עריכת הדף "אברבנאל/דברים/טו" (פסקה)

== ז ==

כי יהיה בך אביון וגומר עד כי ימכר לך וגומר. כבר כתבתי שבאו המצות האלה בכאן במדרגה עם היות כלם מסוג הנדיבות ומיניו. כי ראשונה צוה על המעשר שני הנאכל לבעלים. כי זה יקל על האדם לעשותו לפי שהוא עצמו יאכלהו. ואחר כך צוה על מעשר עני שהוא המעשר שני הנפרש בשנה השלישית. וזה יותר קשה שהוא נתן כלו לעניים. אחר זה צוה על השמטה שהוא דבר יותר קשה שיתן האדם לא לבד המעשר אבל גם אשר לו אם ילוהו ועל מנת לפרעו אליו אחרי שימתין ללוה זמן רב שלא ישאר לו רשות לשאול את אשר לוה לו ויאבדהו כלו. ואחרי כן באה פרשת האביון שהיא בצדקה וזה יותר קשה לפי שהוא דבר תמידי. כי זה לא יהיה משלשה שנים לשלשה שנים כמעשר עני. ולא משמטה לשמטה. כי אם כל היום וכל הלילה. והדבר התמידי אף על פי שהוא מועט יקשה מאד מהדבר אשר מזמן לזמן קא אתי. והנה מצות הצדקה באה בפרשת המשפטים ובפרשת בהר ובמקומות אחרים. אבל שם בפרשת משפטים צוה אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך אם חבול תחבול וגומר. ובפרשת בהר הזהיר גם כן על הרבית כמו שאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו וגומר. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך. ובענין הצדקה שיתנו לו מתנות לא אמר כל אחד וחי אחיך עמך. ולפי שהיה זה מאמר קצר הוצרך לבארו פה. ובאר התנאים הצריכים לנדיבות כפי המעלה אם ראשונה כפי המקבל. רוצה לומר שיעיין האדם למי יתן כי לא יהיה ענין הצדקה לתת מתנות לעשירים וכמאמר שלמה עושק דל להרבות לו נותן לעשיר אך למחסור. ועל זה אמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך כי הוא לעניותו וחסרונו ראוי לחמול עליו ויעביטוהו די מחסורו. וכלל בזה שלשה בחינות. האחד מפני חסרונו שראוי שהאדם אשר נתן לו השם יתברך מטובו יחמול על הצריך אליו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא (דף ט') האומר פרנסוני שומעים לו. וזהו אמרם אפס כי לא יהיה בך אביון. והשני מפאת הקורבה אשר לו עמך. כי הוא זרע אברהם ברוך ולכן ראוי הוא שתסייעהו בעת צרתו. ועל זה אמר מאחד אחיך. והשלשה מצד השכנות והאהבה. אמנם חכמינו ז"ל דרשו זה במכילתא פרשה י"ט באופן אחר מאחד אחיך אחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך. ענייך ועניי עירך ענייך קודמים. עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמים. ואחרי שהזהיר התנאים אשר ימצאו בצדקה מצד המקבל. זכר התנאים שראוי שימצאו בה מצד עצמה. והוא שהצדקה ראוי שיהיה לך יחס עם עושר הנותן ונכסיו ולא יתן אדם כל אשר לו וכאמרם ז"ל בכתובות פרק נערה (כתובות דף נ') באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ועל זה אמר בארצך אשר ה' אלהיך נותן לך. ר"ל שבעבור היותם בארצם ארץ מלאה כל טוב ארץ זבת חלב ודבש היה ראוי שתהיה צדקתם לעניים האביונים גדולה. וזכר עוד התנאים אשר ראוי שימצאו בנותן הצדקה. והוא שיתן אותה בשמחה ובטוב לבב. שאם לא יהיה כן לא תהיה הצדקה מעלה בנפש כי עקר הנדיבות הוא בתכונת הנפש. ועל זה אמר לא תאמץ את לבבך רוצה לומר שיכמרו רחמיו על האביון ולא יאמץ את לבבו עליו לבלתי התפעל מצרתו ועניו. ועם התכונה השלמה ראוי שימצא הפועל המשובח. והוא אמרו ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. שהן הב' סבות היותר עצמיות מצד חסרונו וצרתו ומצד הקורבה אשר לו עמו. ולפי שהתכונה תקנה בנפש בהשנות הפעולות ורבויים. למדו איך יקנה התכונה ההיא בנפשו. באמרו פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. שהוא רבוי המתנות והפצרתם המכוון בפתוח תפתח או המלוה על משכונו או בלתו שנקרא עבוט. אם אינו כל כך עני שיצטרך למתנה גמורה. או אם לא ירצה לבשתו לקחתו בשם צדקה שיתנהו לו בתורת הלואה וכגודל המתנה ואיכותה. והוא הנראה כדי מחסורו אשר יחסר לו. וכבר בא בקבלה בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ו) אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ואל יהיה בעיניך המאמר הזה רעות רוח. כי הנה הצדקה ראוי שתערך אל המקבל אותה ולא אמרו רבותינו ז"ל שיתנו סוס ועבד לאיש נקלה מבקש לחם אבל בהיותו שר גדול בישראל שרוח על פניו יחלוף. ונהפכו שמיו עלי ארצו ובא לחוסר כל. יהיה מחויב לעשירים אנשי השם לא לבד שיתנו לו בר ולחם ומזון אבל גם סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו כי כאיש המקבל כן ראוי שתהיה גבורת צדקתו. הנה בזה השלים מצות הצדקה מצד הנותן ומצד המקבל ומצדה בעצמה. ולפי שפעלת המעלה אין ראוי שימצא עמה לא היגון ולא החרטה. לכן הזהירו ואמר השמר לך כן יהיה דבר עם לבבך בליעל רוצה לומר פן יהיה דבר בליעל עם לבבך. ונכון הוא מה שכתבו המדקדקים כמו שהביא ר' אברהם שבליעל שם מורכב בלי יעל. שהוא המחשבה שלא תביאהו אל המעלה והעליה בשלמות באמרו קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו. ויראה שהיתה המחשבה הזאת על המעשר עני אשר בשנה השלישית. כשתהיה בשנה הששית הקרובה לשמטה. שאז אולי יאמר בעל השדה קרבה שנת הו' שנת השמטה אשר בה תהיה כל התבואה לעניים. ולמה אם כן אתן להם עתה מעשר העני של שנה זאת ויבאו העניים לאכול מן התבואות של שתי שנים סמוכות זו לזו ומפני המחשבה הזאת רעה עינך באחיך ולא תתן לו. רוצה לומר לא תתן לו מעשר עני של השנה ההיא. לא תעשה כן אבל נתון תתן לו. רוצה לומר נתון המעשר עני ותתן לו גם כן תבואת שנת השמטה. כי כן יסד המלך ה' צבאות. שאם תתן פעם אחת יתן ויוסיף לך ברכה כדי שתתן פעמים רבות. והפירוש הזה הוא הנכון כפי הענין. ואם לא תאבה לו ולא תשמע אליו בעבור שלא בא הכתוב הזה למעלה בפרשת מקץ שלש שנים או בפרשת השמטה. אמר מעתה שהיתה האזהרה שבשנה הסמוכה לשמטה לא יקצר ידו מהצדקה באמרו קרבה שנת השבע שנת השמטה ושם תהה כל התבואה צדקה ומה לי עוד לתת יותר עתה לעניים. לכן הזהירם שלא יעשה כן כי כמו שהשם יתברך עושה עמו חסד תמיד יום ליום ולילה ללילה כן ראוי שיעשה הוא גם כן עם העניים. ולא יחשוך מתת לאחד מהם. והנה נתן לו על זה שלשה טעמים. האחד באמרו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. וענין המאמר הזה שהעשיר איננו כי אם גזבר הקדוש ברוך הוא ושומר אוצרותיו אשר נתן בידו והוא צוה עליו לתת מהם הצדקה לאביונים. וידוע הוא שגזבר המלך ראוי שיוציא ממון אדוניו כאשר יצוהו. וכן ראוי לעשיר שיתן מהממון ההוא אשר נתן ה' בידו כמצותו. וכמו שגזבר המלך אם יהיה זריז בעבודתו ויוציא הממון כרצונו לא די שיתמידהו המלך באומנותו. אבל גם יעשה עמו חסד וישאיר אומנתו לבניו. ואם לא יעשה כן ויחזיק בממון אדוניו לבלתי תת אותו כמצותו. הנה שכרו אתו שיסירהו מאומנותו ויקח הממון מידו ויפקידהו ביד אחר. ככה כאשר העשיר יעשה כדבר ה' ויוציא ממונו בצדקה כאשר צוהו יהיה לו העושר והכבוד נחלה ולבניו אחריו. ואם לא יעשה כן יהיה ענשו שיבא לידי עניות ולא ישאר לו ממה יתן צדקה אבל ישאל אותה מאחרים ועל זה אמר וקרא עליך אל ה'. שהעני יקרא אל ה' לאמר הושיעה המלך כי הנה העשיר הגזבר שלך הלכתי אליו במצותיך לבקש ממנו ולא רצה לקיים דברך. והיה בך חטא כלומר חסרון ועניות ואשמה רבה תחת כי לא שמרת את מצות ה' וכמאמר התנא (אבות פרק ג') תן לו משלו וכו'. והטעם השני מתקות השכר המקווה מהצדקה ועל זה אמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך רוצה לומר אל תחשוב שתפסיד את נכסיך עם פזור הצדקה. אבל יהיה בהפך כי יש מפזר ונוסף עוד וכאשר תתן לעניים. כן ירבה וכן יפרוץ אתה וכל אשר לך. והטעם השלישי הוא אמרו כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רוצה לומר ראוי הוא לכל אדם בעל שכל שלא ירע בעיניו מעשה הצדקה כי העושר איננו ירושה לך. ומי יודע אם תבא אתה היום או מחר לידי עניות וייטב בעיניך מעשה הצדקה כי גלגל הוא החוזר בעולם ואם שלום ואמת יהיה בימיך אולי בניך או בני בניך יצטרכו לזה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ יהיה מי שיהיה. ואפשר שתהיה אתה או בניך. ע"כ אנכי מצוך פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך שהם שלשה הבחינות שזכר בתחלה. מצד הקורבה. ומצד הרחמים לאביון. ומצד השכנות שהוא בארץ. שדרך השכנים להלוות ולתת זה לזה. ויש מי שפירש כי לא יחדל אביון מקרב הארץ שכבר יהיו האנשים ההולכים אחר שרירות דמיונם שמחים ומתכבדים בהמצא אנשים שפלים ודלים לפי שבערכם יחשבו הם גדולים ונכבדים כמו שתמצא קצת המשכילים והחשובים שמחים באיש הולל ומשתגע לפי שחסרון שכלו של זה יעיד על שלמותם בערכם. לא כן משפט השלמים מאד שהם יקוצו בהם וימאסום תכלית המיאוס. וכמו שאמר החכם. (משלי כ״ט:ט׳) איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת ולהוציא מזה הדמיון המשובש אמר נתון תתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ולא ירע לבבך בתתך לו לאמר איך אעניק את העני הזה או אחזיק בידו באופן שלא יחסר לו דבר. ובמה יודע איפה מעלת העשיר על העני ואיך יוכר שוע לפני דל. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רוצה לומר משאר העמים שיבאו כל היום לפניך עניים מרודים מגויי הארצות ומהם תכיר מעלת ערכך אם תאוה נפשך החסרה בזה על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך נתן לו עצה נכונה שלא יראה בזלזול אחיו ובאביוני ארצו. כי די במה שיראה משאר העניים. הנה התבארו הכתובים והותר הספק הי"ד: