עריכת הדף "מעשה רקח/כלאים/א" (פסקה)

== ג ==

'''אסור לזרוע כלאים לגוי וכו'.''' בתוספתא דכלאים ספ"ב נשנית סתם ויש בה חיסור לשון אמנם בירושלמי סוף ערלה נתבארה היטב אלא שלא מצאתי לרבינו שהזכיר ההיא דמובלעת בתוך ארץ ישראל שאמרו שם שהוא מותר עיי"ש:

'''ומותר לומר לגוי וכו'.''' כבר ידוע השגת הראב"ד דאמירה לגוי באיסור לאו בעיא דלא אפשיטא ולחומרא והיא בב"מ דף צ' ומרן ז"ל תירץ עיין עליו גם הטור יו"ד סוף סי' רצ"ו כתב דכוונת רבינו אפילו בשל ישראל ואיני יודע למה כיון שאסור לקיימו היאך יהא מותר לומר לגוי לזורעם ע"כ. והדרישה ופרישה ז"ל תירץ דאפשר דס"ל דלא אסרו לקיים אלא היכא דנעשה בידים האיסור משא"כ כשאומר לגוי ועושה לסברתו דאין איסור באמירה זו ע"כ. והרב ב"ח ז"ל כתב שם דאין זו קושיא דהא דאסור לקיימו אינו אלא לאחר שהשרישו צריך לעוקרו אבל מקמי הכי מותר לקיימו וכו' ע"כ. והוא ע"פ מ"ש רבינו בפ"ה הל' י"ג עיי"ש. וכ"כ הרב החינוך ז"ל פרשת קדושים עיי"ש והרואה יראה דעיקר קושיית הראב"ד באיסור אמירה לגוי עדיין לא נתרצה על נכון מכל שכן שרבינו פסק בסוף הלכות שכירות אמר לגוי חסום פרתי ודוש בה וכו' אסור וכו' ע"כ והרב המגיד ז"ל הביא שם שיש גירסא בדברי רבינו אומר לגוי וכו' כלומר שהוא מותר עיין עליו. אמנם מדלא השיג עליו הראב"ד ז"ל כמ"ש כאן משמע דהיה גורס כגירסתינו גם בפט"ז דאיסורי ביאה הל' י"ג אסר רבינו לומר לגוי לסרס בהמה שלנו ובפרקין הל' ו' אסר לישראל להניח הגוי שירכיב לו אילנות כלאים ובפ"ט הל' ב' אסר לישראל ליתן בהמתו לגוי להרביעה לו.

'''וראיתי ''' להסמ"ג ז"ל לאוין רע"ט שכתב וז"ל עוד יש חילוק בין כלאי זרעים לכלאי אילנות דבכלאי זרעים מותר לומר לגוי לזורעם ובכלאי אילנות אסור ע"כ. מפשט דבריו נראה דלא הבין דברי רבינו כפי' הר"י קורקוס ז"ל כמבואר אלא שאני תמיה על סידור דבריו שתפס במושלם דבר זה כאילו הוא דבר פשוט והלא עדיין אנו צריכים למודעי מהיכן נ"ל לרבינו דין זה עד שהראב"ד והטור השיגו עליו כנ"ל. ואחר החיפוש מצאתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב וז"ל ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים דאין האיסור אלא למי שזרע שדהו כלאים דלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים דמהכא נפקא דמותר לזרוע שעורים בצד שדה חבירו הזרועה חיטים עכ"ל. ודין זה הזכירו רבינו בפ"ג הל' ט"ז ועיקרו בברייתא דתורת כהנים וכיון שכן הנה מקום גם לדברי הסמ"ג ז"ל ונתיישבו כל דברי רבינו דלעולם הוא פוסק לחומרא באיסור אמירה לגוי ובהא הוא שפסקה לקולא בפשיטות מהטעם הנ"ל עם כי יש מקום לישא וליתן בדברי הרב ק"ס האלה מ"מ דבריו מכוונים למעיין היטב וכ"כ מרן ז"ל בהל' ו' עיין עליו ועיין עוד להרב זרע אברהם ז"ל או"ח דף י"ד ובשו"ת נחפה בכסף דף ל"ד ומ"ש נראה לענ"ד נכון אף שלא הוזכר במפרשים ז"ל וכבר יש לנו שני עדים נאמנים בדבר ורב גוברייהו ז"ל ועיין עוד מ"ש בהל' ו':

'''ואסור לאדם לקיים וכו' ואם קיימן אינו לוקה.''' מדכתב אינו לוקה משמע דאף אם יעשה מעשה וכגון שבנה סייג וגדר סביביו וכמ"ש רש"י ז"ל בע"ז דף ס"ד אפ"ה אינו לוקה דאל"כ תיפו"ל דלא עשה מעשה אך קשה דמאותה סוגיא משמע להדיא דלרבנן משרא קא שרי לגמרי ואי רבינו פסק כר"ע הו"ל לחיובי מלקות ואי כרבנן הו"ל להתיר ומרן ז"ל הכריח מהסוגיא דמכות וכו' דלרבנן איסורא מיהא איכא וצ"ל דהך סוגיא דע"ז אינה הלכה מכח אינך סוגייאות ומכח מתניתין דפ"ח דקתני סתמא כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים וכן פ"ה הרואה ירק וכו' וכן בתוספתא ובירושלמי. והנהו נראה שאין סתמן כר"ע דהא לא תנו בחד מנייהו דלוקה ותו דדחיקא מילתא לומר דפליגי מן הקצה אל הקצה דלר"ע לקי ולרבנן אפילו איסורא ליכא אכן מרן ז"ל שהביא מירושלמי דמשמע מיניה דמקיים ע"י מעשה אף רבנן מודו דלקי לא יתיישב לדברי רבינו שהרי כתב דהמקיים אינו לוקה דמשמע אפילו ע"י מעשה ואולי דאין כוונת מרן אלא להוכיח דרבנן ס"ל דאיסורא איכא ולדקדוק זה לבד הוא שהזכיר זה הירושלמי תדע דמתוך תלמודא דידן מוכח להדיא דר"ע אינו מחייב מלקות אלא ע"י מעשה דוקא וכמ"ש התוס' שם בע"ז מההיא דמכות עיין עליהם. שוב ראיתי בס' צרור החיים ז"ל שעמד בדברי מרן הללו והניחו בצ"ע אך לענ"ד נראה במה שכתבתי בכוונת רבינו ומרן ז"ל יתורץ הכל ועיין מ"ש עוד בפ"ח דהל' שבת: