עריכת הדף "אור שמח/טוען ונטען/ה" (פסקה)

== ב ==

'''וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות כו' ה"ז נשבע היסת על הכל:''' 

''' בהשגות ''' הקשה מהא דא"ל חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת, וע"ז טען המגיד דדוקא עבד איתקוש לקרקעות הא בן חורין לא ועיין להש"ך שהאריך בפרט זה. ולכאורה ראיה גדולה לזה מירושלמי ערוך פ"ק דב"ק ה"א וכתיב בבור והמת יהיה לו תני ר' ישמעאל יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצא אדם שאין לו הניה במותו, ולמה צריך לומר משום דאדם אין לו הנייה במותו ליתמעט קרקע ואדם דאיתקוש לקרקע כמו דממעטינן בכ"מ עבדים דאיתקוש לקרקעות, ועל כרחין דבן חורין לא איתקוש:

''' ובזה ''' מיושב מה דרבנן בתוספות הקשו על תלמודין מדוע מחפש למודים לפטור אדם מבור, הלא אין לו הנייה במותו ואין המת שלו, ותירצו דצריך קרא למעט עבד עו"ג הקנוי לישראל דעורו מותר לכן צריך קרא דעליו ולא על האדם, ולכן לירושלמי א"ש דעבד איתמעיט משום דאיתקוש לקרקעות וא"כ לעבד לא צריך קרא, ולבן חורין ממעט משום שאין לו הנייה במותו דאסור בהנייה, וכן סבר הירושלמי מפורש בפ' המצניע הלכה ה' דמת עו"ג מותר בהנאה, ולעו"ג למעט דלא לשלם לא צריך קרא דאין תשלומי נזיקין לעו"ג, ותלמודין ע"כ לא ממעטא קרקעות משום דמפרשא בדף יו"ד דבר שאינו ראוי לה ועיין רש"י שם. והנה בירושלמי דמרובה יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שאין לך בהן אלא תשמיש, ועיין גהש"ס שפירש על עבד עברי דלא איתקוש לקרקעות ויפה פירש, אולם בשבועות פ"ו הלכה ו' ממעט חמור שור כו' יצאו קרקעות שאין בהן שבר ושבויה יצאו עבדים שאין להן קנס ועיין פנ"מ, ר' ישמעאל דריש על כל דבר פשע על שור כו' ודמיו קצובין, פרט לעבדים פירוש שתלוי לפי חכמת העבד ופקחותו דעבד נוקב מרגליות שוה הרבה, או דצ"ל אין דמיו קצובין פרט לעבדים שאם נגחו שור משלם שלשים סלעים, ובמטלטלין פרט לקרקעות, הרי דממעט עבדים משום דברים אחריני דלא דמו לפרטי אבל לא משום דאיתקוש לקרקעות, וכן במרובה פירש שאין לך בהם אלא תשמיש בלבד, היינו שאינו משתמר לדעתך, וא"כ אין ראיה מירושלמי כלל דאיהו לא ממעט בשום מקום משום דאיתקוש לקרקעות ודוק. והנה בירושלמי דגיטין פ"ב מה ספר מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע כו' ואפ"ה כשר אם כתב גט על ידו של עבד ונותן לה העבד, לפ"ז א"ש דירושלמי לא סבר למעטו משום דאיתקוש לקרקעות ובפ"א מגרושין כתבתי דרך נכון בזה יעו"ש, ועיין ירושלמי ריש פרק אעפ"י דמשמע דכמה אתה נותן לבתך כך כו' קונה מטלטלין אגבה ואכמ"ל:

''' ובאמת ''' גבי חבלה לק"מ לשיטת רבינו, דסובר דנזק אינו משלם ע"פ עצמו דדומה לקנס הוא כמו שהאריך בפרק ה' מהלכות חובל, ואף שבועת היסת לא שייך בזה כמו שפירש רבינו לעיל סוף פרק א', וע"כ דתובעו דמי שבת ורפוי שביטלו ממלאכתו ודמים שצריך לרפואתו, וכ"ז דמים דמעלמא אתו, לא דמים שהיו לו בגופו טרם החבלה ואינו דומה לחפירת קרקע, ואף דר"י מיירי כשנכנס שלם ויצא חבול מכל מקום חייב לשבע מטעם גלגול:

''' ואי ''' קשה הא קשה מסוגיא ערוכה פרק שבועת הפקדון דפליגי אמוראי במשביע עדי קרקע ואמר ר"פ אף אנן נמי תנינא דקתני גנבת שורי כו' משביעך אני כו' חייב ואלו גנבת את עבדי לא תנא, מ"ט משום דעבד איתקוש לקרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שע"ק, וא"כ הא קשה דקתני גבי משביעו על קנס המית שורך את עבדי כו' משביעך אני ואמר אמן פטור תיפוק ליה דאיהו תובעו דמי עבד והוי תביעת דמי קרקע וזה דמי ממש לחופר בורות בקרקעו, ועל כרחין דדוקא גניבת עבד דתובעו לעבד שיחזירנו בעין והוי תביעת קרקע אבל המית עבדי דאיהו לא טעין רק דמים של העבד חייב משום קרקע ורק משום דהוי קנס פטור, וביותר יפלא על רבינו פרק ח' משבועות הלכה ב' וכן האומר לחבירו המית שורך את עבדי כו' פטור כו' מפני שאילו הודה לא היה משלם כו' והרי תיפוק ליה לטעמיה הוי כטענו דמי החפירות והוי תביעת קרקע וזה צ"ע:

''' אולם ''' לאחר העיון לק"מ דאימת הוי תביעת דמי החפירות חשיבא תביעת קרקע דוקא מה שנתחייב לשלם מה שחסרו מן הקרקע, דקודם שחפר היה זה לבעל הקרקע בגוף הקרקע, אבל שלשים של עבד דאע"ג דאין העבד שוה פרוטה מחויב לשלם שלשים סלעים כדתנן בערכין להקל ולהחמיר כו' ובפרק השולח דף מ"ג, א"כ התשלומין הוא חיוב בפני עצמו מה שלא היה לבעל העבד קודם בהעבד, וא"כ זה חשיבא תביעת דמים עבור מה שחייבתו תורה לא תביעת קרקע לולא דהוי קנס דאי מודה מיפטר ומאי תבע ליה, וזה פשוט. אך לפ"ז צריך מובן דברי הירושלמי בפרק שבועת הפקדון בסופו ר' יצחק שאל מהו שישלם דמי העבד מפיו כו' כל שלשים קנס או יותר בדמיו קנס כו' אין תימר ביותר בדמיו קנס משלם, תמן תנינן המית שורך עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני כו' פטור, פירוש וא"כ הא כפרו בכדי דמיו ג"כ דהוי ממון, א"ר חגיי קומי ר"י תפתר בהמית עבד מוכה שחין כו' פירוש שאינו שוה כלום ודחי לה יעו"ש, ולפי דברינו לאו ראיה מידי דאימור כדי דמיו ממונא הוי, רק להכי פטור משום דמה דהיה להבעלים בגוף העבד הוי כתבעו דמי החפירות דקרקע הוי, אבל מה דיותר מכדי דמיו, דאין זה רק תביעת דמים מפני שלא היה להבעלים זה בגוף העבד רק חייבתו תורה בענין חוצי א"כ זה הוי קנס ושפיר תניא במשנתנו דפטור במילי דקנסא, אולם להמעיין בירושלמי הלכה ו' בפרק שבועת הדיינין מסיק כר"י דעבר ונשבע על הקרקעות מביא קרבן שבועה עיין במרה"פ, ומש"ה במכחש במלוה שיש עליו שטר אמר ריש פרק שבועת הפקדון טעמי אחריני ולא משום דהוי שעבוד קרקעות יעו"ש ודוק:

''' וראיתי ''' מקשים להך שיטה דבן חורין איתקוש לקרקע וא"כ איך תנן גנבת שורי חייב הלא כתוב ונמכר בגניבתו וא"כ לעולם איכא קרקע בגניבה. ולק"מ דהאומר גנבתי או גזלתי איך מתחייב על פי הודאתו הא אין אדם משים עצמו רשע, רק דמדין חיוב אתי דלו יהא דשקר במה שאמר שגנב, אבל המעות חייב לשלם דעל המעות הודה, אולם להחזיקו לגנב אין מחזיקין אותו דאין אדם משים עצמו רשע ולכך לא חשוד אשבועה ויעוין בטור סימן צ"ב וב"י בשם שו"ת רשב"א, ולכך למכרו בב"ד כיון דנמכר בגניבתו ולא בחובו כמש"כ רבינו ובגמרא ולא בזממו ולא בכפילו, א"כ משום דבר אין ב"ד רשאין למוכרו ולהעמידו על אבן המקח רק בגניבתו, ולגנב לא נוכל להחזיקו ע"פ עצמו וכל שאין עדים אין שעבוד עליו ולכך מביא קרבן על שגגתו דלא הוי כפירת שעבוד קרקעות ודוק:

''' והנה ''' ההמ"ג כאן הרגיש מה דיש לפרש בגמרא דאין ההכחשה בהחפירות רק שטוענו שתי שדות ומודה לו באחת, ובאותה שדה שמודה לו בה חפר בה בורות וא"כ לאו הילך הוא, ואין לומר דא"כ אמאי מיפטר הא מודה לו במה שחפר דהוי מטלטלין לשיטת הראב"ד, ע"ז אשיב דהוי משום דכופר בקרקע. אך אכתי אינו מחוור דא"כ הוא תירוץ שני דגמרא א"נ היכי דטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות, וע"כ דהגמרא מהדר לאוקמה באופן דהמיעוט בקרקע יהיה משום ההודאה דכתיב בקרא על שור כו' אשר יאמר כי הוא זה, ומסתברא דמעוטא קאי אהודאה דבגופא דקראי כתיב, ואם נאמר דבתירוץ קמא הוי הטעם משום הכפירה לא מרווח טפי מתירוצא בתרא, וזה כוונת דברי ההמ"ג, ומש"כ ויש לדחות דתירוץ ראשון מיירי כגון שאינו תובעו כלל מן החפירות אינו מובן. ונראה לדעתי לפרש, דכיון דחזינן דאיתמעיט דבר שאינו במדה או במנין ובקרא כתיב דבר המיטלטל וגופו ממון, א"כ בעי שיהא דבר המחייבו שבועה דבר שבמנין ובמדה, וכיון שתובעו שתי שדות ומודה לו בשדה אחת, א"כ השדה שמודה לו הוי קרקע דלא מייתי לחיוב שבועה רק מה שחפר בה בורות דהוי מטלטלין, זה אינו דלא הוי דבר שבמנין דאינו מדוד כמה חפר בה דצריך לילך ולמדוד כמה יש בחפירה ואינו מודה מטלטלין בדבר שבמנין רק כל השדה בכללה הוי דבר שבמנין, וזה הוי קרקע דלא מייתי לחיוב שבועה כלל והחפירה הוי דבר המיטלטל, וזה שמחויב לשלם ממון, אבל כמה הוי החפירה זה אינו דבר שבמנין כלל, וזה חדש ואם כי מסתברא כך, בכ"ז צ"ב, ועיין תוספות סוכה בסוגיא דאוונכרי שכתבו גבי יאוש שלא מדעת בהיפוך דשם כיון דבקרקע לא מהני יאוש וכי קצצו ממחובר אינו יודע הבעלים אין זה דומה לדברינו, ויתכן שלזה כוון ההמ"ג, ואם לא כוון לזה ג"כ הוא נכון לדינא, כיון דהדבר המחייבו שבועה הוא מידי דמטלטל זה החפירה אינו דבר שבמדה דצריך לילך ולראות כמה חפר בה א"כ פטור משבועה דבכללות הוי קרקע, והחפירה בפרטות הוה דבר שאינו במדה, אבל אי לא איתמעט קרקע משבועה הוי מודה במקצת דהא לאו הילך כיון דמקולקלת היא ואינה כמו שנטלה ממנו ותו הוי בעי לאשתבע ודוק:

''' והנה ''' התוספות שם הקשו מנא ליה דאיתמעט קרקע משבועה הא ליכא קרא מיותר רק מכלל ופרט ידענא ואצטריך למעוטי שטרות, ופירשו דעל תנא דמשנתנו קאי אמאי צריך למעט משום דהוי קרקע. אך הקשו דילמא צריך למעט עד א'. ונראה לתרץ, דבאמת הא כל מקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייבו שבועה, והא דבקרקע אין עד אחד מחייבו שבועה אמר בירושלמי שניא היא שאין נשבעין על הקרקעות, וכיון דשבועת מודה במקצת ליכא גם שבועת עד אחד ליכא, וע"ז פריך מנא ליה לתנא דרחמנא לא חייבה לשבע על הקרקעות, אי משום דכלל ופרט הא צריך למעט שטרות, והא דלא חשיב בכלל ופרט רק דבר המיטלטל וגופו ממון הוא משום דדבר שאינו מיטלטל אף דרחמנא חייבינהו לשבע ע"ז, בכ"ז שבועה דמודה במקצת לא יתכן דהוי הילך בקרקע שמודה ולהכי לא חשיב ליה רחמנא בכלל ופרט רק דבר המיטלטל אבל לא מצד דקרקע גורם פטור לשבועה, וא"כ בעד אחד דלא שייך הך גדר דהילך חייב לשבע על קרקע, ומשני דאיכא גווני דאינו הילך ואפילו כן פטור משום דהוי קרקע, וא"כ רחמנא דחשיב רק דבר המיטלטל מוכח דבקרקע פטור אף באופן דליכא הילך וכיון דאין נשבע על הקרקע מצד שאינו מיטלטל תו גם עד אחד אינו מחייבו שבועה ודוק בכ"ז: