עריכת הדף "תוספות יום טוב/שביעית/ט" (פסקה)

== ב ==

'''לביעור.''' כ' הר"ב וז"ל וכשכלו התאנים מן האילנות. [*תמיהני דלקמן משנה ד תנן אוכלין על המופקר אבל לשון הרמב"ם בפירושו כל זמן שימצא באילנות או בארץ ובחבורו רפ"ז כתב שמצוי בשדה ע"כ] חייב לבער הגרוגרו' שבביתו או לאכלן כולן מיד או להפקירן כו'. נראה לכאורה מדכתב או או לחלק תרי זימני שדעתו כדעת הרמב"ם שכתב בפירושו שאחת מצדדי הביעור שיבערם מן העולם שישרפם או יזרקם לים המלח וכ"כ בחיבורו פרק ז' דין הביעור כשהגיע הזמן מחלק מזון ג' סעודות לכל אדם. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח. וזהו פירוש לבערם שכתב הר"ב בתחלה. אלא דבמ"ח מפרש הר"ב שהוא עצמו רשאי לזכות בו וכמ"ש שם בס"ד וא"כ אין כאן ביעור מן העולם הרי שלבערם שכתב כאן אין ר"ל שישרפם או יזרקם לים המלח. וכמו כן א"א שיהא דעת הר"ב כדעת הראב"ד שסובר גם כן שמאבדן מן העולם כשכלה לחיה מן השדה בכל הארצות שביהודה וכן בגליל וכן בעבר הירדן אלא שחולק בדין חילוק מזון ג' סעודות שאמר שהוא כשיכלו פירות העיר ותחומי' אבל דעת הר"ב כדעת התוס' והר"ש וסמ"ג ורמב"ן כפי מה שכתוב בכ"מ דאין פירות שביעית לא בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור דהיינו כשכלה בכל ארץ וארץ לפי מה דתנינן מחלק מזון וכו' ומוציא על פתח ביתו וכו' ומפקיר וכמ"ש הר"ב במ"ח. ואף הוא עצמו רשאי לזכות מן ההפקר ואוכל והולך עד שיכלו. ופי' הרמב"ן שזה שאסור לאחר הביעור כמו שמפרש הר"ב ספ"ז היינו אם מעכב אותן בביתו אז אסורים הם באכילה לגמרי. ועיין מ"ש במשנה ח בשם התוס' וכתב עוד שאפשר שזה האיסור מדבריהם ואולי הביעור כולו חומר מד"ס והמקראות שהביאו בת"כ אסמכתות והשתא יפורשו דברי הר"ב דה"ק חייב לבער ומהו הביעור או לאכלן כולן מיד או להפקירן וכו'. והדרשא שכ' הר"ב כלה לחיה מן השדה כלה לבהמה קרי ביה כלה קמא כלו קמץ כלומר כלה האוכל לחיה כו' וכלה תניין בפת"ח וציר"י ל' ציווי כ"פ רש"י בפ"ק דתענית ד' ו ע"ב: