עריכת הדף "מגילת אסתר/שורש/יד" (פסקה)

== ב ==

'''  נראה לי ''' שא"כ הוא שדעת בעל הלכות גדולות במנותו לא תעשה כל מלאכה אחר מנותו מחלל שבת דבסקילה היה כאשר פירשו הרמב"ן אין עליו תפיסה כלל. ומה שאמר עוד 

כי הרב טעה בענין המחמר אחר בהמתו שכתב כי משמע כשחורש בה בעת שהוא מחמר אחריה, נ"ל כי הוא לא הבין דברי הרב, והנני מביא לך כל לשון הרב שכתב בפרק כ' מהל' שבת ואחר כך אפרשנו לך כפי הנראה לי, וז"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך אחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחיה ועוף ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי פטור. והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו עכ"ל. ופירושו הוא זה שראשונה אמר שהמחמר אחר בהמתו בשבת הנושאת משאוי בלבד פטור ואחר כך הקשה על דבר זה ואמר והלא יש בו לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך שבא לאסור שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ששניהם עושים המלאכה ואם כן המחמר אחר בהמתו הנושאת משאוי הוא בכלל זה הלאו והיה לו ללקות עליו. והשיב שנמצא לאו זה שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו, פירוש מאחר שבלאו הזה על כרחך נכלל גם כן שלא יחרוש בה שהיא אחת מאבות מלאכות הרי הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ע"כ. ואין פירוש המגיד משנה אשר כתב על דברי הרב שהתירוץ מתחיל משלא יחרוש בה וכו' מתיישב בעיני ולא מה שאמר כי מה שכתב הרב שלאו זה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא לפי שיש פעמים שבמחמר יש בו מיתה כמו המחמר אחריה וחורש בה ואמר שאם לא היה כן לא היו קוראים אותו לאו שניתן לאזהרת וכו' גם כי היו לומדים ממנו כל האזהרות מאבות מלאכות שהם במיתה מאחר שבפועל הזה של מחמר אחר בהמתו לא יפול לעולם חיוב מיתה. ואני אומר שתי תשובות בדבר. אחת שבודאי במחמר אין בו מיתה לעולם כי מה שחייב מיתה במחמר וחורש בה אין החיוב משום מחמר אלא משום חורש. ועוד מצינו בבירור שלאו אחד שבא להזהיר על דבר שיש בו מיתה וגם בא להזהיר על דבר אחר שאין בו מיתה גם כי לא יהיה באותו הפועל נקרא לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו כההיא דפ"ק דעירובין שהביא הרמב"ן ז"ל. ומ"ש עוד 

כי הנראה אליו שנביא כל העונשים במצוה אחת לפי שעל כלם נצטוינו מפסוק אחד והוא ובערת הרע מקרבך כדאיתא בסוף חולין בענין עוף שהרג את הנפש, נ"ל כי מה שהביאו פסוק זה שם לא היה להוכיח שמצוה על הב"ד להמית עוף זה רק לומר שמצוה על האדם להביאו לב"ד כדי שימיתוהו דאי לא תימא הכי מה זה שאומר אי לשילוח בעי לאתוייה לבי דינא והיכן מצינו שיהא האדם מצווה להוליך לב"ד דבר המחוייב מיתה כדי שידינוהו אלא בודאי זהו פירושו בעי לאתוייה לבי דינא לדונו כדי שיקיים הוא ובערת הרע מקרבך שמזה הפסוק הוזהר כל אדם להשתדל שיבוער הרע מן העולם. והסוגיא האחרת שהביא בעל זוהר הרקיע בעשה קל"ח לסייע לדברי הרמב"ן שאמר בפרק כל הנשרפין {{ממ|דף ע"ח}} טרפה שרבע בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך ושם בודאי לאזהרה על הב"ד הביאוהו. אני אומר כי לא היו יכולין להביא הפסוק ממש הנאמר בצווי מיתתו לפי שמסתמא אותו הפסוק מדבר בסתם אנשים שהם חיים ולא בטרפה דקי"ל טרפה אינה חיה ולכן הוצרכו להביא ממקום אחר שהם מצווים להמיתו מדכתיב ובערת הרע מקרבך והרי זה בכלל רע. ולכן נאמר שצדקו דברי הרב למנות מיתות ב"ד למצות חלוקות. ובזה תשלם כוונתנו לפי עניות דעתנו בקיום העיקרים אשר נטע הרב, כי כתמר יפרחו וכארז בלבנון ישגו.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}