עריכת הדף "
אבן האזל/מלווה ולווה/טז
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ב == '''היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הילך לשמעון מנה זה שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר והוא חייב באחריותו עד שיגיע המנה לשמעון, החזיר לוי את המנה לראובן שניהן חייבין באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כל חובו.''' ''' השגת ''' הראב"ד. היה ראובן חייב לשמעון מנה וכו' עד שיגיע ליד שמעון כל חובו. א"א אחריות לוי השליח איני יודע מה הוא אלא שאם יכפור ראובן במלוה נמצא לוי פושע בדבר עכ"ל. ''' המ"מ ''' הביא מקודם דברי הרשב"א דלוי חייב לשלם ואם רצה בע"ח גובה ממנו, וכתב המ"מ ובהשגות וכו' וכבר נתבאר הדבר, וכן מצאתי כתוב תשובה להרי"ף שאם העני הלוה השליח חייב. וכתב על זה וכן עיקר ששניהם חייבין באחריותו כדברי רבינו, ודברי המ"מ אינם מדוקדקים דמתחלה כתב ורצה בע"ח גובה ממנו, ומוכח דרצה מזה גובה רצה מזה גובה ואפי' ראובן עשיר יכול שמעון לגבות מלוי וכן מסתבר שהרי זכה בשבילו המנה, אח"כ כתב מדברי הרי"ף שאם העני הלוה השליח חייב, ומוכח דלכתחלה צריך שמעון לגבות מראובן, וראיתי שכבר עמד ע"ז הלח"מ דמדברי המ"מ מוכח דדוקא העני, ומדברי הטור מוכח דדעת הרמב"ם דרצה מזה גובה רצה מזה גובה, וכן כתב זה הלח"מ בפ"א מהל' שכירות שחולקין בזה המ"מ והטור, ופלא על הלח"מ שלא הרגיש שדברי המ"מ בעצמם סותרים זא"ז, והיה נראה לומר דבתשובת הרי"ף שהביא המ"מ הי' העובדא שהעני הלוה והמ"מ סובר דאם בהעני חייב השליח ה"נ כשהוא עשיר אם רצה גובה מן השליח, והביא רק להוכיח דלא כדעת הראב"ד דדוקא בכופר, אלא דמ"מ הוא דחוק. ''' והנה ''' בתשובת הרי"ף הישנות לא מצאתי תשובה זו ובת' החדשות מצאתי בסי' קכ"ג שכתב וז"ל, ראובן שקבל משמעון חוב שהיה חייב ללוי ואח"כ החזירו לשמעון הרי ראובן זה חייב לשלמו ללוי שכבר זכה לו בו ונעשה ברשותו וכן אמרו הולך מנה לפלוני וכו' אם בא לחזור אינו חוזר לפי שזכה בו לבעלים ואם החזירום חייב לשלם. עכ"ל ומבואר להדיא דלאו דוקא אם העני הלוה, ולכן צ"ל כמש"כ דהמ"מ אינו סובר דיש חילוק בין העני ולא העני דכיון דבהעני חייב ע"כ משום שכבר זכה בו המלוה א"כ גם בלא העני חייב לשלם. ''' עתה ''' צריכים אנו לבאר דברי הראב"ד במה שכתב אחריות זו איני יודע מה הוא דלמה לא יפרש כפשוטו דאם אין להלוה לשלם ישלם השליח, או שאם רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולמה צריך לאוקמי דוקא כשכפר הלוה. ''' ונראה ''' דהראב"ד השיג דוקא משום זה דסובר דרצה מזה גובה רצה מזה גובה, דכיון דזכה השליח המעות להמלוה והוציא המעות והחזיר להלוה יש להמלוה לתבוע להשליח ואינו מחוייב כלל לתבוע קודם להלוה, ולכן אינו נופל ע"ז שם אחריות דזה שייך אם הי' צריך המלוה לתבוע קודם להלוה, ואם אין להלוה חייב השליח ונופל ע"ז לשון אחריות שהוא חייב באחריות אם הלוה לא ישלם, אבל כיון דאם רצה אין להמלוה עסק מקודם עם הלוה לא שייך בזה לשון אחריות, ואף דגבי הלוה אמר בגמ' שהוא חייב באחריות אף דגם בזה כיון שהלוה חייב למלוה אין למלוה עסק עם השליח, מ"מ אינו דומה דגבי הלוה כיון דאמרינן דאם בא לחזור אינו חוזר, וזהו משום דזכה השליח המעות להמלוה לכן צריך למיתני דחייב באחריותו ולא נימא דכיון שזיכהו להמלוה בהמעות כבר נפטר, ועוד דשם נופל לשון אחריות משום דהא שלח להוליך המעות להמלוה, ובדרך הרגיל צריך השליח להוליך המעות קודם שיבוא להלוה ויתבענו, ולכן אמר ע"ז חייב באחריות דאם לא יוליך השליח המעות חייב לשלם בעצמו, אבל בנוגע להשליח הוא להיפוך דמכיון דאמרינן שאם בא לחזור אינו חוזר, וע"כ משום דזכה השליח המעות להמלוה וממילא ודאי אם החזיר השליח המעות להלוה צריך לשלם, ואין נ"מ אם אפשר לגבות מהלוה או אי אפשר. ''' לכן ''' מפרש הראב"ד בדברי הרמב"ם במה שכתב חייב באחריות דאין הכונה אם החזיר השליח המעות להלוה באופן שיהיו שלו והוא ישלם להמלוה החוב בשביל חיובו. אלא דהכונה הוא שהחזיר המעות להלוה באופן שידע שהמעות הם כבר של המלוה שזכה מהם בשבילו, אלא דכיון שחזר ואינו רוצה להוליך המעות להמלוה מחזיר אותם להלוה שהוא יוליך המעות להמלוה שהם שלו, ולפי"ז אין החיוב על השליח אלא מדין שומר שמסר לשומר, ובזה השיג הראב"ד דסובר דלוה כיון שהמלוה האמינו להלוות לו המעות ה"נ מאמינו להפקיד בידו והוי כמו מסר השומר למי שרגיל להפקיד דפטור השומר הראשון לדעת הרמב"ם אפי' אם פשע השני ונאבד ואין לו לשלם כמו דסובר כן גבי מסר לאשתו ולבניו, ועיין בש"ך סי' ע"ב שהוכיח דאפי' לשיטות הסוברים דגבי אשתו ובניו חייב אם פשעו מ"מ גבי מי שרגיל להפקיד פטור, ואף דשם בעינן דוקא רגיל להפקיד מ"מ השיג שפיר דהא סתם הרמב"ם ולא חילק בין רגיל להלוותו או לא כמו שחילק בפ"א מהל' שכירות בדין שומר שמסר לשומר. ''' לכן ''' כתב הראב"ד דנ"מ רק אם כפר הלוה וטעמא הוא משום דזה ודאי שלא מצינו אלא דיש רשות לשומר להפקיד למי שרגיל המפקיד להפקיד, אבל אין רשות להלוות מעות שנתן לו בפקדון אף שרגיל המפקיד להלוות לזה והוא פשוט, ולכן אף דסובר הראב"ד דאם נאבדו ביד הלוה אפי' בפשיעה השליח פטור משום שהי' לו רשות למסור לו זהו אם פשע דלא הי' לו לחוש בזה ומסרה לבן דעת. אבל אם כופר הלוה כיון שיתכן שהלוה יחזור וישתמש בהמעות בתורת הלואה ע"מ להחזיר, וכבר כתבנו דע"ז אין להשליח רשות, וזהו מה שכתב הראב"ד שאם יכפור ראובן במלוה נמצא לוי פושע בדבר והיינו דלעניין זה הוי פושע, אף דלענין אבדה מיד הלוה לא הוי פושע ומדוייק לשונו שכתב נמצא לוי פושע בדבר דנחית על זה מדין פשיעה בפקדון דאם הי' מחזיר להמלוה ע"מ שיהיו שלו אין זה גדר פשיעה אלא מזיק. ''' ובדעת ''' הרמב"ם נוכל לומר שני אופנים או שלא הקפיד לכתוב חייבים באחריותו כיון דהוא חד דינא השליח עם הלוה או דנימא דבאמת אינו סובר כמש"כ בדעת הראב"ד דהלוה לגבי המלוה הוי כמו שרגיל להפקיד אצלו, דכיון דהראב"ד בעצמו מודה דלגבי זה שהלוה יכפור הוי פשיעה דאף שמסרו לו בתורת פקדון איכא חשש שיחזור וישתמש בהמעות, א"כ אפי' אם נאבד לא הוי כמו שמסר למי שרגיל להפקיד, ולכאורה היה אפשר לבוא מטעם אחר דכיון דלגבי זה שהלוה יכפור הוי פשיעה, א"כ אם נאבד הוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס, אבל באמת אין זו טענה דהא אנו דנין עכשיו לפי"ז דנימא דברגיל להפקיד אצלו אף אם פשע פטור השומר הראשון, וטעמא משום דהוי סילוק שמירה כיון שהיה לו רשות להפקיד אצלו, וא"כ לא מטעם אונס פטרינן אלא משום דלא הוי שומר כלל, אחר שנתן לשני לכן כתבנו מטעם אחר משום דמטעם זה הא לא מיקרי ראוי להפקיד אצלו. ''' ובדעת ''' הראב"ד יש לומר דכיון דבאמת הא ראוי גם להלוותו כיון שהלוה לו המלוה אם הוא רגיל להלוותו, אלא דכתבנו דמ"מ אם יחזיר לו השליח ע"מ שיהיו המעות שלו וישלם משלו בודאי חייב השליח דלו אין רשות להוציא המעות ולהלוות אפי' אם המלוה היה רגיל להלוותו, וא"כ כאן שאנו דנין אם מסרו לו השליח בפקדון, רק שאנו אומרים שכיון שמצוי שיורה הלוה היתר לעצמו לחזור ולהשתמש בהמעות, וכיון דזה ודאי אינו מצוי שאח"כ יכפור בהמלוה דהא האמינו רק שאנו חושדין שמא ישתמש וכיון שבאמת המלוה הי' מלוה לו א"כ לא נימא דבשביל זה הוי אינו ראוי להפקיד אצלו כיון דבאמת הי' מרוצה המלוה גם להלוותו, ומ"מ אם באמת השתמש וכפר עכשיו הוי פשיעה במה שהפקיד בידו כיון דזה מצוי שיורה היתר להשתמש, וא"כ עצם המעות אינם משומרים בתורת פקדון, אבל אם נאבד הא כבר כתבנו דאין לבוא כאן מדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס. ''' ובדעת ''' הרמב"ם יש לומר דכיון דאין המעות משומרים משום שמא ישתמש אפי' אם המלוה לא היה מקפיד להפקידו אצלו משום זה, מ"מ אין להלוה רשות להפקיד בידו דדוקא אם הוא ודאי שומר נאמן יש בזה דין דרגיל להפקיד. ''' נמצא ''' דהרמב"ם והראב"ד יהיו מחולקים בפי' רגיל להפקיד אצלו, דלהרמב"ם דין רגיל להפקיד אצלו עושה רק דלא אמרינן בזה אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר, וממילא איכא פטורא דמסרה לבן דעת וזהו גופה שמירה, ואף דגם מ"ד שומר שמסר לשומר פטור, סבר דאם פשע השני חייב הראשון אף דאמר טעמא דפטור שהרי מסרה לבן דעת וגבי מסר למי שרגיל להפקיד פטור אפי' אם פשע השני. זהו משום דאיכא טעמא דאין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר ולא יוכל להסתלק משמירתו, וגבי מסר למי שרגיל להפקיד, דליכא טעמא דאין רצוני נסתלק משמירתו לכן פטור אפי' אם פשע השני, ונמצא דכל זה אם הוא ראוי לשמירה, אבל אם אינו ראוי לשמירה עכשיו אפי' אם המפקיד הי' גם עכשיו מפקיד אצלו לא מהני וחייב, ולהראב"ד נימא דטעמא דפטורא דמסר למי שרגיל הבעלים להפקיד אצלו אינו משום טעמא דמסרן לבן דעת, דהא מסרן לבן דעת אינו פוטר אם פשע השני, אלא דמסר למי שרגיל הבעלים להפקיד אצלו הוא פטור מיוחד דכיון שהבעלים היו מרוצים בזה יכול למסור לו ולהסתלק משמירתו, לכן כאן כיון שהבעלים היו מרוצים שיפקיד ביד הלוה אם רגיל להלוותו שפיר מיקרי רגיל להפקיד ופטור. ''' והנה ''' בפ"ד מהל' נזקי ממון הל' י"א בארתי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין מסר השומר לשומר אחר לענין חיוב נזקין, ומבואר שם דלדעת הרמב"ם מה דשומר הראשון חייב אם פשע השני לענין שמירת גופו זהו משום דלא הי' רשאי למסור, ונמצא דמה דפטור במי שרגיל להפקיד הוא משום שרשאי למסור, אבל הפטור הוא משום שמסרן לבן דעת, אבל הראב"ד סובר כפי מה שבארתי שם דטעמא דחייב השומר הראשון אם פשע השני אינו משום שלא הי' רשאי למסור ומשום אין רצוני אלא אפי' אם היה רשאי למסור, מ"מ ודאי חייב הראשון אם פשע השני וטעמא דפטור במסר לאשתו ולבניו אפי' אם פשעו הוא משום דהוי כמו שאמר לו למסור להם, ולפי"ז לדברי הש"ך דגם במסר למי שרגיל להפקיד פטור אפי' אם פשע השני הוא ע"כ כמו שכתבתי דכיון שהבעלים היו מרוצים בזה יכול למסור להם ולהסתלק משמירתו. ''' ולפי"ז ''' לענין מסר השליח להלוה לשם פקדון שיוליך להמלוה שכתבנו דבתורת פקדון אין זה שימור טוב שיתכן שיורה הלוה היתר להשתמש בהמעות כיון שהמלוה הלוה לו ובפרט אם הוא עוד קודם זמן הפרעון, רק שכתבנו דאם המלוה רגיל להלוותו ובפרט אם הוא עוד קודם זמן הפרעון היה המלוה מרוצה שימסור לו השליח כיון שמאמינו, ורק שכתבנו דלהלוות לו ודאי אינו רשאי השליח אלא דכאן לא הלוה לו אלא מסר לשם פקדון, וא"כ לשיטת הרמב"ם דעיקר הפטור במי שרגיל להפקיד הוא משום דמסר לבן דעת וגם רשאי למסור להם דליכא טעמא דאין רצוני וא"כ במסר השליח ללוה דמצד פקדון כתבנו דאינו שימור טוב, ורק דאם אפי' ישתמש הלוה בהמעות היה המלוה מרוצה בזה, לשיטת הרמב"ם לא יוכל השליח להיות נפטר בזה שהמלוה הי' מרוצה כיון דעיקר פטורא צריך להיות משום דמסרן לבן דעת והוי שימור טוב, וכאן בתורת פקדון אין זה שימור. ''' אבל ''' לדעת הראב"ד דמסרן לבן דעת אין זה פטור לגבי פשע השני אפי' היכא דליכא טעמא דאין רצוני וע"כ במי שרגיל להפקיד הוי פטורא אחרינא דכיון שהבעלים היו מרוצים בזה יכול למסור להם ולהסתלק משמירתו, וא"כ גם כאן כיון שהמלוה הי' מרוצה שיחזיר השליח להלוה לשם פקדון שיחזיר לו שפיר נפטר השליח אפי' אם פשע הלוה ונאבד, וכל זה הוא אם נאבד מיד הלוה אפי' בפשיעה, אבל אם נטל המעות לעצמו וכפר הלוה בהמלוה בזה לא מהני מה שהיה המלוה מרוצה שימסור השליח להלוה דזה אינו אלא משום שהי' רוצה להלוות לו, וכבר כתבנו דלהלוות לו לא מהני ע"ז הא דרגיל להלוות, וממילא כיון דבאמת נטל המעות לעצמו וזה הוי פשיעה לענין זה גופא א"כ הוי כמו שהלוה לו בעצמו וזהו שכתב הראב"ד דאם כפר הוי פשיעה דבזה לא מהני פטורא דרגיל להפקיד אבל אם לא כפר כבר כתבנו דלא שייך כאן הא דתחלתו בפשיעה וסופו באונס. ''' ומבואר ''' דהרמב"ם והראב"ד הולכים לשיטתם בטעמא דפטורא דרגיל להפקיד אם הוא משום דמסרן לבן דעת ורק דליכא אין רצוני, או דמסרן לבן דעת לא מהני לענין פשע השני והוא פטור מיוחד וכמו שנתבאר. <small> -השמטות ומלואים-</small> ''' במש"כ ''' לעיל על מש"כ הרמב"ם החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבים באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כל חובו. וכתב ע"ז הראב"ד אחריות לוי השליח אינו יודע מה הוא אלא שאם יכפור ראובן במלוה נמצא לוי פושע בדבר שאין דברי הראב"ד מובנים דלמה דוקא אם כפר ולא אם העני ראובן כמש"כ הרי"ף בתשובה שהביא המ"מ כתב בזה דהא יש להקשות על הרמב"ם ע"פ ד' הרי"ף בפ"א דגיטין גבי תן שטר שחרור זה לעבדי דאף דקיי"ל כחכמים דאין האדון יכול לחזור מ"מ העבד לא יצא לחירות עד שיבוא השטר לידו וכן סובר הרמב"ם וכתבו הקצוה"ח והנתיבות בסי' קכ"ה בטעמא משום דהוי כמו תנאי. ועפי"ז קשה דלמה חייב לוי לשלם הא אמר לו תן והוי כמו תנאי. וכיון שהחזיר לראובן לא נתקיים התנאי. וזה הקשה הקצוה"ח שם וכתב הנתיבות דכל תנאי שהוא לטובת המקבל יכול המקבל למחול התנאי ולומר הריני כאלו התקבלתי. והקשה ע"ז מדברי הרמב"ן הביאו הר"נ בפ"א דקדושין גבי זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתכתבו לו את השטר דחוזר בין בשטר בין בשדה. שכתב הרמב"ן מהא שמעינן שאע"פ שהתנאי לתועלת המקבל תנאי הוי. ואין הלה יכול לומר הרינו כאלו התקבלתי. וגם במשובב דחה דבריו אבל לא הביא ד' הרמב"ן. עוד הביא מדברי התורת גיטין על אה"ע סי' ק"מ דהרי"ף והרמב"ם שאמרו כן זהו רק בשטר ולא בממון דבממון כיון דלא סגי בלא נתינה אמרינן דתנו דקאמר לאו לתנאי. אבל בשחרור אם היה כונתו שיזכה מיד א"כ לא צריך שיגיע השטר שחרור ליד העבד. וע"כ דמה דאמר תן לתנאי קאמר. והקשה ע"ז דהא בהרי"ף מפורש שאף בממון הדין כן דהא כתב שם ואשכחן זכיה כה"ג גבי הולך מנה לפלוני שאם בא לחזור אינו חוזר וחייב באחריותו. ''' ולכן ''' כתב דאין טעמן של הרי"ף והרמב"ם משום דהוי כמו תנאי אלא דהזכיה הוא רק לענין דין שלא יוכל לחזור בו ולא שזכה את השטר. וזהו לשון תנו היינו שאינו תלוי בדעתי ותלוי רק בדעתך. ומצינו כה"ג בהקנאה בדשלב"ל לר"מ דאם אמר מעכשיו שיטת הרמב"ן מובא ברשב"א בקדושין דף ס"ג שאם נקרע השטר לא קנה. ומ"מ אינו יכול לחזור בו. וכן כאן מהני תנו שלא יוכל לחזור. אבל לא זכה בהשטר ולא נעשה למשוחרר. ומבואר מה שהשיג הראב"ד דסובר דדוקא בכופר הלוה דאף שלא זכה עוד המלוה. אבל כיון שאינו יכול לחזור נעשה בטוח בחובו וכשהחזיר לו גרם לו הפסד. אבל בהעני הלוה אין זה ברי היזיקא דשמא יתעשר ואינו חייב משום גרמי. אלא שהקשה דא"כ יש חילוק בין תנו לזכו. ומדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' זכיה משמע דשניהם שוים. ''' והנה ''' לפי"מ שביאר טעמן של הרי"ף והרמב"ם גבי תן שטר שחרור זה לעבדי דלא נפיק לחירות עד דמטא גיטא לידיה. דלא משום דהוי תנאי אלא דבאמת לא זכה העבד השטר כלל רק שנתן להשליח זכות ליתן השטר שלא יהי' תלוי בדעת האדון. לא ידעתי איך יתיישב בזה דעת הראב"ד דאם לגמרי תלוי בדעת השליח. א"כ מנלן לומר דאם כפר הלוה חייב השליח משום גרמי כיון דהמלוה לא זכה כלל בהמעות ותלוי בדעת השליח. ומה שהיה לו רשות למסור המעות להמלוה לא בשביל זה נאמר דהוי גורם להזיק כיון שלא הי' לו זכות כלל. והא קמן שהשליח לא רצה למסור להמלוה. אלא דבעיקר פירושו דתנו אינו פועל אלא דיש רשות להשליח למסור השטר ושלא יהיה האדון יכול לחזור בו. קשה דהיכן מצינו שיהיה רשות להשליח למסור השטר שחרור בלא דעת האדון. דכיון דנימא דלא זכה העבד בהשטר א"כ מה שמוסר השליח להעבד השטר הוא בתורת שליח להולכה והיכן מצינו שיכול השליח לעשות שליחותו אם האדון מוחה. וזה דוקא לר"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור. אבל אנן קיי"ל כר"י דאתי דבור ומבטל דבור. ולהדיא אמרינן בקדושין שם דנתינת גט ליד שליח הוי דבור ואתי דבור ומבטל דבור. ''' ומה ''' שהוכיח מדברי הרמב"ן דלר"מ דאדם מקנה דשלבל"ע אף דנקרע השטר קודם שבא לעולם לא מהני מ"מ אינו יכול לחזור בו. ושם מיירי בדין שטר שחרור של עבד שכתב לו לכשאקחך הרי גופך קנוי לך מעכשיו. וחזינן דאף דהעבד לא נשתחרר מ"מ מהני השטר לזה שלא יוכל לחזור בו. אלא דשם לא מיירי בדין מסירת השטר שחרור ע"י שליח אלא שהאדון בעצמו מסר לו השטר וכתב לו כן. ''' אכן ''' עיקר דברי הרמב"ן אינו מובן דלמה נימא דנקרע השטר לא מהני ומ"מ אינו יכול לחזור בו. וכבר הקשה זה הרשב"א שם וז"ל ולא הבנתי טעם הדבר דמה נפשך אם אינו חוזר הרי אנו רואים את הגט כאלו חל. ואם לא חל א"כ אף לענין חזרה כן ויכול לחזור. ונראה בדעת הרמב"ן דסובר דיש חילוק בין מעשה הקנין ובין שיהיה הדבר נקנה. דאף דר"מ סובר אדם מקנה דשלבל"ע זהו שיהיה חל מעשה הקנין. אבל שיהיה קנוי בזה לא מהני כל זמן שלא בא לעולם. ונמצא דכיון דמעשה הקנין חל לכן כשיבוא לעולם נקנה אף שחזר בו קודם. אבל אם נקרע השטר לא מהני דבעינן דבשעה שהקנין חל ונעשה הדבר קנוי שיהיה מעשה הקנין קיים וראוי לחול. והנה מצינו כעין זה בדין מעכשיו ולאחר שלשים דאינו יכול לחזור בו. ומ"מ בעינן דוקא שתהא עומדת באגם אבל ברה"ר לא קנה. ולפי"ז נצטרך לומר דגם בשטר שחרור שייך לומר כן. דהא הרמב"ן כתב כן על לשאקחך הרי גופך קנוי לך מעכשיו. ואולי כיון דאמר בלשון קנין דמי לדין קנין דשייך לומר דמעשה הקנין התחיל מקודם. ומ"מ לא נעשה משוחרר עד שקנה אותו. ''' ועתה ''' עלינו לדון בדין תן שטר שחרור זה לעבדי דזה כבר כתבתי דאין לומר דלא קנה העבד כלל ומ"מ אינו יכול לחזור בו. דא"א לומר שהשליח יכול ליתן השטר להעבד אף שהעבד לא זכה. ולכן אם נדמה זה לדינו של הרמב"ן נצטרך לומר שבאמת העבד זכה בהשחרור אבל לא זכה אלא במעשה השחרור והיינו בקנין השטר. אבל כיון שאמר תן שטר שחרור זה לעבדי וגלי דעתיה שלא יהיה משוחרר עד שיקבל השטר אמרינן דלענין עיקר מעשה קנין השטר לא אמרינן דהוי תנאי עד שיתן. אבל בדין השחרור איחר זמן השחרור עד שיקבל העבד השטר. ולפי"ז אולי נוכל לומר כמו שכתב בדעת הראב"ד דאף דהיכי דאמר תן או הולך דעת הנותן שלא יזכה המקבל עד שיבוא לידו. מ"מ הא לזה מהני הזכיה שלא יוכל הנותן לחזור משום דלענין מעשה הקנין נעשה מעכשיו שליח וזכה בשבילו. ולכן יסבור דדוקא אם כפר הלוה חייב מדינא דגרמי דהוי ברי הזיקא. אבל לא אמרינן שזכה המלוה ממש בהמעות ולכן היכי שהעני הלוה פטור. אלא דמ"מ אין הדבר ברור אצלי לחלק לענין זה בין כפר ובין העני. ''' והנה ''' מה שכתב לדחות דברי התורת גיטין מדברי הרי"ף עצמו יש לומר דלא דמי דהתורת גיטין כתב דבממון כיון שעיקר הנתינה הוא שיתן לו. לכן אמר תן ואין ראיה שכונתו לתנאי. אבל הרי"ף מה שהביא מדין הולך מנה שחייב באחריותו אין כונתו משום תנאי של הלוה. אלא שעיקר הזכות שצריך השליח לזכות בשביל המלוה תלוי בספק דאם יאבדו המעות אצל השליח אין זה זכות למלוה. והרי"ף מוכיח רק דין זה דאפשר לדון דין זכיה ושיהיה מוטל הזכיה בספק. ולכן גם בשחרור כיון דסובר הרי"ף דבזה מפרשינן דכונתו שיזכה רק אם יבוא השטר לידו אמרינן כן אף דהזכיה מוטלת בספק. ''' ומה ''' שדחה דברי הנתיבות שכתב דבתנאי של ממון יכול לומר הריני כאילו התקבלתי ממה שכתב הרמב"ן גבי זכו בשדה זה לפלוני ע"מ שתכתבו לו את השטר דחוזר בין בשטר בין בשדה שכתב הרמב"ן דמהא שמעינן שאע"פ שהתנאי לתועלת המקבל תנאי הוי ואין הלה יכול לומר הריני כאלו התקבלתי שהמוכר ג"כ לפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיוכל לחזור בו בכל שעה קודם שיתקיים התנאי, נראה דיש לחלק בין תנאי מפורש כמו היכי שאמר ע"מ שתכתבו לו את השטר דהא מפורש אמר בלשון תנאי, והרמב"ן הוצרך להוכיח דגם בתנאי ממש לא נימא דכיון שהוא לתועלת המקבל, והמקבל מרוצה גם כשלא יתקיים התנאי מ"מ תנאי הוי, והסביר יותר דאפשר כונתו לתלות הקנין בהתנאי שיוכל לחזור בו אבל זהו בתנאי ממש, אבל כשאמר לו תן מנה לפלוני כיון דבסתמא הוא לתועלת המקבל, וכמו שכתב בתורת גיטין בזה לא נימא דבסתמא הוי הלשון בדרך תנאי והזכיר הנתיבות הלשון הריני כאלו התקבלתי, והיינו דמסברא לא נימא דהוי גדר תנאי ואמר תן כדי שיתן לו, ולולי ד' הרמב"ן היה אפשר לומר דגבי זכו בשדה זה לפלוני ע"מ שתכתבו לו השטר יש טעם שירצה הנותן דוקא בכתיבת השטר דהא קיי"ל דשמא ימות חיישינן א"כ חושש הנותן שמא ימות והיורשים יחזיקו בהשדה בתורת שהיא שלו ויהיה בידם בגזל, אבל בתן או הולך מנה לפלוני לא שייך חשש זה.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף