עריכת הדף "אבן האזל/מכירה/ז" (פסקה)

== ג ==

'''הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח ואמר לו המוכר בא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן, אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותו ואע"פ שחזר בו ואמר ללוקח בא וטול את שלך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח"כ בא וטול את שלך.''' 

''' השגת ''' הראב"ד הנותן דמי המטלטלין וכו' א"א אני לא ידעתי מאין זה ההפרש בין שחזר בו הלוקח שהוא ש"ח לחזר בו המוכר שהוא חייב בגנבה ואבדה, והגאון לא הפריש בזה ומשמע בשניהם חייב באחריותם עד שיקבל עליו מי שפרע, וחיי ראשי יותר נ"ל כשהלוקח חוזר בו דהמוכר רצה המכר שיהא חייב באחריות שהרי המעות בעל כרחו יוצאות מידו וכל זמן שהלוקח [לא] קיבל מי שפרע המעות עומדות באחריותו עכ"ל.

''' המ"מ ''' כתב בדעת הרמב"ם דמש"ה אם חזר בו הלוקח אין המוכר חייב באחריות דכיון שאמר ללוקח בא וטול מעותיך קודם קבלת מי שפרע אפי' ת"ל שהוא רוצה שיקבלנו אחר קבלת מעות מ"מ אחר שהוא אינו מאחרם בשביל כך למה יתחייב, וקבלת מי שפרע אינו אלא לתועלת מי שאינו חוזר ולא לחובתו, עכ"ד המ"מ, וכתב ע"ז הכ"מ וז"ל ואני אומר שיש מקום לבע"ד לחלוק שמאחר שהוא רוצה שיקבל מי שפרע מפני כך אין הלוקח רוצה לקבלם עד שימחול לו המ"ש, ואם לא רוצה למוחלו יקיים המקח, וא"כ דין הוא שיהא מוכר חייב באחריותם וכו' עכ"ל, ומדברי שניהם נלמד דאפי' אחר שיקבל הלוקח המעות מהמוכר יכול המוכר לתבעו שיקבל עליו מי שפרע, אבל לפי הסברא נראה דעיקר דין מי שפרע לדידן דקיי"ל מילט לייטינן אינו אלא קודם שנגמר החזרה דאז לייטנין ליה כדי שלא יחזור בו, אבל אם כבר חזר בו וכבר נתבטל המכירה למה יקללו אותו ב"ד, וגם לגזלן ממש לא מצינו שיקללו ואף שגובין ממנו הגזלה מ"מ הא אמרינן חבול ישיב רשע גזלה ישלם דאף שמשלם נקרא רשע, ואף דאפשר לומר דהתם עכ"פ לא נשאר תביעת ממון מ"מ יקשה בגזל שור ועשה בו מלאכה דיש להנגזל תביעת ממון דהא בגזלנא עתיקא קנסינן ליה שמשלם כדאיתא בב"ק דף צ"ו מ"מ בסתם גזלן דהוא פטור אין מקללין אותו, וע"כ דהוא סברא פשוטה דכל המי שפרע הוא רק למנוע שלא יחזור בו, וא"כ כשחזר בו הלוקח וכבר קבל המעות חזרה מהמוכר דאפי' מדאורייתא שמעות קונות מ"מ כיון שקבל חזרה המעות באופן שיבתטל המקח הרי קנה המוכר חזרה את המקח במעות שהחזיר, וא"כ אין מקום עכשיו שיקבל מי שפרע, אח"כ מצאתי בד' הגר"א ז"ל בבאורו לחו"מ בסי' קצ"ח ס"ק כ"א שכ' בטעמא דכשהלוקח חוזר אין המוכר חייב באחריות דהוא משום דא"צ לקבל מי שפרע ולא הזכיר דברי המ"מ והכ"מ אלא שהגר"א ז"ל קיצר ולא כתב טעם לדבריו ובודאי כונתו כמש"כ.

''' ובמה ''' שכתב הרמב"ם דאם חזר בו הלוקח אף דאין המוכר חייב באחריות המעות מ"מ הוי כמו פקדון ולכאורה הוא נגד הסוגיא דאמר שם רבא דהיכי דאמר לו שקול זוזך אפי' ש"ח נמי לא הוי רק דאמרו לו רבנן והא בעי לקבולי מי שפרע וא"כ היכי דא"צ לקבל מי שפרע אפי' ש"ח נמי לא הוי, וכתב בזה הגר"א שם וז"ל, ואע"ג דבגמ' קאמר דאף כש"ח לא הוי היינו לרבא דס"ל כר"ל דאסור להשתמש בדמים, אכן לדידן הוי ש"ח ועתו"ס שם ד"ה אלא עכ"ל וכונתו דהתוס' שם כתב דאף דבפ' האומנין אמר טול שלך והבא מעות ש"ח היינו משום דמעיקרא היה ש"ש וכשאמר לו טול שלך לא לסלק עצמו משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש, וזהו שכתב הגר"א ז"ל דתליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דלר"ל דאסור להשתמש במעות וגם עכשיו לא היה אלא ש"ח א"כ כשאמר שקול זוזך להסתלק לגמרי קאמר, אבל לדידן כר' יוחנן דמותר להשתמש במעות והמעות עומדים באחריותו א"כ כשאמר שקול זוזך אינו לסלק עצמו משמירה.

''' אכן ''' בדברי התוס' יש לעיין דכיון דנימא דכשאומר שקול זוזך כ"ז שאין לנו הוכחה שרוצה להסתלק עצמו לגמרי משמירה הוי ש"ח וכמו בהא דטול את שלך א"כ ה"נ כאן מנ"ל שרוצה להסתלק עצמו משמירה דהא כיון שהלוקח חוזר בו והמוכר אינו מעכב ורוצה ליתן לו המעות בלא מי שפרע, וכמו שבארנו לדעת הרמב"ם א"כ הא צריך לומר לו שקול זוזך, אף שיכול לומר לו בלשון אחר שהוא מסכים על החזרה, מ"מ מנלן שכשאומר לו בלשון זה הוא להסתלק משמירה, ועוד דיש להסתפק אם חזר בו הלוקח והסכים לו המוכר ואח"כ נמלך הלוקח ורוצה לקיים המקח אם המקח כבר נתבטל בדברים בלבד או דבדברים לא מהני לבטל, ומלשון הש"ך בסי' ר"ד ס"ק ב', שכתב דכללא הוא דמעות לענין מי שפרע הוי כמשיכה לענין דקנה ומחזיר אונאה, היה משמע דבדברים לא נתבטל הקנין, אלא דאפשר כונתו רק לענין דין זה דאפי' יש בו אונאה מקבל מי שפרע ואם נימא דבדברים לא נתבטל א"כ פשיטא דממה שאומר שקול זוזך אין ראיה שסילק א"ע משמירה דאפשר גם הוא רוצה בחזרה ורוצה שיקבל הלוקח המעות שיתבטל המקח לגמרי.

''' והריטב"א ''' בש"מ כתב לתרץ קושיית התוס' דשאני התם שיש לאומן לקבל שכרו וכיון דכן לא סגי דלא למהוי עליה ש"ח כיון דתפיס ליה אאגריה אע"ג דאמר לו טול את שלך, ולדברי הריטב"א אין מקום לחלק בין אליבא דרבא דסבר כר"ל ובין לדידן כר' יוחנן.

''' ובעיקר ''' מה שעמד ע"ז הגר"א ז"ל מה דהרמב"ם פסק דהוי ש"ח ודלא כרבא דאמר אפי' ש"ח נמי לא הוי נראה פשוט דכיון דאסיקנא דלא אמרה רבא מעולם לא גמרינן מיניה כלום, וכמו דכתב הרי"ף דלא גמרינן מיניה לענין חזר בו מוכר דהוי כהלואה וחייב באונסין ה"נ לא גמרינן לענין חזר בו לוקח ואין אנו מחלקין זה מדין טול את שלך והבא מעות דהוי ש"ח, ומה דהוי סבר עכ"פ בהו"א דש"ח נמי לא הוי, ולדידן הוי ש"ח נראה לתלות זה במחלוקת.

''' דהנה ''' בב"ק דף מ"ז פליגי ת"ק ורבי כשהכניס שורו בסתם דת"ק סבר דבסתמא נעשה בעל החצר שומר ורבי סבר דאינו חייב אלא כשקבל עליו לשמור, והרמב"ם בפ"ג ופ"ז מה' נז"מ פסק כרבי והרא"ש והטור פסקו כרבנן ורק בנזקין דאתו מיניה דבעל החצר, ובהג"א פ' הפרה ומביאו הש"ך בסי' רצ"א סק"ח מביא דברי הירושלמי דמחלוקת רבי ורבנן הוא דוקא בחצר אבל בבית אפי' לרבי קבל בעה"ב נטירותא, ועיין בדברי הגר"א בביאורו שם ס"ק י"א דממה דפריך בבבלי אמתני' דהמגדיש לימא תנן דלא כרבי, והירוש' מתרץ בזה דגדישין בשדה ככלים בבית מוכח לכאורה דהבבלי לא סבר לחלק בין חצר לבית ואפשר דמטעם זה השמיטו הפוסקים הך דינא, אבל י"ל דהבבלי חולק רק אתי' דגדישין בשדה ככלים בבית, ובפ' ג' מה' נז"מ הל' ט"ו הבאתי דברי הרא"ה שכתב דהבבלי חולק על הירושלמי, ובארתי שם דהרמב"ם סובר כהגר"א דהבבלי אינו חולק, ולפי"ז המחלוקת בין ההו"א ובין לדידן להלכה מבואר בפשיטות דבהו"א לא הוי סבר כירושלמי לחלק בין חצר לבית, וא"כ כשקבל הכסף לשם קנין כיון דיש לו רשות לחזור וכשאמר שקול זוזך ונתבטל המכר לא נתחייב מעולם בתורת שומר, ואף דלכאורה לא דמי לפי"מ דאמר בב"מ דף פ"א דטעמא דרבי דעול נטר לך קאמר וכשנתן לו המעות לא שייך זה, אבל לפי מש"כ בהל' נז"מ פ"ג הל' ט"ו לדידן אינו משום עול נטר ע"ש בד"ה והנה שהוכחתי כן מתשובת הרא"ש.

''' אלא ''' דלפי"ז אנו צריכים לומר דכ"ז דלא אמר לו שקול זוזך דמוכח בגמ' דחייב באחריות אינו מדין שומר אלא מדין דמותר להשתמש, וכן כתב כאן בסוגיא הרמב"ן בחידושיו דגם לר"ל מותר להשתמש בהן ולא כשיטת התוס' אלא דמשעת חזרה אסור להשתמש בהן, ולפימש"כ בפ"ג הל' א' בדעת הרמב"ם אין אנו צריכים לחלק בין ר' יוחנן לר"ל בדין זכות שיש להמוכר להשתמש בהמעות, ומה דמחלק הגמ' בין ר' יוחנן לר"ל לענין מעילה זה בשביל דדין מעילה תלוי בדין קנין המקח ולא בקנין המעות ע"ש שבארתי בארוכה, ולכן מכיון דאמר לו שקול זוזך ונתבטלה רשותו להשתמש בהמעות סבר בההו"א דלא הוי אפי' ש"ח כיון דלא קבל עליו שמירה להדיא.

''' ואכתי ''' אנו צריכים לבאר דאם מה שהמוכר חייב באחריות המעות קודם שאמר שקול זוזך הוא בשביל שיכול להשתמש במעות, א"כ כשאמר שקול זוזך הוי עכ"פ שואל אחר ימי שאלתה והיכי סבר דאפי' ש"ח לא הוי, אך באמת זה א"א לומר דהוי כמו שואל אחר ימי שאלתה דא"כ הוי ש"ש וגם להלכה אינו ש"ש דהא פסק הרמב"ם דהוי ש"ח, והיה אפשר לומר דכאן לא דמי לשואל שהחזיר אחר ימי שאלתה דהוי ש"ש משום הואיל ונהנה מהנה, אבל כאן לא נהנה המוכר בהמעות כיון שלא נשתמש בהם, אך עוד אינו מיושב דהא בשואל ודאי אפי' לא נשתמש כיון ששאלו להשתמש אם החזיר אחר ימי שאלתה חייב כש"ש, אך באמת הרי"ף כתב בשם ר"ה גאון דהוו להו כהלואה גביה, וא"כ אינו בגדר שאלה אלא בגדר הלואה, אכן צריך ביאור דאי הוי כמו הלואה א"כ המעות הם של המוכר ולמה מיפטר באחריות כשקבל עליו מי שפרע קודם שקבלם הלוקח, וכן בחוזר הלוקח דמיפטר תיכף כשאמר שקול זוזך דהא כתב הרמב"ן דאם הוציא המעות ונותן לו מעות אחרים לא נפטר במה דאמר שקול זוזך דאף דפרעון בע"כ הוי פרעון זה כשנותן לו המעות בפניו, אבל לא כשאומר לו בוא וקח המעות וכיון דקיי"ל דהלואה אפי' קודם שהוציא כבר המעות של הלוה כדמוכח בקדושין דף מ"ז דלא קיי"ל מלוה ברשות בעלים לחזרה, וא"כ מאי מהני כשאומר לו שקול זוזך או אפי' כשקבל מי שפרע, ואולי נאמר דמה דלא קיי"ל מלוה ברשות בעלים לחזרה אינו אלא דכבר קנה הלוה המעות להשתמש בהם ולהוציאם אבל אכתי אינם שלו, אבל אין זה במשמע דא"כ לא הוי מקודם אלא שואל ופטור כשהוא בבעלים ולא משמע כן דדוקא למ"ד ברשות בעלים לחזרה אמרינן שם דלאונסין חייב דלא גרע משואל, אבל למ"ד לאו לחזרה משמע דהוי לוה גמור תיכף כשלוה את המעות.

''' לכן ''' המחוור בזה דמש"כ הרי"ף דהוו להו כהלואה אין כונתו הלואה ממש אף שהמ"מ כתב דהו"ל כהלואה גמורה אלא כמו הלואה והיינו דהמעות כבר נעשו שלו לקיום המכירה ואם חזר בו וקבל מי שפרע כמו שנתבטל המכר כן נתבטל זכותו בהמעות, וכדמוכח מלשון הרי"ף שכתב ע"ז וז"ל ומילי דטעמא נינהו דודאי מאן דיהיב זוזי בזביני לא יהיב להו אלא אדעתא דלית ליה גבי חבריה אלא ההיא זבינא בלחוד הילכך קיימי הני זוזי ברשותיה דמזבנה דדיליה אינון ואית ליה לאנפוקינון בכל מאי דבעי הילכך אע"ג דלא אנפוקינון והדר ביה ואמר ליה חבריה תא שקול זוזך דהדרנא בי ליכא עליה דההוא מן דינא למשקל זוזי עד דמקבל ההוא עליה מי שפרע הילכך כל כמה דלא קבל מי שפרע קמו זוזי ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה עכ"ל.

''' אלא ''' דצריכים אנו להוסיף דלא דמי קנין המעות שיש להמוכר קודם חזרה לקנין המקח שיש להלוקח קודם חזרה דהא אם נאנס המקח נאנס למוכר ולא ללוקח וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ג הל' ו' וזהו בשביל שהפקיעו חכמים קנין המקח, ועיין מש"כ בפ' ג' הל' ו' אבל במעות לא הפקיעו הקנין לענין זה שעד שיחזור בו א' מהם המעות ברשות המוכר והם שלו ונמצא דלענין המעות לדעת הרי"ף והרמב"ם הוא כמו לענין המקח לדעת הבעה"מ דסובר דגם במקח אינו יכול לחזור אלא כשישנו, אבל אבד או נשרף אינו יכול הלוקח לחזור ולתבוע המעות, וכן נאמר לדעת הרי"ף והרמב"ם בקנין המעות דאף דיש להם רשות לחזור ולבטל קנין המעות ומשעת החזרה נעשו המעות של הלוקח אם הם בעין מ"מ אם אינם בעין ונאבדו כיון שעד שעת האונס היו שלו ברשותו נאנסו.

''' נמצא ''' מבואר דמתחלה כשקבל המוכר המעות אף שקבל אותם ע"ד שיהיו שלו מ"מ כשחזר בו א' מהם נעשו המעות פקדון וחייב כש"ח דבסתמא ע"ד כן קבלם שאם יחזור ישארו פקדון, אבל זה אינו אלא אם כל מקבל פקדון מחבירו חייב בדין שמירה כש"ח, אבל אם מקבל פקדון אינו חייב אלא כשקבל עליו בפי' לשמור א"כ הכא לא קבל עליו המוכר בפי' חיוב שמירה כשיחזור בו, ולכן נוכל לומר כמש"כ דבההו"א לא הוי סבר לחלק בין חצר לבית כשיטת הרא"ה, והרמב"ם להלכה דחה ההו"א כיון דאסיקנא דמעשה קמא ליתא וכמש"כ הרי"ף כיון דסבר כהירושלמי דמחלק בין חצר לבית, וכל מקבל פקדון בסתם חייב בשמירה כש"ח.

''' ובמש"כ ''' הרמב"ם בחזר המוכר דחייב באחריותן כתב המ"מ דאחריות זה לפי דברי ההלכות הוא אפי' מאונסין גמורין דהו"ל גביה כהלואה גמורה, אבל לפי דעת התוס' אינו אלא כש"ש, וכ"נ מד' הראב"ד שכתב שהוא חייב בגנבה ואבדה וכ' ע"ז הלח"מ דמד' הרמב"ם אינו מבואר דממש"כ ואם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן משמע דבחזרת המוכר אינו חייב אלא בגנבה ואבדה רק דאין זה ראיה מכרחת, ולדעתי נראה דודאי הרמב"ם סובר כהרי"ף דהא כתב הרי המעות ברשותו, וכן הם דברי הרי"ף שכתב הילכך קיימי הני זוזי ברשותיה וע"ז כתב ואי איתניסו איתניסו למוכר, דבחיוב גנבה ואבדה כש"ש לא נקרא שהמעות ברשותו, ומש"כ בריש חלק א' דפקדון נקרא ברשות השומר זהו ענין אחר כמבואר שם וזהו אפי' בש"ח, אבל כאן הכונה ברשותו ממש וזה אינו אלא היכי דחייב באונסין משום דהו"ל כהלואה והם שלו, והוא פשוט וכן פסק המחבר בחו"מ דחייב אפי' באונסין.