עריכת הדף "מעשה רקח/חמץ ומצה/ו" (פסקה)

== ב ==

'''בלע מצה יצא.''' שם דף קט"ו דבר מוסכם הוא דבליעה כאכילה חשיבא ולכתחילה נמי בעינן שילעוס כדי שירגיש בטעם המצה מ"מ כיון דהוי דרך אכילה שפיר דמי ולא דמי לבישלה שכתב רבינו בפרקין הלכה ו' דלא יצא דהתם שאני משום שאין בה טעם פת כמ"ש ז"ל משא"כ הכא דראוי לבילה הוא שהרי לא נשתנה טעמו כלל ועיין להמג"א ובעל הלבושים והפר"ח ז"ל בזה.

'''שהמרור כטפילה למצה.''' בב' נוסחאות אחרות כת"י שהרי המרור. וקשה טובא לטעם זה שהזכיר רבינו דלעיל בש"ס אמרינן דלכו"ע אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא וכתבו שם התוספות דכ"ש אי לא הוי מרור אפילו דרבנן וכו' וכלומר דכל כך שהוא גרוע טפל יותר מבטל את שכנגדו הן אמת דכפי זה תקשה לרבא דקתני ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא דכיון דקי"ל מרור בזמן הזה דרבנן ומצה דאורייתא אם כן אף ידי מצה לא יצא דמבטל ליה מרור למצה ותירצו התוס' ז"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהם שלימים אפילו יהיה יותר מחבירו לא מבטל ליה ע"כ. והר"ן ז"ל כתב דכשבלען אין הטעמים מתערבין וכזית מצה לחודיה קאי ע"כ. נמצא דכדי לומר שיצא ידי מצה היינו טעמא דחלוקין הם ואינם מתערבין ומעתה אמאי הזכיר רבינו טעם דטפל דמשמע דר"ל כיון שהמרור הוא טפל אין לו כח לבטל המצה ואדרבא אנו למדין מהש"ס דכל עוד שהוא יותר טפל וגרוע הוא מבטל העיקר ואף שעל כרחין אנו צריכים לחלק בין בלע לאכל כאמור עכ"פ ריהטא דש"ס מוכיח מתוכה דשיטה זו של טפל ועיקר היא אמיתית בענין זה וחש לה תלמודא נמי לההיא דהלל ועבדינן בתרוייהו עיי"ש ואף אם נאמר דגירסת רבינו בלע מרור יצא דא"א שלא יהא בו טעם מרור כגירסת רשב"ם בשם רבו ז"ל וכ"כ הרב לח"מ ושהראב"ד השיג לפי גירסתו שהיה גורס בלע מרור לא יצא כגירסאות שלפנינו עיי"ש מ"מ בבלע מצה ומרור יחד כולם שוים דידי מרור לא יצא ותקשה מההיא דלעיל ואין אנו יכולים לתרץ מטעם טפל כאמור אלא כמ"ש רשב"ם ז"ל שם דכשאכל מצה עמו אין לו שום טעם למרור עיי"ש ולא משום טפל או ביטול דנשמר ז"ל מזה כאמור וגם התוספות לא כתבו מבטל אלא לא מבטל והיינו טעמא דהאי לחודיה קאי וכדברי הר"ן ז"ל וגם זו קשיא לרבינו דמשמע דאם המרור לא היה טפל אלא שוה ישתנה בדין וזה אינו כמבואר ואפשר דרבינו דקדק לכתוב כטפילה בכ"ף הדמיון וכלומר כדרך שהוא בעלמא ולכך יצא ידי מצה ודוגמתה מצינו בדין החרוסת שאף שהוא מצוה מדברי סופרים כמ"ש רבינו פ"ז אפי' הכי אין מברכים עליו משום דהוי טפל למרור כמ"ש שם בשם הטור בס"ד ולא אמרינן אדרבא וכו' אלא היכא דאיתמר איתמר ולגירסא אחרת שכתב הרשב"ם והרב לח"מ ז"ל אתי יותר נכון על פי זה. ודע דדברי הרא"ש ז"ל בדין זה מגומגמים ועיין להר"ן ז"ל שמתוך דבריו אנו למדין כוונת הרא"ש ז"ל.

'''כרכן בסיב וכו'.''' כתב הרב המגיד ז"ל משום הפסק וכו' והקשה הרב לח"מ דמה טעם לחלק בין סיב למרור ותירץ דמרור שאני דאיתעביד ביה מצוה ולכך לא מפסיק וכו' ע"כ. ואין נראה שהרי כתב רבינו פ"ג דאבות הטומאה דאם כרך מנבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא ובלעו טמא ובסיב טהור ע"כ. הרי דהכל תלוי במין מאכל אדם ולא בדבר מצוה וכ"כ הפר"ח סימן תע"ה עיי"ש.