עריכת הדף "הכתב והקבלה/במדבר/כז" (פסקה)

== יא ==

'''ואם אין וגו' ונתתם. ''' כלומר אחרי שהייתם רוצים לתת נחלתו למי שהוא שארו, אז אם אין אחים לאביו, הקרוב אליו ממשפחתו ירש את נחלתו: 

'''לשארו. ''' כאן כמו לאביו, כי מלת שאר הוא תאר מצטרף כהצטרפות החלק אל הכל, והאב והבן מצטרפים זע"ז, ואם הבן שהוא חלק אביו הנשאר אחר מות אביו נקרא שאר, כמו לבלתי שים לאישי שם ושארית (ש"ב י"ד ז') ככה יקרא האב שאר כשנשאר הוא לבדו אחר מיתת בנו הנפטר בלא בן ובת, ומבואר הוא דהאם והבת הם נקראים שאר זה לזה ככתוב (אחרי י"ח י"ז) ערות אשה ובתה שארה הנה, וברי' פ' אמור אמר תחלה בדרך כלל כי אם לשארו הקרוב אליו ואח"כ הפרט לאמו ולאביו וגו', מבואר שהאב נקרא שאר לבנו (ומ"ש [בב"ב ק"ט ב'] דשארו זה האב מדכתיב שאר אביך הוא, שהוא דבר תמוה דשם מאחות האב דברה תורה, ודברי התוי"ט בישובו דחוקה מאד. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שטעות נפל בספרים וכצ"ל, ממה דשארו זה האב דכתיב לשארו ולאביו, אימא שארו זו האם דכתיב לשארו לאמו ע"כ. והוא קרא דר"פ אמור הנ"ל). וראיתי להרשב"ם שנתעורר ע"ז (ב"ב ק"ח ב' ד"ה דתניא ונתתם) כי אחר דרשת התלמוד שאר אביך היא, הביא קרא כ"א לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו, ע"ש, אמנם כעת נ"ל דדרשת התלמוד משאר אביך הוא פשוט מאד, וכמש"ש בפ' אחרי י"ח י"ב. והדין נותן שבמיתת הבן בלי שום זרע שאין קרוב אליו יותר מאביו הראוי ליורשו, ואחר שמבואר בקרא שאחי המת ואחי אבי המת יירשוהו ממילא ידעי' שאבי המת עצמו קדם להם, כי הם אינם זוכין בירושת אחיהם ובן אחיהם רק מכח האב שהם בניו ואחיו, לכן לא הזכיר קרא בפירוש ירושת האב את בנו, רק דרך גררא הזכירו במאמר ונתתם את נחלתו לשארו, וטעמו שאם אין אחים לאביו אחר שכבר היו רוצים לתת הנחלה לשארו והוא אביו, אז שאר קרובי משפחתו יירשנו. פעל ונתתם מורה כאן על עבר המוקדם, כמו גבר ימות ויחלש (איוב י״ד:י׳) שפי' אחרי שחלש ימות, והוא כאן פעל תנאי (קאָניונקטיף, נאכדעם איהר צו געבען געהאבט האטטעט); ויש לפרש ג"כ מלת לשארו לאשתו, כי אשת האיש נקראת שאר, כי האיש עם אשתו הם בשר אחד והיא חצי בשרו פלגא דגופי', ובמות אישה היא כחלק הנשאר מן ההכל, לכן נקראת שאר, ועוד כי היא הגורמת לבעלה השם והשארית בהולידה לו בנים, ואין למ"ד לשארו להוראת הגוף שאליו תכלה פעולת הנתינה ליחה"ג שאליו, כמו ויתן לו את מערת המכפלה, אבל הוא למ"ד הקנין יחה"ג שממנו, כלמ"ד לעבדך ליעקב שפי' של עבדך של יעקב, ה"נ לשארו של שארו, וטעם. נחלתו לשארו. בין נחלת עצמו שבאו לו ע"י קנין וירושה מאבותיו, בין שהם נכסים של שארו, כלומר שירש נכסי אשתו אחר שמתה עליו, ומלת את משרת לשנים. כאלו אמר את נחלתו את לשארו, ועל שתי מיני הנכסים הללו אמר קרא ונתתם להקרוב אליו ממשפחתו, ולמ"ד לשארו משרת לשנים, ותרגום. ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו (זיין אייגנעס ערבגוט, זיינער פרויא אנגעהאריגעס פערמאגען, זאללט איהר געבען אן זיינען פערוואנדטען), ואחרי שכלל קרא נכסי שארו עם נחלת עצמו להורישם לאחרים, חזר להודיע באיזה דרך זכה בנכסי אשתו עד שיש לו כח להורישם לאחרים, עז"א. שהבעל יורש את אשתו. וי"ו של וירש כוי"ו דבר אל בנ"י ויסעו, הוי"ו במקום שי"ן שיסעו, ה"נ שירש אותה. ומדלא אמר וירשנה בכנוי הפעלים רק מלת הכנוי אותה, יורונו בזה שהוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו, שהכנוי כולל הכל, והמלות יורו על הפרט ומצמצם כל מה דאפשר. כמבואר בשלח בבואכם. והתבונן כי בכל חד מהנך פירושים מתיישב המקרא על מכונו, כי אם תפרשנו לפי הכוונה הפשוטה וכפי הנראה בהשקפה ראשונה הי' די לומר. ונתתם את נחלתו להקרוב אליו ממשפחתו. ומלשון זה כבר היינו יודעים אל מי תנתן הנחלה, ולמה זה הוסיף לנו הנך תלתא תיבות. לשארו וירש אותה. שהם נוספות לגמרי', אמנם לפי המבואר יורו לנו בזה סדר הנחלה, אם שהאב יורש את בנו, אם שהבעל יורש את אשתו. והנך תרתי פירושי דקרא למדתי מדרז"ל, שאמרו (ב"ב קכ"ב) לשארו זה האב מלמד שהאב קודם לכל, ושם (קי"א ב') שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו, וירש אותה הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו; ובמ"ש שם בתלמוד לשון. גורעין ומוסיפין. נכלל ג"כ מאמר בעלי הלשון, "מלה אחת משרתת לשנים", ובכלל זה מלת את משרת גם להקרוב; ויותר נראה לומר שאות וי"ו שבמלת נחלתו הוא במקום מלת של, כמו וחיתו ארץ בבראשית, שמכוונו וחית של ארץ כמש"ש, וטעם נחלתו לשארו נחלה של לשארו. וכמה דחוקים דברי הרשב"ם שם בפי' במה דאמרי' בתלמוד, קראי שלא כסדרן כתיבי, כאלו היתה כוונת התלמוד לעקור תיבות המקרא ממקומם ולהושיבם במקום אחר ולהוסיף במקרא, אם אין לו שאר ונתתם את נחלתו לאחיו. וכ' עוד ונתתם את נחלתו לשארו לאו אדכתיב לעיל מני' ואם אין אחים לאביו קאי אלא מלתא באפי נפשה היא יעו"ש, ואין הדעת מתיישבת בדבריו, והאמת יורה דרכו שאין דעת רז"ל לעקם עלינו את המקראות כ"א ליישבם על מכונם כראוי. ודע להרמב"ם דירושת הבעל את אשתו לאו דאורייתא, א"כ דרשה דשארו זו אשתו אינו כ"א אסמכתא, והעיקר דאתי שארו להורות על ירושת האב, והנה לכוין דרשה זו יותר על פשטות לשון המקרא נראה דמאמר ונתתם את נחלתו לשארו איננו תשובת התנאי להודיע שבאין אחים לאב שיתנו הנחלה לשארו, אבל הוא חלק התנאי, ואינו בא רק ללמדנו טעם נתינת הנחלה לאחי המת או לאחי אבי המת האמור מקודם, וילמדנו שאין אלו ראויים לבוא לנחלה זו רק מצד שהם שאר לאבי המת, כי הבן מבואר מעצמו שהוא נקרא שאר לאביו, ובן אחי אביו נקרא שאר לאביו מעדות הכתוב ערות אחות אביך לא תגלה כי שאר אביך היא, הנה כמו שהאחות נקראת שאר לאחי' ככה האח לאחיו, וכיון שלמדנו מזה שאחי המת וכן אח אבי המת אינם באים לנחלתו רק מצד שהם שאר לאבי המת, זה מצד שהוא בן אבי המת, וזה מצד שהוא אח אבי המת, ממילא ידענו שכשאבי המת עצמו חי במיתת בנו הוא הראשון לנחלתו, אף כשבנו דהיינו אחי המת הוא חי, מכש"כ כשיש לו אח לאב החי במיתת בנו, מ"מ האב עצמו הוא הקודם להם, כי ירושת אח המת, וכן ירושת אח אבי המת איננה מצד עצמם רק מכח אבי המת, וכיון שהוא בעצמו חי לפנינו הנה הוא הקודם להם, לפי"ז טעם המקרא. ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו, כלומר אם אין אחים בכדי שתוכל לקיים נתינת הנחלה למי שהוא שאר לאבי המת, שאין כאן לא אח למת ולא אח לאבי המת, עד כאן הוא חלק התנאי שבמקרא, ע"ז באה תשובת התנאי. הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה, כלומר אז יירש הנחלה אחד מן הקרובים אליו ממשפחתו. ולשון זה דומה למקרא (בשלח ט"ז למ"ד) כאשר צוה ה' אל משה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת, שטעמו הפוך ויניחהו וגו' כאשר צוה וגו', כן כאן וירש וגו' הקרוב וגו'. ואות וי"ו של ונתתם הוא כוי"ו של ולא ישיב את העם מצרימה, שטעמו כמלת למען או כדי (ע"ש רש"י) כלומר לא ירבה לו סוסים כדי או למען לא ישיב, כן ונתתם טעמו למען תוכלו לתת, כלומר שאין כאן מי שתוכלו לקיים הנתינה, ומלת לשארו מוסב על אביו שהזכירו קרא, וטעם לשארו למי שהוא שאר אליו, כלומר למי שהוא שאר לאבי המת, דהיינו בנו שהוא אח המת, או אחיו שהוא דוד. ויתורגם (ווענן זיין פאטער קיינע ברידער האט, אום זיין ערבטהייל געבען צו קעננען זיינעם (דעס פאטערס) צוריקגעבליעבענען פערוואנדטען, זא זאלל עס ערבען וגו'). והנה ממה שאמרו (ב"ב ק"ט ב') לשארו זה האב דכתיב שאר אביך הוא. דכתיב באחות האב, יתבאר לך כי דעת רבותינו היתה ע"ד הנזכר בזה, ונפלה גם תמיהת התי"ט (פ"ח דב"ב מ"ב) בילפותא זו דתלמודא. ואין כאן עקימות לשון המקרא כמו שעלה ע"ד הרשב"ם. ולפי שירושת האב את בנו יתגלה לנו מדיוקא דלישנא שאינו אלא מאמר הנותן טעם למה שקדם אליו במאמר, לכן אמרו שם בתלמוד קראי שלא כסדרן כתיבי: 

'''וירש אותה. ''' אחר שאמר ונתתם ממילא ידענו שהוא יורשה. ומה בא להוסיף וירש אותה, ונ"ל שבא להורות על ירושה שאין בה נתינה, והיינו ירושה בקבר שאמרו רבותינו, דמי שהי' לו ב' בנים ומתו בחייו, והניח זה הבן שלשה בנים והבן הב' הניח בת אחת, ואח"כ מת הזקן, שלשת בני בניו יורשים חצי הנחלה, ובת בנו החצי, כי כל אחד ואחד מהן יורש חלק אביו שהוא בקבר, וכן הדין בבני האחים, ובבני אחי האם עד ראש הדורות. הנה ב' הבנים יורשים אף שלא ניתן להם כלום שהיו אז בקבר, ולזה הוסיף קרא אחר ונתת לשון וירש. והא דלא אמר וירשנה באות הכנוי, רק וירש אותה במלת הכנוי שהוא תמיד למעט, נ"ל שבא להורות, דוקא יורשים של משפחת האב הם יורשים בקבר, אבל יורש שממשפחת האם אינו יורש בקבר, דמי שמת ואח"כ מתה אמו, אין אומרים הואיל ואלו הי' הבן קיים הי' קודם, אף יורשין של בן יהי' קודמין ליורשים של אשה זו, ויהי' אחיו מאביו יורשים אמו של זה אחר מותו של זה, אלא זרע בנה הוא שירשנה אם הי' לו זרע, ואם אין לו זרע תחזור ירושתה למשפחת בית אבי', וע"ז בא להורות מלת אותה, שהוא תמיד למעט: