עריכת הדף "הכתב והקבלה/במדבר/כא" (פסקה)

== ח ==

'''וראה אותו וחי. ''' ערש"י, וברעי' מהימנא (פ' שלח ד' קע"ה) אמר לברא דפריץ גדרא ונשכי' כלבא כל זמנא דאבוי בעי לאוכחה לברי' אמר הוי דכיר כד נשיך לך כלבא, כגונא דא, כד סליק לעינוי וחמי דיוקנא דההוא דנשיך ליה, הוה דחיל וצלי קדם ה', והוה ידע דאיהו עונשא דחייביא כל זמנא דברא חמי רצועה דאבוי דחיל מאבוי, אשתזיב מרצועה, אשתזיב מכלא, מאן גרם ליה לאשתזבא, ההוא דחמי בעינוי ההוא רצועה, ההוא רצועה גרם ליה לאשתזבא, וע"ד וראה אותו וחי, חמי רצועה דאלקי ליה, ואיהי עביד ליה לאשתזבא, ע"כ. כי יש בראייה שתי בחינות, אם התפעלות טבעי, אם התפעלות שכלי, התפעלות הטבעי היא ההרגשה הגשמית גרידא, דהיינו שרואה צורת הגשם בתבניתו ובמראהו, ואין לו בו לא הרגשה עיינות ולא ציור שכלי כי איננו פונה מחשבתו אל מה שרואה אם מסבת הזמן, שהוא צריך כעת לפנות מחשבתו לדבר אחר אם מסבת הרצון שאינו רוצה לעשות לו עסק עם הדבר ההוא ולהכניסו אל ההשתכלות, אשר בזה האופן לא נשאר לו כ"א התפעלות הגשמי גרידא, שרואה את הדבר ואינו עושה בו שום שמוש, מענין זה אל אראה במות הילד, נראו ראשי ההרים, שאינו כ"א הבטת חוש העין לבד. והתפעלות השכלי שבראייה היא כשתתעורר הנפש להכניס את המוחש הנראה אל השתכלות מחשבתו לעשות ממנו איזה ציור ברעיוניו להשתמש בו לאיזה תכלית ותועלת, מענין ראיתי את כל המעשים (בעטראכטען, ערוואָגען) רואה בעבים וכדומה הרבה שענינם השתכלות התבוננות ועיון. ולמדונו רבותינו דלשון ראייה והבטה הנאמר כאן איננה ראייה גשמית לבד, כי באמת אין בתולדת צורת הנחש להתרפאות ולחיות אם רואים אותה, אמנם היא ראי' שבהתפעלות השכלי וההתבוננות, שמסבתה יוכל להירפא, ע"ד ערום ראה רעה ונסתר: