עריכת הדף "אבן האזל/מעילה/ד" (פסקה)

== ז ==

'''הנהנה מדמי חטאת עד שלא קרבה חטאתו יוסיף חומש על מה שנהנה ויביא בדמיו חטאתו ויביא קרבן אשם על מעילתו, וכן אם נהנה מדמי אשם עד שלא קרב אשמתו יוסיף חומש ויביא בדמיו אשמו ויביא קרבן על מעילתו שקרבנות המזבח מעילתן למזבח וקדשי בדה"ב מעילתן לבדה"ב נודע לו שמעל ואח"כ קרבה חטאתו ועדיין לא הפריש מעילתו או שהפרישה ולא כללה בדמי חטאתו יוליך המעילה וחומשה לים המלח, נודע לו שמעל אחר שקרבה חטאת יפלו מעות המעילה וחומשה לנדבה שאין מפרישין מתחלה לאבוד ובין כך ובין כך יביא אשם מעילתו, ובאשם בין שנודע לו שמעל קודם שקרב אשמו או אחר שקרב אשמו תפול מעילתו וחומשה לנדבה, מפני שהוא כמותר אשם ויביא אשם מעילתו.''' 

''' נודע ''' לו שמעל ואח"כ קרבה חטאתו וכו' יוליך המעילה וחומשה לים המלח, הכ"מ הקשה דבגמ' במעילה דף ט' פריך אהך דינא דקתני ברישא דברייתא אסיפא דקתני כל קרבנות המזבח כמזבח ל"ש דאיכפור בעליה ל"ש דלא איכפור, ואמר אביי רישא ר"ש - דסבר כל חטאת שאבדה שכיפרו בעליה מתה אפי' נמצאת קודם שכיפרו - וסיפא רבנן - דסבר אינה מתה אלא כשנמצאת אחר כפרה - וכיון שהרמב"ם פסק בפ"ד פסוה"מ כרבנן, איך פסק כאן הלכה זו דהוא כר"ש, וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס שסובר רבינו דכיון דרבא אמר אח"כ הא דאמרת קרבה חטאת יוליך הנאה לים המלח ה"מ דאיתיידע ליה קמי כפרה, אבל לאחר כפרה יפלו לנדבה, ומוכח דרבא סבר כן להלכה ופליג אדאביי דמוקים רישא כר"ש, דסבר רבא דרבנן מודו בהא דדוקא באבדה הוא שאמרו כן לפי שחטאת זו היתה עיקר חטאת ואינה יוצאת מדין חטאת ואין אומרין שתמות אא"כ היתה אבודה בשעת כפרה שהרי נדחית לגמרי מהקרבה, אבל מעות לא הפרישן לקנות חטאת, ובכל דהו אזלי לים המלח, עוד כתב דלפי"מ דאמר רב הונא שאם משך אחת מהן דכו"ע מודו שהשניה מתה אע"פ שנמצאת קודם וטעמא משום דדחייה בידים לא נחלקו אלא בבא לימלך וה"נ כיון שנודע לו והי' יכול להוסיף על החטאת ולא הוסיף ולא בא לימלך דחנהו בידים.

''' והנה ''' בעיקר היסוד שכתב הר"י קורקוס דרבא ע"כ חולק על אביי דבודאי אמר כן להלכה דבריו ברורים, אבל במה שתי' דרבא סובר דרבנן מודו בהא דדוקא באבדה הוא שאמרו כן לפי שחטאת זו היתה עיקר חטאת, אבל המעות לא הפרישן לקנות בהן חטאת ובכל דהו אזלי לים המלח אין דבריו מיושבין דהא עיקר דין שילכו המעות לים המלח הוא ע"כ רק משום שהם דמי חטאת ובחטאת שהוא קרבן כה"ג דינו שתמות ואז במעות שהם דמי חטאת ילכו לים המלח, אבל אם אין למעות אלו דין דמי חטאת מאיזה טעם ילכו לים המלח.

''' ומה ''' שכתב בטעם ב' דכיון דקיי"ל כרב הונא דדוקא בבא לימלך פליגי, אבל אם משך אחת והקריבה חטאת גם רבנן מודו דהשני' תמות דדחייה בידים, וא"כ ה"נ כיון שנודע לו שמעל והי' יכול להוסיף על דמי חטאת ולא הוסיף הא דחנהו בידים, גם תי' זה אינו ברור דהא אמר רבא דוקא דאיתיידע ליה אחר כפרה יפלו לנדבה, ומוכח דנודע לו קודם כפרה אף שכבר הפריש החטאת ואחר שהפריש המעות של מעילה קרבה חטאתו ילכו לים המלח, ואף דטעמא דאמר רבא שאין מפרישין תחלה לאבוד שייך גם בזה דכיון שכבר הפריש החטאת הא אין דין לפסול החטאת שהפריש, ולהפריש אחר מדמי מעילתו דלא מצינו שיהי' אפשר להפריש חטאת אחרת אחר שהפריש חטאת אלא באבדת החטאת, וכן מצינו מפריש שתי חטאות לאחריות, מ"מ יש לומר דכיון דאם תאבד חטאתו שהפריש יהי' אפשר להפריש החטאת מדמי מעילתו לא הוי מפריש תחלה לאיבוד אבל מה שהקריב אח"כ החטאת שהפריש מקודם ודאי לא מיקרי דחנהו בידים כיון שבאמת קיים חטאתו והוא מחוייב להקריבה ולא לאחר הקרבתה.

''' אמנם ''' יש לומר דמה שכתבתי דאחר שהפריש חטאת אין דין שיפסול אותו ולהפריש אחר מדמי מעילתו דלא מצינו שאפשר להפריש חטאת אחר שכבר הפריש, דזה אינו דמיון לכאן דכיון דכבר הפריש דמי חטאת מקודם, ואחר שמעל בדמי החטאת הפריש חטאת מדמים אחרים אפשר שזה דומה לחטאת שאבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה דיכול להקריב איזה שירצה, וא"כ נוכל לומר דאלו הדמים שנהנה ומעל בהם דינם כאבדו וכשמפריש מעילתו יהי' להדמים דין כנמצאת האבודה, אלא דמ"מ אפי' אם נימא כן מ"מ לא נוכל לומר כאן דדחנהו בידים מדלא הקריב מדמי מעילתו דהרי אפשר דלא היו שוים דמי מעילתו כדי חטאת, ומי לא עסקינן שהוקרו הבהמות ודמי מעילה לבדם אינם שוים כדי חטאת, או שמעל במקצת מעות ומקצת נאבדו, ולא שייך כאן טעמא דדחנהו בידים.

''' ונראה ''' דאפשר לומר טעם אחר בטעמא דרבא דסובר דהכא מודו רבנן דילכו המעות לים כשנודע לו קודם שקרבה חטאתו, ודלא כמש"כ הר"י קורקוס בתי' א' אלא להיפוך דהכא המעות הן ודאי דמי חטאת כיון שהם דמי מעילתו במה שנהנה מדמי החטאת, דהא מה דפליגי רבנן על ר"ש זהו בבא לימלך ואומרים לו שיקריב החטאת שנמצאת שהקדישה קודם, ונמצא שהחטאת השני' יש לה דין כמו הפריש שתי חטאת לאחריות דיקריב איזו שירצה והשני' תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, וה"נ הא הי' עומד כשהקדיש השני' שימצאו הראשונה ויהי' דינם שיוכל להקריב איזה שירצה, וכשיבוא לימלך יאמרו לו שיקריב הראשונה, ונמצא שהשני' היתה עומדת לכך שאפשר שתרעה, אבל בדמי מעילתו שעיקרם הם מדמי חטאת שהוקדשו לחטאת בודאי ושנהנה מהם ועכשיו משיב דמי מעילתו הרי דינם כמו דמי חטאת ודאי, וכיון שכבר נתכפרו הבעלים בחטאת דינם שילכו לים המלח, ולא משום דדחנהו בידים אלא משום שעיקר דינם כן שהם דמי חטאת ודאי שהיו עומדים בודאי להקרבה.