עריכת הדף "אור שמח/יום טוב/א" (פסקה)

== ז ==

'''כיצד אין קוצרין ולא דשין כו'.''' 

''' רבו ''' החולקין ותלמודא דבני מערבא יליף מקראי דקצירה דישה וטחינה לא הותרו מן התורה, ויליף מן קרא דאך אשר יאכל לבדו כו' שלשה מיעוטין. וכן מסקו רבנן בתוספות ריש ביצה סד"ה גזירה שמא וכן כתבו בריש פרק אין צדין יעו"ש אמנם מה דהקשו בתוספות דף כ"א ד"ה הואיל ותימא כו' הרודה חלות בדבש כו' אמאי לוקה נימא הואיל ואי מקלעי אורחים כו' ולכאורה כיון דמחייב לר' אליעזר משום דיליף מקרא דדמי ליער והוי דומה כתולש ומשום תולש חייב א"כ לא הותרה תלישה ביו"ט לצורך אוכל נפש ומאי מקשה הא אף אם רודה לצורך אוכל נפש לוקה. ונראה דאזלי לטעמייהו בדף י"ב תו' ד"ה השוחט עולת נדבה ביו"ט דאף דדרשינן לכם ולא לגבוה לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו א"כ ה"נ או דיליף מן קרא דושמרתם או מן הנך מיעוטין מ"מ אינו צריך ללקות דהוי רק לאו הבא מכלל עשה דמשעת שימור ואילך אשתרי אוכל נפש וא"כ מקשו כיון דאמרינן הואיל ואי מקלעי אורחין חזי הרי תו ליכא מלקות רק לאו הבא מכלל עשה ואמאי לוקה. וליכא למימר כיון דתולש מכוורת באיסור יו"ט תו אסור עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו וא"כ לא חזייא לאורחין ומש"ה לוקה דלא שייך הואיל כיון דהאורחים לא יאכלו דזה אינו דמוכרח בסברתם דכיון דרק מדרבנן אסור ומה"ת חזי תו שייך הואיל דלא ילקה מן התורה דאי לא"ה מאי מקשה הא ר' אליעזר אית לי' מוקצה בדף ד' גבי ביצה תאכל היא ואמה כו' ובפרק המביא כו' יעו"ש ברש"י וחלות כוורת מוקצות נינהו כדאמרי ריש משילין. וצ"ל דסברי כיון דמה"ת חזי לאורחין תו אמרינן הואיל ודו"ק. אמנם גם מגמרא דילן נראה מפורש כן ביבמות פרק חרש אבא שאול אומר יונקים היינו מבה"ט ביו"ט וקסבר מפרק כלאחר יד הוי שבת דאסור סקילה גזרו רבנן. יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. והא הוי לצורך אוכל נפש ומותר גם מלאכה דאוריתא [והרגיש בזה המלחמות בפרק חבית בשבת יעו"ש] וע"כ דקצירה ודישה לא הותרו ומפרק הוי תולדה דדש א"כ הוי ביו"ט איסור לאו שלא הותר לאכול נפש אע"ג דשם תיכף בשעת היניקה הוי אוכל נפש כש"כ כשהדבר רחוק מהאוכל כמו דישה שבשעת הדישה עדיין אינו נאכל וזו ראיה עצומה.

''' ואולי ''' נאמר דמשום רפואה היו יונקין ומקיאין ולא הוי דרך אכילתן ולא הותרה רק לאוכלן דרך אכילתן אבל זה אינו דהא בפרק גיד הנשה אמרו דחייב מלקות באוכל גיד חצי זית והקיאו וחזר ואכלו דנהנה גרונו בכזית הרי דהנאת גרונו הוי דרך אכילה לחייבו מלקות א"כ כ"ש דנכלל בהא דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש ואולי אימת הוי דרך אכילה בהנאת גרונו היכא דאחשבינהו שמכוין ליהנות מהמאכל ולהקיאו משא"כ היכא שמתכוין לרפואה וזה אפשר וכמו דאמרו בפרק חבית דף קמ"ה לענין סחיטה דאי אחשבינהו לצורך משקין משקה מקריא יעו"ש וכן פירש הרמ"ה טעמיה דר"ש דכ"ש למכות משום דאחשבינהו לצורך אכילה ועיין בריטב"א.

''' אך ''' המחוור לשיטת רבינו דהגמרא בפרק חרש אזלא אליבא דרבה דאמר פרק אלו עוברין אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ומוקצה דבר תורה דכתיב והכינו את אשר יביאו יעו"ש ברש"י ואם כן בהמה העומדת לגדל ולדות או שה באפר כי יונק ממנה עובר משום מוקצה ובלאו קאי לכן אמר אע"ג שבבהמה טהורה דאמר הוואי בהמה המוקצת מ"מ אין בה רק איסור לאו ודו"ק ולפ"ז יש לפרש הא דמקשה הגמרא בריש אין צדין ה"ד מחוסר צידה כו' כל שאומר הבא מצודה ונצודנו א"ל אביי הא אווזין ותרנגולין כו' ותניא הצד אווזין ותרנגולין כו' פטור ועיין בתוספות שם. ולפ"ז יש לומר דסברת הגמרא היא כיון שצידת אוזין ותרנגולין אינה מלאכה ובשבת פטור הצד אותן אם כן תו ביום טוב כי צד אותן לצורך אוכל נפש צ"ל מותר לצוד אוזין ותרנגולין דבכה"ג לא גזרו חכמים כיון דצידה גמורה לצורך אוכל נפש שרי מן התורה וכן פירשו הפוסקים וכן דעת רש"י ותוס' פרק תולין דף קמ"א תו' ד"ה הני פלפלי מידק חדא כו' יהא מותר לקוצרו ולכותתו כו' כשיטת רבינו ובמק"א ביארתי עוד בזה.

''' והנה ''' בעיקר שיטת רבינו נראה לי דלשיטתו דבכל מלאכות לא אמרינן מתוך אף בבישול ואפיה שהן מלאכות הנעשות באוכל נפש אם לא עשאן באופן דאיכא בהו הואיל וחזיא לאורחין ולכן אם שחט טריפה או בישל נבילה דלא שייך הואיל. דזה מוכח מגוף הפלוגתא דפליגי רבה ורב חסדא אם לוקה דמר סבר הואיל כו' אבל משום מתוך לא מדכרי ולא סבר חילוקים של רבוותא בין צורך קצת כו' ומחלוקת זה בירושלמי במבשל נבלה ביו"ט אם לוקה דר"י סבר דאינו לוקה משום מתוך וריש לקיש סבר כרבינו דבבישול לא אמרינן מתוך.

''' אמנם ''' עוד סוגיא אחת מוכחת כרבינו והיא בפרק כירה בסוגיא דאנשי טבריא, דמוכח כולה שמועה דבחמין שהוחמו ביו"ט החמירו טובא דאסורין לרחיצה א"כ מוכח דאסור להבעיר לצורך רחיצה מן התורה ולצורך זיעה הוי שרי מה"ת וכדמוכח מהא דאמר דרחיצה ביו"ט הוי אסור ולהזיע הוי שרי קודם גזירה להבעיר לצורך הזיעה דקמ"ל בברייתא דביצה ל"ב דאין עושין פחמין כו' ועיין בתוספות ורשב"א בשבת דנכנסו לחלק דזיעה שוה לכל נפש יעו"ש. ומה נאות לשיטת רבינו דהמחמם מים לרחוץ אבר קטן כתב רבינו בהלכות שבת פרק ט' דהוי מבשל וא"כ במלאכת בישול לא אמרו מתוך ולכך אסור שלא לשתייה רק לרחוץ בהן כל גופו, אף דסובר רבינו דהנאת רחיצה וסיכה המה כמו אכילה ושתיה אבל בשלא לצורך אסור ולכך החמירו טפי אבל להבעיר להזיע דהבערה שריא מן התורה שלא לצורך כלל דהא בזיעה אין כלל מלאכת בישול דאף אם שופך מים על האבנים אין כונתו לחמם את המים ואינו צריך לזה דהמים נשפכין ונאבדין ואין כאן אלא מלאכת הבערה ושרי' מן התורה אף שלא לצורך הנאת הגוף לכן הקילו חכמים בזה והתירו עד שראו גם בזה לגדור משום רחיצה שאמרו מזיעין אנחנו אם כי היו רוחצין והיו מבשלים מים לצורך רחיצה ובבישול לא שרי' משום מתוך וזה טעם נכון מדוע אסרו וחששו על הרחיצה ולא על הזיעה ודו"ק.

''' והנה ''' ביארתי לשיטת רבוותא דסברי מלאכת מתוך בכל מילי א"כ גם בכבוי נאמר מתוך היכא דאיכא צורך היום מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש היינו בבישרא אגומרי ולשיטת הגורסים פרק ר"א דמילה דאין ממתקין החרדל בגחלת דמ"ש מבישרא אגומרי ומשני התם לא אפשר הרי דשייך כבוי בבשרא אגומרי וביארתי דבאמת היכא דאינו מתכוין להמלאכה אלא דהיא בגדר פסיק רישא א"כ המלאכה נעשית רק ביחוסה אל האדם ולא מאליה, וקאי על זה לא תעשה מלאכה, שהוא הסיבה שהמלאכה נעשית והוא העושה בידיו, אבל לומר שאין הגוף נח ושובת דבר זה לא יתכן אטו דאטו שני אנשים שעשו דבר זה, רק דלגבי אחד הי' בגדר פסיק רישא ולגבי השני לא נתהוה בגדר פסיק רישא ושניהם לא ידעו ולא נתכוונו שתעשה המלאכה, נחלק דגוף זה שבת וזה לא שבת. אלא מסתברא דביחס אל המלאכה יתכן לומר דאצל מי שלא הי' פסיק רישא לא תתיחס המלאכה אליו כיון שפעולתו היתה באופן שאין הכרח שתיעשה המלאכה והוא רק כסיבה וגרמא אלי' ואצל מי שהי' בהכרח שתיעשה המלאכה הרי אנו אומרין שנעשית על ידו. אבל על גוף האדם ששניהם עשו ושניהם לא כוונו אטו מי נאמר שזה שבת ונח וזה לא שבת, דשניהם היו נעדרי הכוונה והמלאכה נפעלה אצל שניהם ומפני זה אפשר דאין כאן רק ל"ת דמלאכה, אבל עשה דשבתון ליכא כיון דלא נתכוין ולפ"ז א"ש דלא שייך לומר מתוך שהותר' בבישרא אגומרי דשם הא לא נתכוין לכבות הגומרי ע"י צלית הבשר אלא דהוי פסיק רישא דע"כ מוכרח לכבות הגומרי ע"י שומן הבשר א"כ אין שם עשה דשבתון רק ל"ת לחוד ולא הותר במלאכת כבוי העשה דשבתון כ"א הל"ת ואיך נימא מתוך שהותר ע"י בישרא אגומרי לצורך אכילה יותר כבוי שלא לצורך אכילה דל"ת ועשה איכא בה. וזה נכון ומבואר עוד אצלי בהלכות לולב בזה.

''' ובזה ''' נתבאר לנו שיטת הרשב"ם בסוגיא דהואיל דפריך הגמרא מיש חורש תלם אחד דאי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ומשני באבנים מקורזלות. ראויות לכותשן. וכתישה ביו"ט מי שריא. והקשו הא מסיק בפ"ק דיו"ט דאין עשה דכסוי דוחה יו"ט משום דהוי עשה ול"ת ועוד מאי שנא דכתישה דאסור טפי מחרישה. ופירש רשב"ם דהכי מקשה הואיל וחזי לכסוי דם צפור ואז אינו צריך אלא לעפרה ופטור כחופר גומא וא"צ אלא לעפרה משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה, ולכן על כתישה שמתכוין לעשות עפר לכסוי פריך שפיר מי שרי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ותמהו ע"ז בתוספות דאם נאמר הואיל והוי מלאכה שא"צ לגופה בטלה מלאכת שבת וע"כ לר' יהודא בשדה מתקן הוי דסבר מלאכה שא"צ לגופה חייב רק בבית הוי מקלקל וכאן בשדה מיירי דלזריעה קיימא ומתקן השדה דבשדה חייב משום חורש [ויעוין בחכמת שלמה שלא סבר כן] אולם נראה דבאמת אם נאמר שאינה לגופה אינה בכלל מלאכה לא שייך הואיל, דהא השתא דחורש לזריעה ע"י כונתו לחרוש הוי מלאכה וכשלא כיון רק לצורך עפרה אינה בגדר מלאכה ומאי שייך הואיל. לא מצאנו הואיל אלא היכא שאף אם לא יכוין באפייתו לצורך חול המלאכה נעשית כתקונה רק דחזי לאורחים ונאמר דהשתא ג"כ מאי איכפת לן בכונתו הרי מה שהיא חזי' לאורחים השתא נמי חזיא. אבל לא שבלא הכונה אינה בסוג מלאכה אטו תשלול ממנה עצם המלאכה לומר דהשתא חזיא לכסוי דם צפור הא סוף סוף כיון לחרוש ונעשית מלאכה מה שאילו חרש לצורך כיסוי הדם ולא כיון לחרוש לא הי' בסוג מלאכה.

{{תוספת| *| * ובזה נראה לנו מה שהעיר בטורי אבן בחגיגה דמוכח דאין נדרים ונדבות קרבין ואף שחיטתן וזריקתן בלא הקטרתן אינה דוחה יו"ט מה"ת הא אי בעי מיתשל עלייהו וחזי' לאכילה מה"ת למאן דסבר חולין שנשחטו בעזרה אכילתן לאו דאוריתא יעו"ש דלפי זה ניחא דבשוחט בחולין לבד ליכא רק נטילת נשמה ומפרק ליכא דהוי כמו קוצר ואינו צריך לעצים ועדיפא מיני' דאינו בסוג מלאכה כלל וכלל, אבל בקדשים הרי צריך לקבל כל דמו של פר כמ"ש זבחים כ"ה וא"כ חייב משום מפרק ואף אם ליתא בדם כגרוגרות חייב דסכין מקדש לי' לדם ועדיפא טפי מהא דאמר בזרק כזית תרומה לבית טמא דמיגו דמטמא לתרומה וחייל עלה איסור דתרומה טמאה חשוב נמי לענין שבת כמ"ש פרק המצניע צ"א כ"ש כאן דשחיטה מקדשא לדם כדאמר פרק ב' דסוטה חשוב בשיעור זריקה לחייב משום מפרק לענין שבת וא"כ אם מיתשל עלה והוי חולין הלא לצורך חולין לא אשתרי מלאכת מפרק רק נטילת נשמה לחודה ולומר דהואיל ואי בעי מיתשל עלה ותו ליכא כאן מלאכת מפרק הואיל ואינו צריך זה לאו מידי דהא השתא דלא איתשל עלה הוי צריך לדם והוי מלאכת מפרק ולשלול הכונה היכא שהיא המלאכה בעצם זה לא נאמר כלל כמוש"ב.}} אמנם אם נאמר דמלאכה שא"צ לגופה חייב והוי מלאכה כמו שהיא עכשו אז אמרינן הואיל דחזיא לכסוי דם צפור ואז אם כיון לכסות דם צפור ולא כיון לחרוש והחרישה היתה ממילא דהוי משביח את הקרקע לא היה רק בגדר פסיק רישא ולא הוי רק ל"ת דל"ת מלאכה בלא עשה דשבתון והוי מותר לחרוש בשדה לכסות דם צפור דלא תעשה דמלאכה לבדה הוי עשה דכסוי דוחה אותה. וא"כ תו השתא דחורש לתקן השדה נימא הא מ"מ חזי לכסוי דם צפור וא"כ ל"ת דמלאכה ליכא דהא אף אם יחרוש לכסות דם צפור ג"כ הוי ל"ת דל"ת מלאכה והעשה דוחה אותה וגם השתא חזיא לכסוי דם צפור ומה איכפת לן בכונתו כיון דאמרינן הואיל אלא שהעשה לחוד עבר דע"ז ל"ש הואיל ואם יחרוש לכסות דם צפור דאם לא יכוין לתקן השדה אע"ג דהוי פסיק רישא אין עשה דשבתון וא"כ הכונה עושה מה שגוף האדם לא נח ואינו שובת ולא שייך הואיל וחזי לכסוי דם צפור דהלא אם לא נתכוין אז הי' הגוף שובת ונח כיון שלמלאכה הנעשית על ידו הוא נעדר הכונה וא"כ הכונה בעצמותה היא העדר השביתה מה שלכסוי דם צפור אין צורך בה אלא פריך אמאי לוקה דהא הל"ת דמלאכה אינו נעדר בלא הכונה כיון דהוי פסיק רישא ומוכרח להיעשות התיקון על ידו הוי ל"ת מלאכה רק לצורך כסוי דם צפור שרי כמו דמותר לאפות לצורך אורחים דעשה דכסוי דוחה ל"ת גרידא וא"כ השתא נמי הלא לא תכחיש דחזיא עדיין לכסות דם צפור וא"כ המלקות בטילה אבל העשה ודאי עבר ומשני באבנים מקורזלות ואי דראוין לכותשן הלא כתישה ביו"ט מי שרי דלא דחיא עשה דכסוי ל"ת דיו"ט דאלים משום דאיכא עשה בהדי ל"ת וזה ביאור נכון בכוונת הרשב"ם בס"ד אשר הוא סתום וחתום. וע"ד החדוד יש לומר, דלפ"ז אם נוקים כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה אינה מלאכה כלל לא שייך הואיל וחזיא לכסוי דם ציפור, דהא לכסוי דם צפור קיימא בלא מלאכה כלל, רק דמקשה מהא דרבה סבר בריש מוע"ק דהא דתנא מנכש ומחפה לוקה הוא משום מקיים כלאים וא"כ מוכח דמחפה ג"כ ליכא משום זורע ומשנה דילן דמחייבא בחורש בכלאים ע"כ כר' עקיבא דמחייב במקיים כלאים ור' עקיבא סבר מלאכה שא"צ לגופה חייב כמו שהוכיחו האחרונים ממה דמחייב רע"ק בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר משום קלוטה כמי שהונחה דמי אע"ג שאינו מכוין לההנחה ברשות הרבים וא"צ לה וא"כ שפיר פריך לימא הואיל ודו"ק.

''' הגה"ה''' .