עריכת הדף "אבן האזל/מלווה ולווה/יט" (פסקה)

== ח ==

'''מי שלוה מאחד ואחר כך מכר הלוה נכסיו לשנים וכתב בע"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו אינו יכול לטרוף מלוקח ראשון שהרי אומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו אצל בעל חובך מן הנכסים שקנה לוקח שני אחרי ואתה הפסדת על עצמך שהרי סלקת עצמך מהן, והוא הדין לאשה בכתובתה אם כתבה לשני אבדה כתובתה ואינה יכולה לטרוף, אבל אם כתבו לראשון טורפין מן השני, מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכתב המלוה ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו הרי בע"ח טורף מלוקח שני אותה השדה, ולוקח ראשון טורף מבע"ח שהרי כתב לו, ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו, ובע"ח חוזר וטורף משני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן וכן האשה בכתובתה.''' 

''' השגת ''' הראב"ד. מכר הלוה שדה ללוקח וכו' עד וכן האשה בכתובתה. א"א זה הפירוש למה שאמרו וכן בע"ח ושני לקוחות ובחיי ראשי לא ראיתי בכל ספריו טעות גדולה כזו מכמה תשובות, האחד שאין זו החלילה אלא כשמכר הלוקח ראשון לשני באחריות ומשנתנו אין לו הפלגה וקאמר וכן בע"ח, והב' משנתנו הפשרה מתחלה לשלשתן וכאן אין הפשרה אלא לשנים, בע"ח וא' מן הלקוחות שהרי אחד מן הלקוחות קיבל מעותיו, והג' שאף לב' אין כאן פשרה כי כשיטרוף בע"ח השדה מלוקח שני הלך אצל לוקח ראשון ולקח מעותיו כשיבוא לוקח ראשון ויוציא השדה מבע"ח אותו בע"ח על מי יחזיר, והלוקח שני כבר לקח מעותיו והלך לו נמצא הוא לבדו מפסיד, והרביעית שאף לכתחלה אין בע"ח יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר לו אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה וכן הדין למי שאבדה לו דרך שדהו, ועל זה הדרך חולקין אפי' הן מאה כשיצאו לגבות כאחת עכ"ל.

''' המ"מ ''' כתב שמד' קושיות הראב"ד חזקה היא הרביעית שאין בע"ח יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר ליה אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למאריה, ועוד הוסיף המ"מ דהא מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, וכיון דמהראשון אינו יכול לגבות גם מהשני לא יגבה, וכתב המ"מ ואפשר שדעת רבינו כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך וצ"ע עכ"ד, והנה דבריו צריכים באור במה שהסכים לטענת אי שתקת דהא בעצמו כתב בהל' ו' דלא אמרינן אי שתקת לגרועי מדינא קמא ומשום זה השמיטו הרי"ף והרמב"ם האוקימתא דביתמי דלא חיישינן לטענת אי שתקת, וכאן הא יש לבע"ח שעבוד על זו השדה רק שכתב ללוקח ראשון דו"ד אין לי עמך ובודאי אין זה סלוק אלא לגבי הלוקח הראשון ולא סלוק מעיקר השעבוד, וא"כ בזה הוי טענת אי שתקת לגרועי מדינא קמא, וצ"ל דסובר המ"מ דכיון דעכ"פ קודם שלקח הלוקח שני לא הי' יכול הבע"ח לגבות מהלוקח הראשון א"כ לא הוי זה לגרועי מדינא קמא דהא תיכף כשלקח הי' יכול להחזיר השטר ולא הי' זמן שיוכל הבע"ח לגבות, ובאמת מוכח שכן גם דעת הראב"ד דהא בהל' ו' לא השיג על מה שלא כתב הרמב"ם דדוקא ביתמי ומוכח דגם הוא סובר דלהלכה לא חיישינן לטענת אי שתקת לגרועי מדיניה, ומ"מ כתב כאן טענת אי שתקת, וע"כ דסובר דזה לא הוי לגרועי מדיניה.

''' אכן ''' לפימש"כ בהל' ו' דזה תליא בדין שעבודא דאורייתא, והגמ' דאמר טענת אי שתקת זהו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, ולהלכה דשעבודא דאורייתא מה דיש תקנה דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין אין זה מגרע בעיקר השעבוד וממילא מה דיכול להחזיר השטר ואז יהיה תקנה דאין נפרעין אין זה טעם שלא יוכל עכשיו לגבות דעכ"פ עכשיו לא החזיר וליכא תקנה כיון דאין זה גריעותא בעיקר השעבוד, ולפי"ז גם כאן נוכל לומר דמה דכתב להלוקח הראשון דו"ד אין לי עמך כיון דזה ודאי דלא סילק עצמו מעיקר שעבוד השדה ולא סילק עצמו אלא לגבי לוקח הראשון, א"כ אין זה גריעותא בעיקר השעבוד. לכן אף שיכול להחזיר אבל השתא הא לא החזיר והדו"ד אינו עם הלוקח הראשון אלא עם לוקח השני שלגביה לא סילק עצמו ושפיר יוכל הבע"ח לגבות ממנו. וכבר כתבתי בהל' ו' לחלק מהא דאמר הגמ' בכתובות דף ק"ט אי שתקת גבי מי שאבדה לו דרך שדהו. והחילוק שייך גם כאן. והראב"ד בהל' ערכין פ"ז הוכיח משם, אבל לדברינו לא קשה על הרמב"ם משם.

''' ובמה ''' שכתב המ"מ עוד משום מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. וכבר כתב זה הראב"ד בעצמו בפ"ז מהל' ערכין. ויישב המ"מ דעת הרמב"ם כשאמר הבע"ח כל זמן שתהי' בידך. והכ"מ כתב דבפ"ז מהל' ערכין לא משמע כן בדברי הרמב"ם. וביאר הלח"מ דבריו דהא הרמב"ם מדמה זה לפודה מיד ההקדש. וכתב בזה הלח"מ דהקדש ודאי כיון דלא עשה הבע"ח פיטור להקדש ודאי לא שייך על ההקדש מה מכר הקדש כל זכות שתבוא לידו. ודבריו נכונים אבל עיקר התי' של המ"מ אינו מתקבל להעמיד דברי הרמב"ם והגמ' באוקימתא שלא הוזכר בפי'. עוד קשה לי בתי' המ"מ דאם כדבריו שכתב הבע"ח בפי' כל זמן שתהי' בידך, וא"כ כשמכר ללוקח שני ליכא סילוק כלל ויכול שפיר הבע"ח לגבות ממנו. וא"כ למה יטרוף אח"כ הלוקח הראשון מהבע"ח.

''' לכן ''' נראה שכשכתב הבע"ח ללוקח הראשון דו"ד אין לי עמך וקנו מידו דאף דע"כ מגופה של קרקע קנו מידו. וכדאמר בכתובות דף פ"ג מ"מ לא סילק עצמו אלא לגבי הלוקח הראשון וכמו שאמר דו"ד אין לי עמך. והיינו שקנו מידו שלגבי הלוקח הראשון לא יהי' לו טענות על השדה וכשמכר לוקח הראשון ללוקח שני יכול שפיר הבע"ח לגבות ממנו, ומ"מ יכול הלוקח הראשון שוב לטרוף מהבע"ח אחר שטרף הוא מהלוקח השני. וטעמא דהבע"ח הא כתב לו דו"ד אין לי עמך וקנו מידו מגופה של קרקע והיינו שלגבי הלוקח הראשון אין לו שעבוד על הקרקע. וכיון שלגביה אין לו שעבוד על הקרקע לכן טורפה ממנו, ואיברא שאם לא היה הלוקח הראשון מוכרה להלוקח השני באחריות מסתבר שלא יוכל לטרוף מהבע"ח אחר שטרפה מהלוקח השני דאיזה עסק לו עם הבע"ח ולא ממנו טרפה, אבל כיון שמכרה באחריות וטריפת הבע"ח מהלוקח השני הוא כמו גוביינא גם ממנו כיון שהוא מחוייב לשלם להשני, ולכן טורפה הלוקח הראשון מהבע"ח דלגביה הא טרפה בלא זכות שעבוד, אבל כל זה אם לא אמר הבע"ח להלוקח הראשון כל זמן שתהי' בידך, אבל אם אמר לו כ"ז שתהי' בידך א"כ אח"כ כשמכרה ללוקח שני בדין טרפה. לכן ע"כ צ"ל כמש"כ.

''' ועכשיו ''' שפיר מיושב דלא שייך לבוא כאן בטענת מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו כיון שלא סילק הבע"ח מתחלה עצמו מכל השעבוד שיש לו על השדה אלא לגבי הלוקח הראשון ולא לגבי אחר, ולא דמי למה דאמר רבא בב"ק דף ח' ע"ב מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דהתם הא מעיקר דינא אינם צריכים לגבות מעידית רק משום שלקח עידית באחרונה, ובזה יכול לטעון לוקח הראשון לא ניחא לי בתקנתא דרבנן וממילא אינו חל שעבודם דוקא על העידית לכן גם כשמכר לוקח הראשון העידית לא יוכלו לגבות מלוקח שני העידית משום שיש ללוקח שני הזכות שהי' ללוקח ראשון, וכיון שהוא הי' יכול לטעון לא ניחא לי בתקנתא דרבנן גם מהלוקח שני לא יגבו, וזה דוקא שם שהוא דין בעצם הגבייה, אבל כאן שאין הסילוק בעצם הגבייה אלא סילוק לגבי הלוקח ראשון אינו שייך מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו כיון שאין זה זכות בעצם הגביה אלא סילוק לגבי הראשון ולא לגבי השני, וע"ד הקושיות הראשונות של הראב"ד יישב הלח"מ, דודאי סתם מכירה הוא באחריות ומה שהקשה דהא לוקח שני קבל מעותיו מלוקח ראשון כתב הלח"מ דאין ללוקח ראשון מעות לפרוע ללוקח שני, ויש לומר דבלא"ה מיושב דמה שהלוקח שני טורף מלוקח ראשון מוכח מדברי הרמב"ם דאינו משום דין אחריות דהא כתב דלוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו, ומוכח דאינו משום אחריות, אלא דכיון שמכרה לו היא שלו, ובטעמא יש לומר דכיון שהלוקח ראשון טורף אותה מבע"ח משום שלגבי דידיה הוי כמו שאין כאן שעבוד, וכיון שמה שהשדה עכשיו אצל הלוקח ראשון הוא משום דלגבי דידיה אין כאן שעבוד ואין כאן דין גבייה א"כ לגבי דידיה נשאר גם מכירתו שמכרה להלוקח שני דהא לא היה לגביה ע"פ דין גדר גביית שעבוד.

''' והנה ''' אחר כתבי דברי אלה ראיתי מה שכתב בזה אדמו"ר בספרו על הלכה זו וראיתי שעמד כבר על זה למה הלוקח ראשון חוזר וגובה מבע"ח, וכתב דזה לא מסתבר דבשביל שצריך לשלם ללוקח שני בשביל האחריות לכן גובה מבע"ח דהא עצם הקרקע אינה שלו כלל, ומה שכתב לו דו"ד אין לי עמך הא כתב לו על הקרקע, ויותר קשה דמשום טענת הפסד אחריות הי' לו להועיל שלא יגבה כלל מהלוקח שני, לכן כתב דעיקר דין אחריות גורם שעיקר גבייתו של הבע"ח מהלוקח הוא מכח המוכר, והוכיח זה מעיקר הדין דבע"ח גובה את השבח ואמרינן דהוי כמו שהקנה הלוקח להמוכר, וקשה דבמה הקנה לו והא הוי דשלבל"ע וע"כ דלגבי דין גביית הבע"ח נשארה גם הקרקע של המוכר, וזה הוא עיקר התנאי שהשבח יהי' שייך להמוכר לגוביינא של הבע"ח ע"י זה שגם גביית הקרקע יהי' מכח המוכר והשבח יהי' כמו גוף הקרקע, ומבואר עכשיו טעמא דלוקח ראשון חוזר וטורף השדה מבע"ח כיון דבע"ח טרף אותה מכחו, וצריך לבאר דבריו דאף דהי' אפשר לומר דעכ"פ אם עיקר הטירפא הוא מכח המוכר היינו מהמוכר הראשון שהוא הלוה, ולא מכח הלוקח ראשון, אבל באמת דבריו נכונים דאף דודאי צ"ל דאף הגוביינא יהי' מכח המוכר הראשון שהוא הלוה. אבל הלוה הא לא כתב אחריות להלוקח שני. וכיון דמה דבע"ח גובה את השבח הוא משום האחריות שכך כתב לו מוכר ללוקח והלוקח השביח על דעת זה. א"כ ע"כ גם בין לוקח ראשון ללוקח שני ג"כ זה התנאי דמשום זה השביח הלוקח שני. ולכן ע"כ דכשבאין לגוביינא באה הקרקע מהלוקח שני ללוקח ראשון לגוביינא ועי"ז בא גם השבח לגוביינא להלוקח ראשון בשביל הבע"ח, ואח"כ מלוקח ראשון להמוכר וכיון שכתב הבע"ח ללוקח ראשון דו"ד אין לי עמך א"כ לא באה הקרקע מלוקח ראשון להלוה.

''' אלא ''' שעוד קשה לי דלפי"מ שכתב דאין לומר דמשום טענת הפסד אחריות חוזר הלוקח ראשון וטורף מבע"ח דמשום זה היה לו להועיל שלא יגבה כלל מהלוקח שני. דא"כ גם לפי דבריו דמשום זה טורף הלוקח ראשון מהבע"ח משום שכן הוא עיקר דין הגוביינא שהבע"ח טורף השדה מכח המוכר דגם לפי"ז לא הי' להבע"ח לטרוף כלל מהלוקח שני כיון דנימא שמה שטורף הבע"ח מהלוקח שני הוא מכח הלוקח ראשון. ומהלוקח ראשון הא אין לו זכות לטרוף. שכבר כתב לו דו"ד אין לי עמך.

''' ובמה ''' שכתב אדמו"ר דאין לומר דטעמא דטורף לוקח ראשון מבע"ח הוא משום הפסד אחריות דכי בשביל שכתב לו דו"ד אין לי עמך עליו לראות שלא יגולגל לו הפסד אחריות וכתב עוד דבדו"ד אין לי עמך הא לא נכלל רק שלא יגבה ממנו. אבל מגוף השדה הרי לא פקע שעבודו וכדחזינן דגובה מלוקח שני. לפי"מ שבארנו יש ליישב זה דהנה בכתובות בריש הכותב בעי הגמ' קנו מידו מהו ואמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו. ורב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו. ובדף צ"ה במתני' דמי שהי' נשוי ב' נשים וכתב ראשונה ללוקח דו"ד אין לי עמך פריך בגמ' וכי כתבה ליה מאי הוי. והתניא האומר לחבירו דו"ד אין לי עמך וכו' ומשני בשקנו מידה. ופירש"י ואמרינן בהכותב דהיכי דקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו, וקשה דהא רב יוסף סבר שם דמדו"ד קנו מידו. וכבר עמדו בזה בתוס' וכתבו דאע"ג דגבי נשואה אמר רב יוסף מדו"ד קנו מידו נשואה הוי טפי ידו כידה, מהכא גבי לוקח ידו כידה. וזהו לפי' התוס' שם דאנשואה קאי ולפירש"י שם דקאי על האומר לחבירו דהיינו בשותפין יש לומר ג"כ כד' התוס' דשותף ודאי חלק הקרקע שלו ממש ולא מהני קנין בלשון דו"ד אין לי עמך. אבל עכ"פ בהך דינא דידן אמרינן דמגופה של קרקע קנו מידו. אבל לא שייך קנין שלא יגבה ממנו אלא שמסלק שעבודו מהקרקע. וכן הוא לשון הרמב"ם בתחלת הלכה זו שכתב ואתה הפסדת על עצמך שהרי סלקת עצמך מהן, ומוכח דמגוף הנכסים סילק עצמו. ומה דגובה כאן מלוקח שני אף דע"כ גם כאן הכונה שכתב ללוקח ראשון קודם שמכר ללוקח שני. וזה מוכח מדברי המ"מ והראב"ד שכתבו טענת מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, כבר כתבתי דאף שע"כ סילק עצמו מגוף השעבוד של הקרקע אבל כיון שכתב דו"ד אין לי "עמך" הכונה דלגביה הוא מסלק עצמו משעבוד הקרקע. אבל אינו מסלק עצמו מהשעבוד בעיקרו. ולכן כשמכרה ללוקח שני יכול הבע"ח לגבות ממנו. ומ"מ כיון שהלוקח ראשון חייב באחריות יש לו להוציא השדה מהבע"ח בהך טענה שלגבי הלוקח ראשון הוי כמו שאין לו שעבוד כלל על הקרקע.

''' והנה ''' אפשר יש לדמות זה למה דאמרינן בב"מ דף י"ד דראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא בע"ח דראובן וקא טריף לה מיניה דינא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי א"ל לאו בע"ד דידי את. ולאיכא דאמרי אפי' שלא באחריות משום דא"ל לא ניחא לי דתיהוי לשמעון תרעומות עלי. והנה הרמב"ם בפי"ט מהל' מכירה לא הזכיר שבא בע"ח דראובן אלא שבא לוי והוציאה מיד שמעון. וכבר כתבתי שם דבכונה לא כתב הרמב"ם בע"ח דהא בבע"ח א"א כלל לגבות מהלוקח קודם שיתבע לדין את הלוה. וכתבתי שם דאביי לשיטתו בזה ע"ש שהארכתי. והרמב"ם פסק כאיכא דאמרי דאפי' שלא באחריות הוי ראובן בעל דבר בשביל תרעומות דשמעון. ולכאורה אין דמיון לשם דשם הא רוצה לברר שאין השדה של לוי כלל וכל השאלה הוא אם הוי בעל דבר לדון עמו. אבל הכא מה שהוציא הבע"ח מלוקח שני הא כדין הוציא. כמו שכתבנו משום שכתב לו רק דו"ד אין לי עמך ולא סילק עצמו משעבוד השדה אלא לגבי ראשון, ומ"מ יש לומר דכיון דחזינן עכ"פ דבשביל אחריות וגם בשביל תרעומות הוי בעל דבר. וכיון דזה ודאי כתב לו שבנוגע לו סילק עצמו משעבוד השדה ומגופה של קרקע קנו מידו. א"כ שפיר טורף הלוקח ראשון השדה מהבע"ח שבנוגע לו טרפה מהלוקח שני שלא כדין ואין לו שום זכות על השדה והוא בעל דין על השדה בשביל תרעומות של הלוקח השני, ואם נאמר כן דיש לדמות הך דינא לדינא דראובן משתעי דינא עם לוי בשביל תרעומות דשמעון א"כ מצי מיירי מתני' גם בלא קבל הלוקח ראשון אחריות. וא"כ מיושבים כל הג' קושיות של הראב"ד בפשיטות.

''' וע"ד ''' קושייתו הרביעית של הראב"ד שכתב המ"מ שהיא החזקה דאיך יגבה בע"ח מלוקח שני הא יכול לומר אי שתקת כתב בזה אדמו"ר דבזה שיחזיר שטרו ללוקח ראשון דהוי מכירה חדשה בזה לא יעכב הבע"ח מלטרוף שלא כתב לו דו"ד אין לי עמך אלא על הקניה הראשונה שקנה השדה מהלוה. אבל מה שיקנה הלוקח ראשון שוב השדה מהלוקח שני על זה לא כתב לו. והנה לפי"מ שבארתי דע"כ סילק עצמו הבע"ח מגוף שעבודה של השדה אלא דמ"מ יכול לגבות מלוקח שני משום שכתב דו"ד אין לי עמך. והיינו דרק לגביה דידיה מסלק עצמו אבל כיון שסילק עצמו משעבודה של השדה מנ"ל שאם יקנה השדה פעם ב' מלוקח שני לא יועיל זה הסילוק. ונכדי חביבי הרב הנעלה מ' חיים שניאור שי' הקשה עוד יותר דלפימש"כ אדמו"ר דין גביית הבע"ח חוזרת גוף הקרקע להלוקח ראשון בשביל האחריות שכתב להלוקח שני ושיוכל הבע"ח לגבות גם השבח וזהו תנאי בעיקר המכירה. וכיון שחזרה לו השדה למה לא יועיל הדו"ד אין לי עמך גם כשיחזור הלוקח שני וימכור השדה להלוקח ראשון הא ע"כ גם אצלו תחזור השדה להלוה כדי שיקנה השבח. וממילא ע"כ חזרה מקודם גם להלוקח ראשון מתחלת קנייתו וצ"ע.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}