עריכת הדף "מזרחי/ויקרא/ה" (פסקה)

== ב ==

'''או נפש אשר תגע וגו' ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש שהוא דבר שזדונו כרת במסכת שבועות נדרש כן. ''' הוסיף ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש משום דמהאי קרא דאו נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה כו' ונעלם ממנו והוא טמא ואשם והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו ליי' כו' משמע שמפני נגיעת הטומאה לבדה שנעלמה ממנו ואחר כך נודעה לו הוא שמביא הקרבן לפיכך אמר ולאחר הטומאה הזו אכל קדשים או נכנס למקדש שלא חייב עליו הכתוב קרבן אלא בעבור שחטא בדבר שזדונו כרת אבל בנגיעת הטומאה לבדה אין בה חטא ולמה יביא קרבן על שגגתה ומקרא קצר הוא וכאלו אמר או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו ואכל קדש או נכנס למקדש והתודה אשר חטא והביא את אשמו כו' ונכלל כל זה במלת ואשם כדפרש"י שם ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש פירשו זה בפרק קמא דשבועות דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בהמה טמאה מה להלן טומאת קדש אף כאן טומאת קדש אשכחן טומאת קדש טומאת מקדש מניין אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא לכל טומאתו וכתיב התם טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן מקדש אף כאן מקדש ופרש"י אקרא אני חיה בקרבן עולה ויורד כתיב או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ודי אם הייתי קורא בנבלת חיה טמאה לבדה שנכתב הראשון ולא היה צריך לחזור ולכתוב בהמה טמאה שהרי בהמה בכלל חיה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו וסמוך ליה כל בהמה מפרסת פרסה ונאמר להלן באוכל קדשים בטומאת הגוף בצו את אהרן נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה וגו' ואכל מבשר זבח השלמים וגו' כתיב הכא בעולה ויורד לכל טומאתו אשר יטמא בה וכתיב התם בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה עוד טומאתו בו אבל מה שכתב רש"י שהוא דבר שזדונו כרת איני יודע לאי זה דבר כתבו והלא מהג"ש דלעיל למדנו מקדש וקדשים בלבד ותו לא ואם כן מכיון שאין להרבות אחרים שזדונם כרת כיוצא בהן מה לו לומר שאלה זדונן כרת ומאי נפקא מינה וליכא למימר דרש"י ז"ל היה סובר שהמקדש וקדשיו למדו אותם מאותה בריתא דת"כ מניין שאינו חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו ודין הוא הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר וענש לא הזהיר ולא ענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו ופריך התם ואימא תרומה דהזהיר וענש בה ומשני לא מצינו עון מיתה דחייב בה קרבן אלא בחיוב כרת בלבד ומשום הכי כתב רש"י ז"ל שהוא דבר שזדונו כרת לאפוקי תרומה שאין בה אלא חיוב מיתה הא ליתא דהא כבר דחו זה ואמרו נהי דלא מייתי על עון חיוב מיתה קרבן קבוע קרבן עולה ויורד נייתי מידי דהוי אשמיעת קול ובטוי שפתים. ושמא י"ל שכונת הרב בזה למעט כהנים ממגע טומאה לבדה אף על פי שלא אכל קדשים ולא נכנס למקדש לומר שאף על פי שהן מוזהרין על מגע אבות הטומאות לבדו אף על פי שלא אכלו קדשים ולא נכנסו למקדש אינן מביאין קרבן הואיל ואינן בכרת: 

'''ונעלם ממנו הטומאה. ''' לא המקדש וקדשיו כדתניא בת"כ ונעלם ממנו הטומאה או יכול ונעלם ממנו המקדש תלמוד לומר ונעלם ממנו והיא טמא על העלם הטומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש פירוש שנעלמה ממנו הטומאה ונכנס למקדש או אכל קדשים ואח"כ נודע לו שהיה טמא כשנכנס למקדש או כשאוכל הקדשים אז חייב אבל אם נעלם ממנו המקדש או הקדשים ונכנס למקדש או אכל הקדשים בעודו טמא ואחר כך נודע לו שהיה מקדש או שהיו קדשים פטור: 

'''ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש. ''' כדיליף מג"ש דלעיל לא שמלת ואשם מורה על אכילת קדשים או על ביאת מקדש שהרי מלת ואשם סתם אינו מורה רק על סתם חטא ולכן גבי ואשם האמור בשבועת ביטוי פי' אותו ועבר על שבועתו כל אחד לפי עניינו: