עריכת הדף "אור שמח/נזקי ממון/ז" (פסקה)

== יב ==

'''השביח המזיק כו' ואם מחמת עצמו השביח מש[ת]לם חצי נזק ממנו כולו כשעת העמדה בדין:''' 

''' להבין ''' שיטת רבינו אעתיק פה מש"כ בחידושי לגמרא זה יותר משלשים שנה וז"ל. בשיטת רבינו יעוין בקצות סימן ת"ז ולאחיו הרב בספר תרומת הכרי, ורק בזה נדחקו לשיטת רבינו דקודם העמדה בדין לא זכי בהשור דקנס הוא ואם הקדישו ניזק אינו קדוש קודם העמדה בדין ואם מכרו המזיק מכור לרדיא, אך צריך להבין בהשביח ממילא אמאי נוטל השבח לפי ערך המעות שיש לו בשור הא אין לו בשור כלל קודם העמדה בדין, לכן נראה לי דלאחר העיון בלשון רבינו חזינא דמפרש דלא כפירוש רבוותא, דבאמת לא הוה השבח שלו רק למשל, שור שוה עשרים שנגח שור שוה מנה וחבלו בחמשים זוז, דחייב לשלם חצי נזק היינו כ"ה זוז, ואין לו רק עשרים לשלם מגופו, דאם הושבח ממילא ועמד המזיק על שלשים זוז, נוטל חמשה ועשרים זוז כחיוב התשלומין ולח אמרינן דאין זה מגופו דשור אחר הוא, כיון שהראשון הושבח, אבל פטמו אמרינן דגופא אחרינא הוא ואין זה מגופו [וכמו שור פסולי המוקדשין דאינו משלם מבשרו נגד אימורין לולי הסברא אילו בשר לא אזיקו], ובהושבח ממילא, ממ"נ אי החיוב קודם העמדה בדין שלו הוא דאשבח, ואם החיוב לאחר העמדה בדין הרי יש כאן ממה לשלם והבן, וזה לשון רבינו, השביח המזיק בשעת העמדה בדין אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק [פירוש ולא כל דמי נזקו] ואם מחמת עצמו השביח משתלם ממנו חצי נזק כולו בשעת העמדה בדין, [פירוש דוקא החצי נזק ואינו נוטל בשבחא כלום], ומצאתי כן בשיטה בשם ר"ח ז"ל עמד המזיק ופיטם שורו והשביחו ושוה מאה זוז אין לו לניזק לומר אטול השור כמו שהוא כו' ודוקא בשפטמו המזיק אבל שבח דממילא לא, אלא שקיל נזקא משבחיה שעור נזקא עיי"ש, ומפורש כמוש"כ בס"ד בשיטת רבינו וחדאי נפשאי. ולשיטה זו מסולק דברי התוספות וקושייתם בד"ה הב"ע כגון שפטמו:

''' והנה ''' הירושלמי מייתי הברייתא באופן אחר, שור שוה ר' שנגח כו' ועמד על ארבע מאות זוז שאילו לא נגח היה יפה שמונה מאות זוז, אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו [וכזה כתב רבינו אינו נותן לו אלא כשעת הנזק וכפירוש ב' מרש"י ודוק] הכחיש אין לו אלא כשעת העמדתו בדין, וקס"ד דכיחש מחמת מלאכה וקשיא לימא את מכחשת ואנא משלמנא, ובכיחש ממילא פשיטא דמשלם לשיטת ירושלמי דפחת נבלה דמזיק וכמו דאמר בפ"ק ישלם פחתא דילה יעו"ש, לכן קאמר דכצ"ל דעל המזיק קאי עיי"ש:

''' ודע ''' דבכיחש ממילא לשיטת רש"י ותוספות. הפירוש, דמה שהוכחשה ברשות שניהן שהמה שותפין, ואם נגח שור שוה מאתים לשור שוה מאתים וחבל בו מאה דמשלם חמשים רביע השור, ואם כחש ועמד על מנה אין לו רק כ"ה דהכחש לשניהן, וניחזי לר' ישמעאל דזוזי דמסיק ביה, אף דאם נאבד סבר דאין לו ממה להשתלם, הכא יש לו ממה להשתלם בודאי לר"י משלם חמשים, [ואינו דומה להך דשור פסולי המוקדשין בשר ואימורין] וכן כתבו תוספות לעיל ד"ה הקדישו ניזק, אולם לשיטת רבינו בכיחש המזיק משתלם חמשים, דעד שלא עמד בדין לא הוחלט דינו, וע"כ דכיחש דקאמר הוא באינו שוה כמו שהזיק, שהחיוב היה מאה והמזיק אינו שוה רק חמשים, וכן הוא בפירוש ר"ח בשיטה יעו"ש, ולפ"ז ע"כ סבר לר' ישמעאל דאף אם נאבד השור חייב, דזוזי דמסיק ביה גברא וצריך לשלם והשור כאפותיקי סתם. וכמו שכתב המאירי הובא בשיטה בסוף פרקא, דגדולי הרבנים פרשו, שלדעת רי"ש בע"ח הוא כו' כלומר שלא נאמר מגופו אלא להפקיע את דינו ממה שח"נ שוה יותר מגופו, ולמדנו מדבריהן ששעבוד השור אינו אלא כאפותיקי סתם עיי"ש. ומה שהקשו תוספות משחטו מה שעשה עשוי לק"מ, דלרבי עקיבא קאי לשיטת רבינו, וזה טעם רבינו שלא הביא כלל הך דכיחש מזיק בחיבורו דזה פשיטא ועדיפא מיניה כתב רבינו דאם אבד אינו גובה ופטור הבעלים לקמן בפרק ט' הלכה ח', ודוק בכ"ז:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}