עריכת הדף "ליקוטי מוהר"ן/רפב" (פסקה)

== ב ==

וכן צריך האדם למצא גם בעצמו. כי זה ידוע, שצריך האדם לזהר מאד להיות בשמחה תמיד, ולהרחיק העצבות מאד מאד {{ממ|כמבאר אצלנו כמה פעמים}}, 

ואפלו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים, ורוצה הבעל דבר להפילו על ידי זה בעצבות ומרה שחורה, חס ושלום, אף־על־פי־כן אסור לו לפל מזה, רק צריך לחפש ולמצא בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב, ואף שכשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתם, הינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדשה שזכה לעשות, הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדשה איזה מעט טוב, כי על כל פנים איך שהוא, על־כל־פנים היה איזה נקדה טובה בהמצוה והדבר טוב שעשה, 

כי צריך האדם לחפש ולבקש למצא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל, ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדין מעט טוב, על־ידי־זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה, בבחינות: ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, כנ"ל. 

הינו כמו שצריכין לדון אחרים לכף זכות, אפלו את הרשעים, ולמצא בהם איזה נקדות טובות, ועל־ידי־זה מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות, בבחינת: ועוד מעט וכו' והתבוננת וכו' כנ"ל, כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצא בעצמו איזה נקדה טובה עדין, כדי לחזק את עצמו שלא יפל לגמרי, חס ושלום, רק אדרבא יחיה את עצמו, וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו, דהינו מה שזכה לעשות מימיו איזה מצוה או איזה דבר טוב, 

וכמו כן צריך לחפש עוד, למצא בעצמו עוד איזה דבר טוב, ואף שגם אותו הדבר הטוב הוא גם־כן מערב בפסלת הרבה, עם כל זה יוציא משם גם־כן איזה נקדה טובה. וכן יחפש וילקט עוד הנקדות טובות, 

ועל־ידי־זה נעשין נגונים, כמבאר במקום אחר {{ממ|במאמר ויהי מקץ בסי' נ"ד}}, בחינת מנגן בכלי זמר, שהוא בחינת שמלקט הרוח טובה מן הרוח נכאה עצבות רוח, עין שם. [והכלל, כי נגינה דקדשה היא גבוה מאד מאד כידוע, ועקר הנגון נעשה על־ידי ברור הטוב מן הרע, שעל־ידי שמבררין ומלקטין הנקדות טובות מתוך הרע, על־ידי־זה נעשים נגונים וזמירות, עין שם היטב]. 

ועל כן על ידי שאינו מניח להפיל את עצמו ומחיה את עצמו במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו איזה נקדות טובות, ומלקט ומברר אלו הנקדות טובות מתוך הרע והפסלת שבו וכו' כנ"ל, על־ידי־זה נעשין נגונים כנ"ל, ואזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'. 

כי זה ידוע שכשהאדם נופל בדעתו מחמת גשמיותו ומעשיו הרעים, שרואה שהוא רחוק מאד מאד מן הקדשה באמת, אזי על־פי רב אינו יכול להתפלל כלל מחמת זה, ואינו יכול לפתח פיו כלל, מחמת גדל העצבות והמרה שחורה והכבדות שנופל עליו, על־ידי שרואה גדל עצם רחוקו מהשם יתברך. 

אבל כשהוא מחיה את עצמו על־פי העצה הנ"ל, 

דהינו שאף־על־פי שיודע בעצמו שיש לו מעשים רעים וחטאים הרבה מאד, והוא רחוק מאד מאד מהשם יתברך, אף־על־פי־כן הוא מחפש ומבקש ומוצא בעצמו עדין איזה נקדות טובות כנ"ל, ומחיה ומשמח את עצמו בזה, כי בודאי ראוי להאדם להגדיל שמחתו מאד בכל נקדה ונקדה טובה מקדשת ישראל שמוצא בעצמו עדין, ואזי כשמחיה ומשמח את עצמו על־ידי־זה כנ"ל, אזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה': 

וזה בחינת {{ממ|תהילים קמו ב}}: אזמרה לאלקי בעודי – בעודי דיקא, הינו על ידי בחינת העוד שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת: עוד מעט ואין רשע כנ"ל, על ידי אותה הנקדה, על־ידי־זה אוכל לזמר ולהודות לה' כנ"ל. 

וזהו: אזמרה – אזמרה דיקא, הינו זמירות ונגונים שנעשין על ידי שמלקט הנקדות טובות כנ"ל: 

[והזהיר רבנו זכרונו לברכה מאד, לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך, ולבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום, כי רב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך, עקר רחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גדל קלקולם שקלקלו מעשיהם, כל אחד כפי מה שיודע בעצמו את נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורבן מיאשים עצמן לגמרי, ועל ידי זה אינם מתפללים בכונה כלל, ואינם עושים אפלו מה שהיו יכולים לעשות עדין. 

על כן צריך האדם להשכיל מאד על דבר זה, כי כל הנפילות שבדעתו, אף־על־פי שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עם כל זה, הנפילה שבדעתו, והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו על־ידי־זה, הכל הוא רק מעשי בעל דבר, שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי, חס ושלום. על־כן צריכין להתחזק מאד, לילך עם התורה הזאת, לחפש ולבקש בעצמו בכל פעם איזה מעט טוב ונקדות טובות וכו' כנ"ל. ועל־ידי־זה יחיה וישמח את עצמו, ויצפה לישועה עדין, ויוכל להתפלל ולזמר ולהודות לה', בבחינת: אזמרה לאלקי בעודי כנ"ל, ועל־ידי־זה יזכה לשוב באמת אל ה' כנ"ל]: