עריכת הדף "דרישה/יורה דעה/שה" (פסקה)

== ב ==

אם עבר וקבלם ע"מ להחזיר הבן פדוי ודוקא דקאמר ע"מ כו' אבל אם אמר הא לך ה' סלעים כו' אין בנו פדוי רמ"א ודברי רמ"א ז"ל הם דברי הרשב"א בתשובה סי' קצ"ח ותשנ"ט ע"ש שכתב דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כו' ור"ל לאחר שחזר ונתן לו אגלאי מילתא למפרע דמעכשיו בשעה שנתן לו הוי מתנה גמורה. ועיין בת"מ סי' רמ"א. ובא"ח סימן תרנ"ח כתב רבינו גבי אתרוג ז"ל אם נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר הוי מתנה ובלבד שיתננה לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר לו במתנה אבל אם א"ל יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ תחזירהו לי לא יצא. והרא"ש הביא ראיה לדברים הללו ע"ש בב"י שהביאו. ומשמע שם דהעיקר הוא דצריך ליתנו לי במתנה גמורה ויחזיר לו במתנה גמורה לאפוקי אם לא נתן לו במתנה אלא שיצא בו. וה"נ הו"מ לפרושי הכי לכאורה. אבל ל' רמ"א שכתב ודוקא שאמר ע"מ להחזיר כו' משמע דבריש דבריו שאמר הא לך במתנה שניהן שוים ומיהו אינו מוכרח דא"ל חדא באידך תליא. ועיין שם בתשובת רשב"א שתולה הכל בע"מ ונראה שם דר"ל דכל האומר ע"מ נראה מדעתו שנתנו לו מתנם גמורה מעכשיו אלא שהתנה שיחזירם לו ולכאורה נראה דהכל תולה באם הזכיר ל' נתינה ומתנה דבנותן ע"מ להחזיר אף על גב דאמר על מנת מגלה דעתו דאינו רוצה ליתן לו אלא אם כן יחזירנו לו מכל מקום כיון דאמר גם כן לשון מתנה הרי גילה דעתו דנותן לו במתנה גמורה משא"כ כשא"ל הא לך חמשה סלעים ותחזירם לי דלא הזכיר לשון מתנה כלל. אבל מלשון הרמב"ם וש"ע גם כן משמע דהכל תלוי באמרו על מנת. דז"ל הרמב"ם פי"א דהלכות בכורים רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי עד שיגמר בלבו ליתן לו במתנה גמורה ואם רצה הכהן אחר כך להחזיר יחזיר. וכן אם פירש ונתן לי על מנת להחויר הרי בנו פדוי עכ"ל. והש"ע בסימן זה ס"ת ערבב דברי הרמב"ם ודברי רבינו התחיל וסיים בלשון הרמב"ם ובאמצע כתב מה שהוסיף רבינו בזה. וגם שינה בהתחלתו קצת בל' הרמב"ם שכתב אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו. וברמב"ם הנ"ל כתוב ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזור כו' ולא כתב שם ע"מ. ול' זה דהרמב"ם מדוקדקין טפי דהא הרמב"ם הנ"ל וגם הש"ע כתבו אזה ז"ל ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי כו' ואחר כך סיימו וכתבו דאם פירש ונתן לו ע"מ להחזיר הרי בנו פדוי והרי לדברי ש"ע דכתב גם ברישא דאמר ע"מ נראין כסותרין זא"ז. ונראה דליישב סתירה זו הוסיף רמ"א וכתב ברישא שם בהגהתו ז"ל ודעת הכהן היתה מתחילה שלא לקבלם ע"מ להחזיר עכ"ל למדונו רמ"א בזה דמ"ש המחבר דלא יתן הוא לכהן ע"מ להחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי דע"מ דקאמר ל"ד הוא דודאי אם אמר לו הישראל כן בפירוש לשון ע"מ להחזיר מסתמא גם הכהן אדעתא דהכי קבלו ממנו והוה בנו פדוי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. אלא דעת המחבר היה בזה דאם נראה מהנותן דלא היה כוונתו למתנה גמורה אלא נותן לו אדעת שיחזירנו לו והכהן בע"מ קבלם לא הוה בנו פדוי וכלשון הרמב"ם הנ"ל. וז"ש רמ"א ז"ל דדעת הכהן היתה מתחלה שלא לקבלם ע"מ להחזיר ור"ל הן שלא אמר הנותן לשון ע"מ הן שאמרו אלא שנראה מהכהן שאינו מקבלו בתורת ע"מ (דמהני) אלא כאילו אמר הריני נותן לך ותחזירם לי דלא מהני דבזה דוקא הדין הוא כמ"ש ע"ז המחבר דאין בנו פדוי לאפוקי אם א"ל לשון ע"מ והוא קבלם אדעתא דהכי דבנו פדוי וכמו שסיים המחבר וגם רמ"א חזר ופי' שם סתימת דבריו הנ"ל וכתב ודוקא שאמר ע"מ כו' כנ"ל ביאור דברי ש"ע ודו"ק. ומזה מוכח דהכל תלוי באמרו ע"מ שהרי דקדוקו של רמ"א בהג"ה ראשונה אינו אלא בקבלו בתורת ע"מ ולא בל' שאינו ל' מתנה וגם מל' הרמב"ם והמחבר מוכח שם דאע"ג דאמר בל' נתינה כל שלא פירש דבריו לומר ע"מ אין בנו פדוי ודו"ק: