עריכת הדף "מראי מקומות/שבת/פח/א" (פסקה)

== בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע ==
מצאנו בזה דברים נפלאים בבית הלוי {{ממ|[[שו"ת בית הלוי/הקדמה|הקדמה לשו"ת ח"א]]; [[בית הלוי/פרשת משפטים|עה"ת פ' משפטים]]}}, וזאת בהקדם דקדוק לשון הגמרא 'בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו שישים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע', ולשון הגמרא 'בשעה שהקדימו' מורה שלא זכו לשני הכתרים על עצם מה שקיבלו עליהם את התורה ואמרו 'נעשה ונשמע' אלא דווקא על ההקדמה שהקדימו נעשה לנשמע, ויש להבין איך תלויה הזכיה בשני הכתרים בהקדמה.

ובזוהר הק' {{ממ|[[זוהר/פרשת אחרי מות|פ' אחרי מות]]}} אמרו 'נעשה' – בעובדין טבין, 'ונשמע' – בפתגמין דאורייתא. דהיינו שה'נעשה' הוא קבלה על קיום המצוות, וה'ונשמע' הוא קבלה על לימוד התורה הקדושה. ובלימוד התורה הקדושה ידוע שהוא בשני אופנים, א' כדי לדעת איך ומה לעשות, ואילו לא ילמד לא ידע כיצד לקיים, וכמו שאמרו 'לא עם הארץ חסיד'. ולימוד זה שייך גם בנשים, שאף שאינן חייבות בתלמוד תורה, מכל מקום מחוייבות ללמוד את המצוות הנוהגות בהם, כמו שכתב הבית יוסף {{ממ|[[בית יוסף/אורח חיים/מז|או"ח סימן מז]]}} בשם הרוקח שמשום כך מברכות ברכות התורה. 

ב' אופן נוסף יש בלימוד התורה, והוא שייך רק באנשים, שהנשים לימודם אינו מצוות עשה בעצם, אלא רק מבוא לקיום המצות. ואינו תכלית בעצמו. אבל באנשים לימוד התורה הוא מצות עשה בעצמו, כמו הנחת תפילין וכדומה. ונמצא שיש בתורה שתי בחינות, בחינת מצות עשה, ובחינת מבוא לכל המצוות.

והנה אם היו ישראל אומרים 'נשמע ונעשה' לא היה בדבריהם אלא קבלת 'עול מצות', ומה שאמרו 'נשמע' אינו אלא כמבוא לקיום המצות, כי היאך ידעו מה לעשות אילו לא ישמעו. ומשום כך דקדקו ואמרו 'נעשה ונשמע' וכיון שאמרו נעשה כבר מוכרח שישמעו מקודם, כי אם לא כן לא ידעו מה לעשות, אלא שמלבד זאת יש בכלל קבלתם קבלה בפני עצמה 'ונשמע' – שאף אם לא יצטרכו ללמוד משום עשיה גם כן ילמדו כתכלית בפני עצמה.

ונמצא שבהקדמת נעשה לנשמע קיבלו עליהם ב' קבלות של ב' תכליתים, עול מצות [באמירת 'נעשה'] ועול תורה [באמירת 'נשמע']. ועל שתי קבלות אלו ירדו מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים.

ובספר לפלגות ראובן {{ממ|לרבי זליג ראובן בענגיס, ח"ב לקוטים לשבועות}} תמה על עיקר המעלה בהקדמת נעשה לנשמע, שהרי מפשטות הכתובים אין הדברים נראים כן. שכך נאמר בפרשת משפטים {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כד#ז|שמות כד ז]]}} "ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" – ולשון 'דיבר' הוא לשון עבר, שהרי לא אמר 'כל אשר ידבר', וכיון שדבריהם נסובים על מה שכבר דיבר ה' איזו מעלה יש במה שהקדימו נעשה לנשמע, כיון שכבר ידעו כל מה שקבלו על עצמם לקיים. ובפרט ש[[רש"י/שמות/כד#ז|רש"י שם]] מפרש ש'ספר הברית' הוא: מ'בראשית' עד מתן תורה, ומצוות שנצטוו במרה, עכ"ד. והרי על כך נסובים דבריהם 'נעשה ונשמע', וכיון שכבר שמעו המצוות שנצטוו במרה, אם כן אין כל רבותא בהקדמת נעשה לנשמע. [ומלבד זאת צריך ביאור למה צריכים כלל ל'נשמע', כיון שכבר יודעים את מה שנצטוו ומה שנעשה עד אותו זמן].

ובתחילת הפרשה {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כז#ג|שם פסוק ג]]}} נאמר "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו, כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה". ויש לדקדק, מדוע בפסוק זה נזכר רק שאמרו 'נעשה' ולא שאמרו 'נעשה ונשמע'. ועוד, מדוע בפסוק זה נאמר 'כל הדברים' ואילו בהמשך אמר 'כל אשר דיבר'.

ובין שני פסוקים אלו, בין אמירתם 'נעשה' לאמירתם 'נעשה ונשמע', כתוב עוד {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כז#ד|פסוק ד]]}}: ויכתוב משה את כל דברי ה', ופירש [[רש"י/שמות/כז#ד|רש"י]]: מ'בראשית' ועד מתן תורה, וכתב מצוות שנצטוו במרה, ע"כ. והיינו שבשעה זו שכתב משה את תחילת התורה – בזה נתחדש המושג 'תורה שבכתב' ו'תורה שבעל פה', שכן קודם שהיו הדברים בכתובים, לא היה מקום לחלק בין דברים שבכתב לדברים שבעל פה, כי הכל היה בעל פה, ורק אחרי שכתב משה את הדברים בספר הברית ועשאם ל'תורה שבכתב', אז התחדש החילוק שבין 'תורה שבכתב' שהיא מה שכתב משה בספר התורה, ל'תורה שבעל פה' שהם הדברים שאינם כתובים במפורש בתורה ורק רמוזים בכתובים על פי המידות שהתורה נדרשת בהם.

ומעתה יבוארו כל הדקדוקים, שכן קודם שכתב משה מקצת מן התורה, והיתה כל התורה דברים שבעל פה, נוקטת התורה בלשון 'ויאמרו כל הדברים אשר דיבר השם' – כי לא היה בידם אלא דברים, דברים שבעל פה. ועל זה לא נקטו אלא לשון 'נעשה'. אמנם אחר שכתב משה את דברי הברית, ונעשו דברים 'כתובים' ודברים ש'בעל פה', אז חילקו ואמרו 'כל אשר דיבר השם נעשה' – על הכתובים, 'ונשמע' – על הביאור שבעל פה כפי שיבארו חכמי ישראל. ולכן לא נקט לשון 'כל הדברים' כי אז היה משמע שכוונתם רק ל'דברים' היינו הדברים שבעל פה.

ובזה יבואר מעלת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע, כי אמנם דבריהם נוגעים לתורה שהיתה לפניהם, וידעו לה – אך קבלתם אינה רק על מה שכתוב ומפורש לפניהם, אלא בכלל זה מה שקבלו עליהם לשמור ולעשות ולקיים ככל אשר יאמרו להם ולנו חכמי כל דור ודור בדרשת הכתוב בתורה – ועל קבלה זו חיבה יתירה נודעת להם.