עריכת הדף "מנחת חינוך/שכג" (פסקה)

== ב ==

'''ועוד אודיעך בני כו'. שאסרו ז"ל בעשיית מלאכה מן התורה כו'. ''' זה דעת הרמב"ן ודעימי' כריהטא דשמעתא בחגיגה דח"י דמלאכת חה"מ אסור מן התורה רק הכתוב מסרו לחכמים כמבואר שם מכלל דתרוייהו ס"ל דמלאכת חה"מ אסור כו' הנהו תנאי דילפי' מקראי נראה דהוי דאוריי' וכן במ"ק אמרינן דהוי דאוריית' כמבואר הכל בתוס' שם וברא"ש פ"ק דמ"ק. ודע לשיטה זו דהנהו פסוקים דהתנאים למדו איסור מלאכה בחה"מ הוא מן התורה ולא אסמכת' לכאורה יש נ"מ בין התנאים דלמאן דיליף מן חג המצות תשמור אם כן לוקין על מלאכת חה"מ כי השמר דלאו לאו ומאן דיליף נמי מן מלאכת עבודה ל"ת הוא ג"כ לאו גמור ולוקין אבל לר"ע דיליף מן אלה מועדי כו' מקראי קודש אם כן הוא רק עשה וגם למאן דיליף בק"ו ליכא רק איסורא כי אין עונשין מן הדין וגם למאן דיליף מן לאו או מק"ו נשים גם כן בכלל איסור אבל לר"ע דהוא עשה אם כן אפשר דנשים פטורות דהו"ל מעשהז"ג ומ"ע שהזמן גרמא בלא לאו לכ"ע אין הנשים חייבות וכבר התעורר בזה בס' ט"א ע"ש בנועם דבריו דהוכיח דהנהו תנאי כל חד סמוך אחברי' וכולהו סברי דלוקין על מלאכת חה"מ וגם הנשים חייבות ככל לא תעשה ע"ש אכול דבש דיך. ומביא שם ראי' דאל"ה היאך אר"י לר' יאשיה דיליף מתשמור דא"צ דק"ו הוא הא צריך קרא דלוקין דאין מזהירין מה"ד וכן ריה"ג יליף מן מלאכת עבודה ל"ת וא"ל ר"ע דא"צ דנפקא מן מקראי קודש הא צריך הלאו דילקה וגם עשה לחודי' לא הוי נוהג בנשים א"ו כל חד מודה לחברי' ע"כ לוקין על המלאכה אף נשים ע"ש ומכל מקום אין חמור מי"ט היכי דשייך לומר הואיל או מתוך אין לוקין ע"ש וכ"ז הוא שיטת הרמב"ן אבל דעת התוס' שם וכן הרא"ש במ"ק והטור דמלאכת חה"מ הוא רק מדרבנן והנהו קראי דלמדו התנאים הם אסמכתות ע"ש בתוס' וברא"ש באריכות שמביאין ראי' לדבריהם ותירצו למאי דרבי יוחנן מקשה אלא מעתה חג האסיף איזה חג שיש בו אסיפ' הוי אומר זה חג הסוכות אימת כו' אלא בחש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה ה"נ חג הבא בזמן קצירה דנראה דמן התורה היא דאל"ה הפשט חג האסיף חג שיש בו אסיפה כיון דמן התורה שריא וכתבו דלא שייך לומר דקרא שריא בהדיא כיון דיש אסמכתא דקראי לאסור ע"ש ועט"א השיג ע"ז מכל מקום כיון דהוא רק דרבנן שייך שפיר חג האסיף כיון דמה"ת שרי' לגמרי ע"ש. ול"נ דניחא עפ"י מ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ובא"ח וח"מ דכל מה דהדבר בא מפורש בכתוב להיתר אין כח ביד חכמים לאסור אם כן מוכיח ר"י שפיר היאך יכול לומר חג האסיף הוא חג שאוספין הא בחה"מ מי שרי הא אסור מדרבנן וא"כ קשה היאך יוכלו חכמינו זכרונם לברכה לעקור לגזור איסור בחה"מ הא בא מפורש בתורה להיתר ואין זה בידם דבר זה עכצ"ל דאינו מפורש בתורה דנוכל לומר הפשט בכתוב חג האסיף הבא בזמן אסיפה אם כן ה"נ חג הקציר אינו מוכח דאיכא למימר הבא בזמן קצירה דאל"ה לא הי' כח לחז"ל לגזור איסור בחה"מ כנלע"ד ע"ש בגמרא ועיין בט"א קונטרס אבני מלואים החזיק בשיטת הרמב"ן דמלאכת חה"מ היא מן התורה ודחה דהתו"ס ומביא ראיות דהוא מן התורה ע"ש שהביא ראי' ממסכת תמורה י"ד ע"ב כי אתא ר"ד אר"י משום ר"ש בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאים מחמת הרגל לבד מנדריכם ונדבותיכם לימד על נו"נ שקריבין בחש"מ ואי מלאכת חה"מ אינו איסור תורה והוי כיום חול אם כן למה צריך לימוד דנו"נ קרבים בחה"מ וכן שאר הקרבנות כמבואר א"ו דמלאכת חה"מ הוא איסור תורה ע"כ צריך קרא לרבויי ע"ש. ולפי דבריו צ"ע דעת הר"מ דדעתו כדעת התוס' דמלאכת חה"מ מותר מן התורה כמ"ש הרב המחבר בשמו וכ"ה להדיא בדבריו פ"ז מהיו"ט ה"א וז"ל חש"מ כו' מפני שאיסור מלאכה בו הוא מד"ס ע"ש במ"מ ובפ"א מה' חגיגה כ' ז"ל מותר להקריב בחש"מ נו"נ שנאמר אלה תעשו כו' לבד מנדריכם ונדבותיכם מכלל שקרבים כו' היינו דברי ר"ד אר"י בתמורה ולמה מביא זה הא אין איסור כלל מן התורה אם כן דברי הר"מ סתרי אהדדי ולפמ"ש לעיל ניחא דר"י דדריש הפסוק אין כוונתו דהתורה התירה דבלאו הכי מותר רק אשמועינן דמבואר בתורה בפירוש דמקריבין נו"נ בחה"מ אם כן אין כח לחכמים לאסור להקריב קרבנות אלו כיון דמבואר בתורה להדיא להיתר אין כח בידם לאסור אם כן אין ראי' משם ואפשר כסברתם דמן התורה שריא ועיקר קרא לאו להכי אתא אך חזינן דכתיב בתורה דיקריבו בחה"מ אם כן מפורש להיתר ואין כח ביד חכמינו זכרונם לברכה בשום פעם לגזור עליו וכ"ה כוונת הר"מ וק"ל. ועיין עוד בספר הנ"ל ה"ר מפ"ק דכריתות ד"ט דת"ק סובר דגר תושב עושה מלאכה בשבת כישראל בחש"מ כו' והלימוד הוא ביבמות ומוינפש בן אמתך והגר דהיינו גר תושב ובזה פליגי מה השביתה שלו וסובר הת"ק דהיא כחה"מ ואי אין איסור מן התורה בחה"מ אם כן ליכא שביתה דוגמתה מה"ת, מן התורה להקל עליו כ"כ ע"ש. ואינו ראי' מוכרחת כיון דחז"ל ידעו דהתורה גזרה עליו שבית' קלה הקילו עליו בשכלם כמו שביתה שלנו בחה"מ שחכמים גזרו שביתה קלה ומאי דאמר בישראל בחה"מ הוא דוגמא ועיין בב"י ג"כ דעתו להכריע דמלאכת חה"מ היא מן התורה ואין להאריך במה שנחלקו אבות העולם ומה כחי להכריע. וע"ש בתוס' הקשו מע"ז דאמרינן התם לא ישכיר את שדהו לעכו"ם דעושה מלאכה בחה"מ ותפ"ל דהוי לפ"ע לא תתן מכשול ומוכח מזה דהוי דאורייתא ותי' כיון דהוי אסמכתא מפורש והצדוקין מודים בה ע"ש ועתו"ס ע"ז כ"ב כתבו דאף דהוא דרבנן מכל מקום הלאו דל"ע שייך בדרבנן ג"כ ואסור להכשיל אף באיסור דרבנן וכאן משמע מדבריהם דאינו עובר על לפני עור באיסור דרבנן ועמ"ש לעיל פרשת קדושים דדבריהם צ"ע דלא גרע מכשיל חבירו באיסור דרבנן ממשיאו עצה שאינה הוגנת דעוברים מן התורה על לפ"ע ועיין בב"מ גבי רב עיליש איסורי לאינשי לא הוי ספי דהראשונים מוכיחים מזה דאבק רבית אין הלוה עובר בנתינתו משום בל תשיך והובא בהגהת רמ"א סי' קס"ב ביו"ד רק עוברים משום ל"ע חזינן דאף באיסור דרבנן עוברים על ל"ע ועמ"ל פ"ד מהלכות מלוה ולוה ה"ב מה שהביא שם דברי ראשונים בזה ונראה מדבריהם דעל עבירה דרבנן עוברים על ל"ע רק מדרבנן ובאמת צריך עיון גדול דלא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת מכור שדך כו' דעוברים מן התורה מכ"ש כשמכשיל חבירו בגוף ובנפש ואי"ה אשנה פ"ז. ונראה לפי שיטת הרמב"ן שהבאתי דחה"מ שוה לי"ט אם אינה לצורך המועד ואינה דבר האבד ולוקין על מלאכת חה"מ רק בצורך המועד או בדבר האבד מסרו הכתוב לחכמים. נראה לומר דשוה לי"ט בכל דינו כגון תחומין חוץ לי"ב מיל אם נאמר דגם בי"ט הוא מן התורה כמו שהבאנו לעיל או שביתת בהמתו אם נוהג בי"ט או מחמר הכל כמו שביארנו לעיל דחה"מ שוה לכל דיניו ליו"ט ועל מה שחייב בי"ט חייב נמי בחה"מ וצ"ע בזה במס' מ"ק אך היכי דשייך הואיל או מתוך בודאי פטור דלא עדיף מי"ט ע"ש בס' ט"א ועיין בפרי מגדים א"ח החה"מ נראה דעתו דאף לענין מלאכת י"ט לא הותר אלא מה שצריך לאותו יום ואסור לעשות מלאכה מיום ראשון על יום השביעי מכל מקום בחה"מ דבר שהוא צורך המועד ל"ד באותו יום אלא מה שצריך אף למחר או לי"ט האחרון גם כן אינו אסור מן התורה אף לדעת הרמב"ן ודוקא אם אינו צורך מועד כלל אבל אם הוא צורך מועד זה נראה דהוי צורך המועד לענין זה ע"ש. אמנם אחר שכתבתי זה והבאתי בפשיטות בשם הט"א ופמ"ג דלהסוברים דמלאכת חה"מ דאורייתא וילפינן מחג המצות או מכל מלאכת עבודה לוקין על לאו דחה"מ ע"ש בט"א באריכות מצאתי להר"ן במ"ק (לדעתי על מ"ק הוא פי' נ"י למי שבקי בלשונם) פ"ב אהא דאמר אביי ה' חה"מ כה' שבת יש מהם פטור אבל אסור ויש מהם מותר לכתחלה כו' כתב שם דאין לוקין על לאו זה דמלאכת חה"מ אע"ג דנפ"ל מחג המצות תשמור והשמר פן כו' הוי לאו מכל מקום הוי לאו שבכללות מפורש דאין לוקין על מלאכת חה"מ וצ"ע על הט"א והפמ"ג שלא הביאו דברי הר"ן אך הטעם שכתב דהוי לאו שבכללות איני מבין כעת מפני מה הוי לאו שבכללות וצ"ע בד' הר"מ והרמב"ן בס' המצות: