאיירי כשמצוהו לעשות דבר אחד בסתמא ורק בקיום אותו הדבר תלוי חלול שבת והאב אינו יודע כלל מתנאי זה, והרבותא בזה דהו"א דהוי ככל דבר שאינו מתכוין וצריך לשמוע לו, קמ"ל.

ונראה שכן דעת הרב המגיד בזה, שעל מ"ש בב"מ ל"ב א' יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבידה ישמע לו וכו' פירש הוא בפי"א ה"ט מאבידה דאיירי שאמר לו שיביא לו איזה דבר, עכ"ל. ונראה כונתו כמש"כ דלא שאמר לו מפורש לבטל מצוה דאורייתא אלא שיתעסק למענו באיזה דבר, ובזה הוא מתבטל ממצות השבת אבידה או שבהכרח יטמא כדי לקיים מצות כיבוד האב, ועיין בדרשה הבאה.}}. (יבמות ה' ב').

'''ואת שבתתי תשמרו. ''' ת"ר, מניין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר אבידה שלא ישמע לו, ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו – כולכם חייבים בכבודי {{תוספת|יא|עיין מש"כ בדרשה הקודמת דלא שאמר לו מפורש להיטמא או שלא להחזיר אבידה, דבכהאי גונא הוי אינו עושה מעשה עמך, ואינו מחויב כלל לשמוע לו, אלא איירי כשמצא הבן אבידה והיא בבה"ק והוא כהן או נזיר ואמר לו שישיב האבידה [ולא ידע שהיא בבה"ק] או שאמר לו להתעסק באיזה דבר וע"י זה ממילא יתבטל מהשבת אבידה, ומפרש בגמ' דהו"א כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום [כמבואר בדרשה לעיל] לציית ליה, קמ"ל. והנה עם טעם זה אינו מבואר הכרח הסברא שתדחה מצות כיבוד או"א למצות המקום, דהא עכ"פ רק שקולים הם, ומאי עדיפותיה.

אבל בירושלמי פאה פ"א ה"א איתא הלשון גדול כיבוד אב ואם שהעדיפם הקב"ה יותר מכבודו, שכל המצות, סוכה ולולב וכו' אם יש לך אתה חייב בם ואם לאו אינך חייב, אבל כבוד או"א אפי' אתה מחזיר על הפתחים ותן להם, ומסמיך זה בירושלמי על פסוקים שונים, ולפי"ז הכונה מבואר דהו"א כיון שהעדיף הקב"ה את כבודם יותר משלו לציית ליה קמ"ל, ואולי צ"ל גם בבבלי שהועדף.}}. (ב"מ ל"ב א').