עריכת הדף "רלב"ג - ביאור המילות/בראשית/א" (פסקה)

== ב ==

ו'''תהו ובוהו''' הם החמ' והצורה אשר הם התחלות ההויה כמו שהתבאר בראשון מהשמע וזהם החמר הראשון והצורה האחרונה. ר"ל הצורה אשר יקבלה החמר הראשון תחלה קודם קבולו שאר הצורות כאלו תאמר הצורות היסודיות אמרו ז"ל תהו זה קו ירוק שמקים העולם והוא רמז לצורה בהו אלו אבנים מפורלמוות והוא רמז לחמר וכן נמצא בכתוב שייחס הקו לתהו והאבנים לבהו אמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו ולהיות חלק אלו ההתחלות במציאות חלוש עד שטבעם קרוב לטבע ההעדר נתפרסם כדברי רבותי' שיכנו הפסד זה העולם אל חזרתו לתוהו ובהו והנה ידוע שנטיית הקו כבניין הוא הצורה האחרונה לבניין ההוא והאבנים אשר הם שתותיו ויסודותיו הם החמר הראשון לו וראה אמרם בתוהו שזה קו ירוק שמקיף את העולם כי ההויה תהיה בהשתנות הנושא מהפך אל הפך כמו שהתבאר בטבעיות והממוצע בין ההפכים תמצא בו הדריכה אל ההויה והיותר מפורסם שבממוצעים שבין ההפכים הוא במרים ולזה לקח הירוק שהוא הממוצע שבמראים תמורת הממוצע בין ההפכים ועוד שבממוצע יש בו חלק מכל אחד מההפכים וההפכים והנושא הם התחלות כמו שנזכר בא' מהשמע וקרא החמר הראשון אבנים מפולמות ר"ל נעלמות ונסתרות ונגזר מפלמוני שהוא מורכב מאלמוני ופלני ופלני' שם ההסתר וההעלם כאמר והוא פלאי וכן אלמוני ופלמוני המקובץ משניהם וממנו נגזר מפולמות ואמנם קרא זה החמר אבנים מפולמות להיותו בתכלית ההעלם וההסתר עד שאי אפשר שיצוייר עניינו כמו שהתבאר בא' מהשמע.

'''וחשך''' פי' בו הרב המורה הוא אש היסודי והביא ראיה מהפסוקים מהם אמרו כשמעכם את הקול מתוך החשך ואמר במקום אחר ודבריו שמעת מתוך האש וזה ממה שיורה שהחשך הוא אש ואמר ג"כ כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח. וכבר יסופק על זה הדמיון ספק חזק כמו שאבאר וזה כי הענין אשר היה ממנו האש במתן תורה ראוי שיקרא חשך להיותו חשוך מאד ולזה אמר כשמעכם את הקול מתוך החשך ואמ' ג"כ את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל כבר ביאר לך שהם שמעו דבריו מתוך האש ומתו' הענן והערפל אשר הוא החשך ולזה יתבאר שאמרו מתוך החשך לא יחוייב שיהיה נאמר על האש כמו שהבין הרב המורה והוא מבואר שאין ראוי שיפול שם החשך על האש המתלקחת כי היא מאירה ולא על האש היסודי לפי שהיא ספיריית ולא יקרה ממנה חשך ואולם נאמר בזה הפסוק הנזכר על העניין אשר נתחדש בו זה האש במתן תורה ולזה ג"כ יאמ' כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח. וכבר יסופק על זה הדמיון ספק חזק כמו אבאר וזה כי הענין אשר היה ממנו האש במתן תורה ראוי שיקרא חשך להיותו חשוך מאד ולזה אמר כשמעכם את הקול מתוך החשך ואמ' ג"כ את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל כבר ביאר לך שהם שמעו דבריו מתוך האש ומתו' הענן והערפל אשר הוא החשך ולזה יתבאר שאמרו מתוך החשך לא יחוייב שיהיה נאמר על האש כמו שהבין הרב המורה והוא מבואר שאין ראוי שיפול שם החשך על האש המתלקחת כי היא מאירה ולא על האש היסודי לפי שהיא ספיריית ולא יקרה ממנה חשך ואולם נאמר בזה הפסוק הנזכר על העניין אשר נתחדש בו זה האש כמתן תורה ולזה ג"כ יאמ' כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח וזה כי הענן שיצאו ממנו הלהבות והדברים המפסידים הוא ברוב העתים חשוך מאד. והנרא' בעיני שהכונה במלת חשך יהיה בזה המקום אשר אנחנו בו היסוד הארצי כי הוא בעצמו חשוך מאד ונעדר מהצורה אשר הוא האור יותר משאר היסודות זולת הארץ כי שאר היסודות הם ספיריים זולת הארץ והארץ היא גם כן הגשם אשר קנה מחצור' יותר מעט מכל הגשמים הנמצאים בזה העולם השפל עד שמדרגתו קרובה למדרגת החמר הראשון אמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב וכבר תמצא שייוחס החשך אל העדר הצורה והשלמות אמר אבן אפל וצלמות והוא מחמר הראשון כמו שביארנו בביאורינו לספר איוב. ולזא' הסבה ראוי שייוחס שם החשך לארץ וכבר יתבאר זה עוד ממה שאמר וחשך על פני תהום וזה כי התהום בלי ספק השטח השפל מהמים והוא עמק המים ולזה יחס החשך לפני תהום שהוא שטח המי' השפל ויחס הרוח לפני המים והוא שטחם העליון והיה הרצון באמרו על פני תהום אצל פני תהום ולא עליו כמו עליו מטה מנשה ונתת על המערכת לבונה זכה שהרצון אצל המערכת כמו שיתבאר בי"א ממנחות. ולזה יחס החשך לפני תהום שהוא עמק המים והשטח השפל מהן והרוח לפני המים והוא שטחם העליו' לפי שפני התהום הוא שטחם השפל והוא השפל וכבר יקשה לרב המורה למה יחס החשך על פני תהום שהוא עמק המים כאמרו תהום אמר לא כי היא. והנה היה ראוי שייחסו על פני הרוח לא שייחס היותו על שפל המים כי זה בתכלית זרות ורוח אלהים הוא האויר היסודי וסמכו לאלהים להורות על גודל כמותו כי הרוח המנשבת מעטת הכמות ביחס אל היסוד האוירי ולפי ששם הרוח משותף לאויר ולרוח המנשבת הנה תארו בגודל להורות מאי זה רוח ידבר כבר תמצא זה כלשוננו הרבה ר"ל שיסמך אחר משמות השם יתע' לדבר כשירצה להפליג בגודלו או בחזקו אמר כהררי אל. שהלבת יה. חצי שדי. כקול שדי. והנה כלל במלת רוח האויר והאש לפי שכבר ברחה התורה מלקרא אש להורו' על המרחק אשר בינו ובין האש המוחש והנה הוא כמו אויר אלא שהוא יבש ובזה יאמרו החכמים שהאויר הוא שלש' חלקים החלק שיהיה בו הגשם והמטר ושאר הדברים הנוהגים מנהגם וחלק האמצעי והוא חם ולח והחלק העליון הוא חם ויבש. כי הרוח המנשבת הוא מורכבת לא פשוטה:

'''מרחפת''' ר"ל נחה וכן על גוזליו ירחף ינוח.