עריכת הדף "שרשי הים/גירושין/ו" (פסקה)

== כח ==

{{מרכז|{{גופן|4||'''שורש מגרש ע"י שליח שהניחו גוסס'''}}}}

'''וכן המביא גט כו' אבל אם הניחו גוסס שרוב גוססין למיתה כו'.''' הנה בענין גוסס אי גיטו גט ומתנתו מתנה נחלקו הפוסקים ז"ל והתוס' בס"פ עשרה יוחסין דע"ח ע"ב הקשו לשיטת האומרים דאין בדבריו כלום מהא דאמרינן בפ' כל הגט המביא גט ממ"ה והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וקאמר עלה בגמ' ל"ש אלא זקן או חולה אבל גוסס לא משום דרוב גוססין למיתה וטעמא משום דרוב גוססין למיתה הא אי ידעינן בודאי שהוא חי נותנו לה יע"ש והרא"ש ז"ל בפסקיו כתב וז"ל דלשיטת האוסרים הנז' י"ל דהתם שאני דכשקבל השליח הגט היה בריא ואחר שהלך השליח נעשה גוסס אבל בשעה שהוא גוסס לא היה יכול לעשו' שליח עי"ש וכונתו מבוארת דלשיטת הראשונים הנז' בכל מידי דאתי ממילא חשיב הגוסס כחי ולהכי נוחל ומנחיל כו' ומש"ה אם כשנתנו ביד השליח לא היה גוסס יכול השליח ליתנו ביד האשה אח"כ כיון דאתי ממילא דלא בעי נתינה דגוסס ליד האשה ולפי שיטה זו צ"ל דאע"ג דקי"ל כל מידי דמצי איהו עביד שליח נמי עביד וכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח שאני הכא דבשעה דשוותיה שליח איהו נמי הוה מצי עביד וכל שאח"ז אתי ממילא חשיב אע"ג דהשתא איהו לא מצי עביד ליה וכ"כ בהדיא הפ"ח בה' גיטין סימן קכ"א ס"ק י"ז ועיין עוד שם במה שהאריך בדברי התוס' דקדושין יע"ש ועיין בס' בני יעקב מה שתמה ע"ד הרא"ש הנז' יע"ש בדק"ס.<br>''' והנה '''  שיטה זו היא שיטת התוס' ז"ל שהביא הרשב"א בפ' מי שאחזו שכתבו דלא בעינן שיהא שפוי בדעתו בשעת נתינת הגט ואינן מקפידין אלא בשעת כתיבה דוקא יע"ש והרב מח"א בה' זכיה ומתנה סי' י"ו תמה על דבריהם מהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין דמוכח משם דכל שהוא גוסס בשעת חלות המתנה דלא זכה יע"ש וע"פ האמור ניחא דשאני מתנה בדבר שלא בא לעולם לר"מ דכיון דעיקר הקנין הוא בשעה שהוא גוסס ומקמי הכי לא הוה מצי עביד לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים לא זכה דכל מידי דמחוסר מעשה לגבי גוסס לא מהני מידי משא"כ גבי גט דכיון דאמר מעיקרא כתבו ותנו דכל שכתבו כשהוא ברי מצי למיהב בתר הכי דהו"ל כמידי דאתי ממילא דכיון דבשעה שאמר כתבו ותנו איהו נמי הוה מצי עביד מ"מ חשיב כמידי דאתי ממילא דחשיב כחי לכל דבריו וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' עשרה יוחסין לדעת הפוסקים הנז'.<br>'''  והרב '''  מח"א חילק חילוק זה למה שהוקשה לו הני תרי סוגייאי דסתרי אהדדי דמהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין משמע דגוסס לא מצי מקנה מידי ומההיא סוגייא דפ' י"נ דקל"ז דאמר אביי ש"מ קונה עם גמר מיתה מוכח דגוסס מצי מקנה ותי' דשאני ההיא דפרק עשרה יוחסין דכיון דהוי דבר שלב"ל דאפילו לר"מ לא חל הקנין עד שיבא לעולם מש"ה כשהוא גוסס לא חל הקנין כיון דמעולם לא הוה מצי להקנות לא בתחילה ולא בסוף בשעה שנגמר הקנין אבל בההיא דאביי דמיירי בדשלב"ל אע"ג דבסוף בשעת גמר הקנין לא מצי להקנות מיהו בתחי' היה בידו להקנותו קנין גמור אם היה רוצה והרב עדיין לא ביאר כל הצורך דס"ס קשה דכיון דבשעת חלות הקנין הוא גוסס ואין במעשיו כלום מה הועיל לן מר מה שהיה יכול להקנות מעיקרא הרי לא הקנה ואיך חל הקנין בשעה שהוא גוסס ועוד דאכתי לא יישב כלום למ"ש התו' דכל דבשעת הכתיבה היה שפוי בדעתו אין צריך בדיקה בשעת הנתינה ואמאי לא כיון דבשעת חלות נתינת הגט אין במעשיו כלום והא לא דמי למשוך פרה זו וקנה לאחר ל' יום שכתב הרב ז"ל דהתם כבר נתנה לו אותה בידו וחלות הקנין ממילא אתי משא"כ גבי נתינת הגט שלא נתנו בידה מעיקרא אמנם ע"פ האמור ניחא ודוק.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}