עריכת הדף "משנה למלך/עבדים/ד" (פסקה)

== ב ==

'''אין האב כו' ואעפ"כ כופין את האב לפדותה אחר שמכרה משום פגם משפחה.'''  בפ"ק דקידושין (דף י"ח) ומפדין אותו בעל כרחו אמר אביי בעל כרחיה דאב משום פגם משפחה אי הכי עבד עברי נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה הדר אזיל ומזבין נפשיה הכא נמי הדר אזיל ומזבין לה הא קתני אינה נמכרת ונשנית. ופירש"י בע"כ דאב אם יש לו ונראה דלעולם לא כפינן לאב על כסף מכירתה שיחזירם לאדון אלא אם היו לו קרקעות ומכר את בתו מפני שהיה חס עליהם או שנפלו לו נכסים בירושה לאחר מכן הוא שכופין לאב לפדותה וז"ש רש"י אם יש לו דאלת"ה למה ליה למימר אם יש לו פשיטא דאם אין לו לא כייפינן ליה דאטו היעלה על הדעת שנכוף אותו שישכיר עצמו כדי לפדותה וכ"כ מהרימ"ט ז"ל. ונראה דאי ליתיה לאב כגון שמת או ברח או שאין לו שכופין לבני המשפחה לפדותה דהא טעמא דלא כייפינן לבני משפחה לפדות העברי הוא משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה וא"כ בעבריה דליכא למיחש האי חששא שהרי אינה נמכרת ונשנית פשיטא דכפינן לבני משפחה וליכא למימר דאכתי איכא למיחש דדילמא תמכור את עצמה שהרי כתב רבינו שאין האשה מוכרת את עצמה ואף אליבא דהרמב"ן דס"ל דמוכרת את עצמה אפ"ה ליכא למיחש למידי דדוקא בעבד חיישינן משום דמכר עצמו ודילמא ימכור עצמו פעם אחרת אבל בעבריה שנמכרת ע"י אביה אין אנו חוששין לדילמא תמכור עצמה (*א"ה עיין לעיל פ"א דין ב') וע"כ אית לן למימר הכי דאלת"ה היכי כפינן לאב ליחוש דילמא תמכור עצמה אלא ודאי כדכתיבנא, והא דאמרינן בע"כ דאב לאו למעוטי בני משפחה לעולם אלא לומר דהיכא דמצינן למכפייה לאב לא כפינן לבני משפחה אבל אה"נ דהיכא דלא מצינן למכפייה לאב דכפינן לבני משפחה. והקשה מהרימ"ט דלמה לא הקשו בגמרא עבד נמי אם יש לו נכוף אותו שיפדה עצמו משום פגם משפחה ומה בין עברי לעבריה ועיין במה שתירץ לקושיא זו ולא זכיתי להבין דבריו ונראה דודאי עיקר קושיית הגמרא היא דעבד נמי אם יש לו דנכוף אותו דהוי דומיא דאב ובתחלה נקדים קושיא אחרת שיש על רש"י דמאי הקשו בגמרא הכא נמי הדר ומזבין לה דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר דנכוף אותו לפדותה וכמו שהקשו התוס'. אשר ע"כ נראה לומר דהמקשה נסתפק בהבנת בעל כרחיה דאב אי דוקא הכפייה הוי לאב אבל לבני המשפחה ליכא כפייה משום דשאני האב דזבנה כפינן ליה וכמ"ש רבינו ישעיה א"נ משום דחיישינן דילמא הדר ומזבין לה אבל באב ליכא למיחש האי חששא דמה תועלת יש לו במכירתה מאחר שנכוף אותו לפדותה או דלאו דוקא אב דהוא הדין היכא דלא מצינן למכפייה לאב דכפינן לבני משפחה ולא נקט אב אלא לומר דאיהו קודם בכפייה וא"כ אי הוה מקשי עבד נמי נכוף אותו הוה מצי למימר דאה"נ אלא דמאי דקתני משא"כ בעברי לא קאי אלא אכפייה דבני משפחה דליתיה בעברי אלא בעבריה ועל כן הקשו דבעברי נמי נכוף לבני המשפחה מה תאמר הדר אזיל ומזבין נפשיה א"כ בעבריה לא נכוף לבני המשפחה משום דדילמא הדר אזיל ומזבין לה וא"כ ע"כ מאי דקתני בע"כ דאב הוא דוקא לאב ולאפוקי בני משפחה וא"כ מה בין עברי לעבריה דבעברי נמי נכוף אותו לפדות עצמו דליכא למיחש דדילמא הדר ומזבין נפשיה מאחר דנכוף אותו לפדות עצמו וכמו שאין אנו חוששין לגבי אב ותירצו הא קתני אינה נמכרת ונשנית. ויש להסתפק לפי המסקנא אי מאי דנקט בעל כרחיה דאב אי הוי דוקא או לא דאפשר דאב הוי דוקא דמשום דזבנה כפינן ליה אבל לבני משפחה לא. והחילוק שיש בין עברי לעבריה הוא לענין כפיית המוכר עצמו דדוקא בעבריה כפינן לאב שמכרה משום דליכא למיחש דהדר אזיל ומזבן לה אבל בעברי לא כייפינן ליה משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה או דאב לא הוי דוקא ויש חילוק ביניהם בענין כפיית בני משפחה אבל אה"נ דלענין כפיית העבד עצמו אין חילוק בין עבריה לעברי דליכא למיחש דהדר אזיל ומזבין נפשיה דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו ונראה דכיון דמסברא אית לן למימר דבכפיית העבד ליכא למיחש דדילמא הדר ומזבין נפשיה משום דמה תועלת יש לו במכירתו אית לן למימר דמאי דתירצו בגמרא הא קתני אינה נמכרת ונשנית לא קאי אלא בענין כפיית בני משפחה לחלק בין עברי לעבריה אבל אה"נ דלעבד כופין כמו שכופין את האב נמצינו למדין לפי שיטה זו דבעבריה כופין את האב בתחלה לפדותה אם יש לו אבל אם אין לו או שברח או שמת כופין את בני משפחה אבל בעברי לא כפינן לבני משפחה אלא לדידיה אם יש לו וזה הוא דוקא אליבא דר"ש דס"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל לדידן דקי"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה אף בעבריה לא כפינן לבני משפחה היכא דאין לו לאב או שברח משום דדילמא הדר אזיל ומזבין לה אבל לאב וכן למוכר עצמו כפינן להו דליכא למיחש דדילמא הדרי ומזבני דמה תועלת יש להם במכירתם מאחר שנכוף אותם לפדות וכן נמי אם מת האב כופין את בני המשפחה דהא ליכא למיחש למידי. נמצא דאין חילוק בין ת"ק ור"ש אלא בענין כפיית בני משפחה היכא דאין לו לאב או שברח. והתוס' כתבו דמאי דאמר אביי בעל כרחיה דאב הכוונה הוא דנכוף בני משפחה לפדותה בעל כרחיה דאב משום דלא ניחא ליה לאב שתחזור לביתו ויהא פרנסתו לאב עליה והקשה מהרימ"ט דלישני בעל כרחיה דאב כפירש"י ז"ל ואתיא ככ"ע והיה נראה לכאורה לומר דס"ל לגמרא דלעולם לא כפינן לאב אף דאיכא פגם משפחה משום דאתיא ליה פסידא דמזונות ודוקא לבני המשפחה כופין כיון דלית להו פסידא ואיכא פגם משפחה ולא חיישינן לגרמא בנזקין כיון שהם חייבים בדבר משום פגם משפחה. אבל נראה דהא ליתא מדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף כ') ליזבין איניש ברתיה ולא ליזוף ברביתא מאי טעמא ברתיה מגרעא ונפקא והא מוספא ואזלא ואם איתא דלא כפינן לאב כלל מאי איריא משום דברתיה מגרעא אימא דשאני רבית דלעולם הקרן קיימת וצריך לשלם ואילו הכא אין צריך להחזיר כסף מכירתה. ובתוספות כתבו שם ליזבין איניש ברתיה אע"ג דמפדין אותה בעל כרחו מ"מ רבית קשה יותר ודבריהם צריכים ביאור ונראה דהוקשה להם דכיון דבגמ' איירי באין לו וא"כ פשיטא דלא כפינן לאב להחזיר כסף מכירתה וכמו שכתבנו לעיל וא"כ למאי איצטריך למימר דברתיה מגרעא תיפוק ליה משום שאינו חייב לפדותה אלא ודאי שכוונת הגמרא היא לומר שאף את"ל שיהיה לו ויכופו אותו אפ"ה רבית קשה יותר וכוונת התוס' היא להבליע דבריהם בתוך דברי הגמרא באופן שנראה דכפינן לאב וכן נראה בפסקי התוס' וא"כ הדרא קושיית מהרימ"ט לדוכתה. ונראה דאביי ס"ל דע"כ אית לן למימר דמאי דתניא בברייתא ומפדין אותה בעל כרחו מה שאין כן בעברי הוא לענין כפיית בני משפחה דאי לענין כפיית האב עבד עברי נמי כפינן לדידיה משום פגם משפחה. וליכא למימר דלא כפינן ליה משום דהדר אזיל ומזבין נפשיה דהא ודאי לא חיישינן להכי משום דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו וא"כ מה בין עברי לעבריה. א"ו שחילוק הברייתא הוא לעניין כפיית בני משפחה דגבי עברי לא כפינן לבני משפחה משום דהדר ומזבין נפשיה אבל גבי עבריה לא חייש להכי משום דרבי שמעון היא. עוד הקשה מהרימ"ט דכיון דבעל כרחו קאי אאב מנ"ל דכפינן לבני משפחה נימא כשנתרצו בני המשפחה לפדותה פודין אותה בעל כרחו של אב. ונראה דמתניתין משא"כ בעברי ע"כ דכפינן לבני משפחה דאלת"ה גבי עברי נמי אמאי לא יוכלו לפדותו בע"כ משום פגם משפחה ואי משום דמטי ליה הפסד שאין לו להתפרנס א"כ אמאי לא חיישינן נמי לפסידא דאב גבי עבריה וליכא למימר דשאני גבי עברי משום דהדר ומזבין נפשיה משום דהאי טעמא לא מהני אלא אם נאמר שנכוף לבני משפחה אבל אם הם רוצים לפדות ואינם חוששין לחששא זו דהדר אזיל ומזבין נפשיה משום פגם משפחה מהיכא תיתי שנמנע אותם מלפדות. וראיתי בפסקי התוספות כופין את האב לפדות בנו כשיש לו וכן את בני המשפחה כופין. ונראה דבנו הוא טעות וצ"ל בתו משום דגבי בן שמכר את עצמו לא שייך דין קדימה דאב לבני משפחה אלא דוקא גבי מוכר את בתו הוא דאי איתיה לאב כפינן ליה ולא לבני משפחה משום דאיהו זבנה וכמו שכתבנו לעיל. ועוד דגבי בן פשיטא דלא כפינן משום דדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה. ומ"מ אכתי קשה דלמה כפינן לבני משפחה התינח לר"ש דס"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל לדידן דקי"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה ליחוש דדילמא הדר אזיל ומזבין לה בשלמא לאב כפינן ליה משום דמה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדותה אבל לבני משפחה אמאי כפינן להו. ואפשר לומר דמיירי היכא שמת האב א"נ אפשר לומר דס"ל לתוס' דהלכתא כר"ש וכ"כ בפרק המוכר את שדהו (דף כ"ט) ד"ה התם לא הדר ומזבנה. ולענין הלכה נראה דליכא נפקותא כלל לענין דינא בין פירוש התוס' לפירש"י כמו שפירשנו לעיל דברי רש"י: <br>''' ורבינו ''' ישעיה ז"ל כתב עבד עברי נמי נכפינהו קשיא לי טובא דאליבא דמאן אי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים ואי אליבא דר"ע דפליג עליה וסבר דנגאל בקרובים הא אמר גאולת קרובים היא לשעבוד ואי אליבא דר' יוסי הגלילי דאמר גאולת קרובים לשחרור אכתי קשיא לי דאמאי נכפינהו התינח אב דזבנה כפינן ליה אלא קרובים מאי קא עבדו ואמאי בעינן למיכפינהו ונ"ל דה"ג ע"ע נכפינהו בני משפחה ופירוש שאם היו לו קרקעות ומכר עצמו מפני שהיה חס על נכסיו ולא היה רוצה למכור את קרקעותיו יכופו אותו בני משפחה מפני פגמם וימכרו מנכסיו ויפדוהו בעל כרחו ע"כ. ותמיהא לי דמאי הוקשה לו לר' ישעיה דאי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים הא איהו ז"ל כתב גבי הא דרבי דאמר יגאלנו לזה ולא לאחר קשה אם רוצה הקרוב לפדות ע"ע ולשחררו למה אינו יכול אי דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את יהיב זוזי לעבד מתנה ויפדה עצמו ותירץ דממצוה מיעט הקרוב שאינו מצווה לפדות הנמכר לישראל כמו שמצוה לפדות הנמכר לעכו"ם ע"כ. וא"כ קשה דלפי תירוצו מנ"ל דלרבי אם רוצה הקרוב לפדות שאינו יכול דמאי דקאמר שאינו נגאל בקרובים היינו שאינן מצווים לפדותו ואף דנימא דס"ל דאף לפי תירוצו יכול למימר האדון לקרוב זיל לאו בעל דברים דידי את אכתי קשה דנימא דמאי דמקשו הכא בגמרא ע"ע נמי הכוונה היא שנכוף לבני משפחה שיתנו דמי השחרור מתנה לעבד והוא יפדה עצמו ומיהו לזה י"ל דקושיית ר"י דהיכי מדמו בגמרא כפיית אב לכפיית בני משפחה דאימא דדוקא אב שאם היה רוצה לפדותה היה יכול ולא הוה יכול למימר ליה אדון לאו בעל דברים דידי את כיון דאיהו זבנה תיקנו חכמים שיכופו אותו שיפדנה משום פגם משפחה אבל בני משפחה שהם אינם יכולים לפדות מהיכא תיתי שיתקנו שיכופו אותם שיתנו המעות מתנה מאחר שהם אינם יכולים לפדות הא לא דמי לכפיית אב. עוד קשה לי דמשמע דס"ל דלר"ע ולר"י הגלילי נגאל בקרובים ופליגי ארבי ולא ידעתי מנא ליה הא דהא בגמרא (דף נ"א) מיבעיא ליה האי בעיא ולא איפשיטא וא"כ מנא לן דפליגי ארבי בהאי מילתא. ע"ק דאף דנימא דר"ע ור"י הגלילי פליגי ארבי בדין גאולת קרובים אכתי קשה דהיכי נחה דעתו בזה דאימא דהאי ברייתא דקתני משא"כ בעברי ס"ל כרבי וא"כ מאי מקשו בגמרא אי הכי ע"ע נמי. עוד קשה לפי תירוצו דמאי משני בגמרא הדר אזיל ומזבין נפשיה כיון דהכפייה הוי לדידיה מה תועלת יש לו במכירתו מאחר שנכוף אותו לפדות עצמו וצ"ע. נמצינו למדין כפי שיטה זו דלעולם לא כפינן לבני משפחה בין בעברי בין בעבריה וכן לדידה לא כפינן ליה אבל לאב כפינן ליה וזהו דוקא לר"ש דס"ל דאינה נמכרת ונשנית אבל למאן דס"ל דמוכר אדם את בתו לשפחות ושונה אפילו לאב לא כפינן כי היכי דלא כפינן למוכר עצמו אליבא דר"ש. והריטב"א הוקשה לו ג"כ דמאי מקשו אי הכי עבד עברי נמי הא קי"ל דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים ותירץ דה"ק דכפינן להו למיתן כספא במתנה דאזיל הוא ופריק נפשיה. עוד כתב דה"ק עבד עברי נמי ניכפינהו בני משפחה כשמוכר אחד מהם עצמו ויש לו במה ליגאל דליפריק נפשיה משום פגם משפחה. ותמהני דמאי הוקשה להם משום דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים דקושיית הגמרא הוא היכא שנתרצה האדון לפדותו אם ישלמו לו דניכוף לבני משפחה משום פגם משפחה. שוב ראיתי בחידושי מהר"י בירב שפירש כן: <br>''' ועתה ''' נבא לבאר סברת רבינו שפסק שכופין את האב לפדותה ותמה עליו מרן ז"ל דבגמ' אוקמוה להאי ברייתא כר"ש דס"ל אינה נמכרת ונשנית ומאחר שפסק כת"ק דמוכר ושונה הוה ליה למיפסק דאין מפדין אותה בעל כרחו ותירץ דסובר דלא דמי ע"ע לאמה דבע"ע איכא למיחש דאזיל ומזבין נפשיה ואכיל להו לדמי על דעת שבני משפחה יפדוהו והדר אזיל ומזבין נפשיה כמה פעמים על סמך זה ונמצא מפסיד לבני משפחה אבל גבי אמה שלאב המוכר אנו כופים שיפדנה כי כייפינן ליה אפילו מאה פעמים ליכא הפסד במילתא א"נ דגבי אמה כיון שאין האב רשאי למוכרה אא"כ העני ולא נשאר לו כלום ליכא למימר הדר מזבין לה דאי אית ליה ממונא לא מצי מזבין לה ואי לית ליה ליזבין וליזבין ע"כ. ויש לדקדק בתירוץ שני דע"ע נמי אינו רשאי למכור עצמו אלא עד בלתי השאיר לו שריד וכמו שפסק רבינו ריש פ"א מהלכות אלו וא"כ מה בין עברי לעבריה ונראה דחששא היא דילמא אית ליה ומזבין נפשיה ובשלמא גבי אמה שהכפייה והאיסור תלוי באב לא נמנע כפייתו משום דילמא יעשה איסור אבל גבי ע"ע שהכפייה היא לבני משפחה והאיסור תלוי בעבד יכולים בני המשפחה לומר לא נפדה אותו משום דדילמא למחר יעשה איסור וימכור עצמו אע"פ שיש לו אי נמי אפשר לומר דטעמא דלא כפינן לבני משפחה הוא משום דדילמא למחר לית ליה לעבד ומזבין נפשיה ונמצא שהכפייה שכפינו לבני משפחה היתה ללא הועיל שהרי יש פגם משפחה אבל גבי אב ליכא למיחש להאי חששא דאי לית ליה ומזבין לה לא מטי ליה שום פסידא מהכפייה שכפינו אותו. ונראה דלכל הפירושים ס"ל לרב דאם יש לעבד שכופין אותו משום פגם משפחה וזהו שכתב בתירוץ הראשון ואכיל להו לדמי דאי לאו דאכיל לדידיה כפינן ולא לבני משפחה ולפי זה קשה לי למה לא כתב רבינו דין זה גבי ע"ע. והרב בעל לח"מ תמה על תירוצי מרן וכתב דרבינו ס"ל כפירוש התוס' שפירשו דנכוף לבני משפחה שיפדוה ומש"ה אוקמוה כר"ש ובהא ודאי לית הלכתא כוותיה אבל לאב עצמו שמכרה ודאי דכופין אפילו לרבנן דהא ליכא למיחש דהדר אזיל ומזבין לה וכמו שהקשו התוס' לפירש"י ע"כ. עיין בפירוש המשנה שכתב שמחייבין האב לפדות את בתו שמכרה משום פגם משפחה והוא מה שאמר מפדין אותה בעל כרחו ע"כ. והנה לפי דבריו ג"כ נראה דלעבד כופין דליכא למיחש לדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה וכמו דלא חיישינן גבי אב. ומ"מ אכתי תמיהא לי מילתא דהא בין אליבא דמרן בין אליבא דהבעל לח"מ טעמא דלא כפינן לבני משפחה גבי ע"ע הוא משום דדילמא הדר אזיל ומזבין נפשיה וא"כ למה פסק רבינו דהיכא שמת האב לא כפינן לבני משפחה לפדותה דהא ליכא למיחש לשום מילתא והיא ג"כ אינה יכולה למכור עצמה וכמו שפסק רבינו וצ"ע. ולי נראה דרבינו הוקשה לו מה שהוקשה לרבינו ישעיה ז"ל מאי פריך בגמרא אי הכי עבד עברי נמי דאי אליבא דרבי הא אמר אינו נגאל בקרובים ומכח קושיא זו ס"ל דקושיית הגמרא היא דוקא אליבא דמ"ד דאיכא גאולת קרובים בע"ע הנמכר לישראל ואה"נ דהוה מצי לשנויי הא מני רבי היא דקאמר דליכא גאולת קרובים אלא דניחא ליה לאוקומי לברייתא אליבא דכ"ע ואף דלפי המסקנא מוקי לה כר"ש דקאמר אינה נמכרת ונשנית אפ"ה ניחא ליה הא טפי משום דאף דנימא דברייתא זו ס"ל כרבי אכתי אתיא כר"ש דהא קתני אינה נמכרת ונשנית וא"כ לדידן דפסקינן הלכתא כרבי אתיא ברייתא כפשטה ולא איצטריך לאוקומה כר"ש ומש"ה פסק דגבי אמה כופין את האב אבל לבני משפחה לא אפילו שמת האב: ''' ברח האב וכו'.'''  כתב מרן דרבינו פוסק כרבי דאמר דנמכר לישראל אין כופין לקרובים לפדותו והרב בעל לח"מ כתב דמנ"ל שנתמעטו דוקא מכפייה אבל אם רצו הקרובים יכולים לפדותו אפילו בע"כ דאדון דאימא דמה שנתמעטו הוא אפילו אם רצו לפדות כיון שהוא בע"כ דאדון. ולפי דבריו מה שהקשו בגמרא אי הכי ע"ע נמי הוא דוקא בנתרצה האדון ואפשר דס"ל למרן דליכא למימר דמיעט הכתוב אפילו אם רצו משום דמצי למימר להו אדון לאו בעל דברים דידי את שהרי יכולים לתת המעות מתנה לעבד ויפדה עצמו וכן הכריח רבינו ישעיה ז"ל עלה דההיא יגאלנו לזה ולא לאחר מכח קושיא זו ומאי דמיעט הכתוב הקרובים היינו ממצוה שאינם מצווים כמו בנמכר לעכו"ם ונראה דלפי תירוצו לא מצי למימר אדון לאו בעל דברים דידי את כיון דשדינן מיעוטא דיגאלנו למצוה וכ"כ מהרימ"ט בסוף מ"ב יע"ש: