עריכת הדף "אבן האזל/חובל ומזיק/ז" (פסקה)

== ז ==

'''כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין. אע"פ שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב. כיצד הזורק כלי שלו מראש הגג ע"ג כרים וכסתות, ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר, חייב לשלם נזק שלם כאלו שברו בידו שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה.''' 

''' השגת ''' הראב"ד: גרם לו שישבר וכו'. א"א הרב פסק כן משום דדיינינן דינא דגרמי ואין הכל מודין לו לפי שלא עשה בכלי מעשה עכ"ל.

''' דעת ''' הראב"ד דכה"ג לא הוי דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין כיון שלא עשה בדבר הניזוק. אבל צריך ביאור דבמאי חלוק זה ממראה דינר לשולחני דבשלמא בדן את הדין אף שלא עשה אלא בדבור זהו דינא דגרמי דגרם להזיקו ממון ובדבורו גרם עיקר ההיזק. אבל במראה דינר לשולחני הא במה שאמר שהדינר טוב לא זהו עצם ההיזק אלא במה שהקונה סמך עליו וקנה את הדינר והוא לא אמר כלום על זה ואם יעץ לו לקנות ולשלם עבורו הוי דמי לדן את הדין, אבל סתמא קתני אף שהשולחני לא אמר אלא שהדינר טוב. ורק דממילא סמך עליו וקנהו וה"נ בזה שמסלק הכרים ממילא נשבר.

''' וראיתי ''' להמאירי בש"מ שהסביר טעם הפוטרים משום דכאן לא עשה גרם בעשיית ההיזק כי אם בסילוק המציל. ובזה מבואר דבמראה דינר לשולחני אף שהשולחני לא אמר אלא שהדינר טוב אבל זה גרם לקניית הקונה. אבל הכא סילוק הכרים לא היה גרם למעשה השבירה דזה נגרם ע"י הזריקה רק דדברי הרשב"א אינם מדוקדקים שהביא דעת הפוטרים וכתב ונראים דבריהם שכל שאינו עשוה דבר בגופו כשורף שטרותיו של חברו וכיוצא בזה או מראה דינר לשולחני שאומר לו שהוא יפה אין זה דינא דגרמי. ומשמע דבמראה עושה מעשה בגוף הדינר וזה א"א כמש"כ וע"כ צ"ל דגם כונתו דזה נקרא עושה מעשה בגוף הממון שמוציא הקונה.

''' אכן ''' בדעת הראב"ד אינו מספיק דבהלכה י"א במה שכתב הרמב"ם דין דעושה עבדו אפותיקי ושחררו דחייב משום מזיק שעבודו. השיג הראב"ד דזהו כרשב"ג וקיי"ל כרבנן וכתב ע"ז ולא דמי לשורף שטר חבירו דהתם בדחבריה קא עביד מעשה. וזהו כשיטתו כאן דהיכי דלא עשה מעשה בדבר הניזוק אינו חייב משום גרמי. ובמזיק שעבודו אינו כמו כאן דהוי סילוק המציל אלא גרם לו היזק ממון שאע"פ שאין הדבר המשועבד של המלוה אבל יש לו זכות בזה לגבות ממנו.

''' אלא ''' דאפשר דשם הוא מטעם אחר דעכ"פ אין דבר המשועבד של הניזק ורק דיהיה לו מניעה לגבות ממנו חוב א"כ לא עשה גרם בהיזק ממונו אלא במניעת מציאות ממה לגבות ואין זה דין מזיק שנלמד ממכה בהמה ישלמנה שהוא מזיק בפועל דבר הניזוק דדיינינן בזה דינא דגרמי שע"י גרמתו נגרם היזק לדבר הניזוק. רק שנגרם שחסר לו ממה לגבות והוא דומה קצת לסלוק דבר המציל.

''' והנה ''' הש"ך בסי' שפ"ו כתב דגם לדעת הראב"ד דפוטר במזיק שעבודו של חברו היינו דוקא בלוה שהזיק אבל אחר שהזיק שעבודו של חברו גם הראב"ד יודה דחייב. אבל לא אדע איך אפשר לחלק דהא הראב"ד לא כתב בטעמא דפטור משום דבדידיה קא עביד מעשה. אלא דלא דמי לשורף שטר חברו דהתם בדחבריה קא עביד מעשה ובודאי דסובר הראב"ד דשעבוד לא הוי כמו שלו, ולא נקרא בדחבריה קא עביד. וא"כ אפילו אחר שהזיק פטור.

''' ומ"מ ''' לא דמי דין מזיק שעבודו לדין סילוק כרים. דאף דכאן גבי סלוק כרים סוברים התוס' והרשב"א כהראב"ד דלא הוי גרמי מ"מ גבי מזיק שעבודו סוברים דחייב, ומשמע דסוברים דאף דגם במזיק שעבודו אם נבוא לדין על עיקר היזק הממון שאין לו ממה לגבות חובו לא היה נחשב זה לגרמי אלא לגרמא מ"מ עיקר דין זכות גוביינא שיש לו בדבר המשועבד נחשב להיזק בדין גרמי. דעכ"פ יש לו בזה היזק ממון, אף דאין עצם הדבר שלו.

''' והנה ''' דין דבר הגורם לממון ג"כ לא שייך לפי שיטת הראב"ד לדין גרמי כיון דשור הנסקל עכשיו אינו שוה ממון. והממון שיש לו היזק הוא ממון אחר ובזה לא עשה מעשה רק שהיה יכול השומר לפטור את עצמו. והוי ג"כ קצת כמו מניעת הצלה אלא דדין דבר הגורם לממון למ"ד כממון דמי טעמא אחרינא אית ביה שהשור בעצמו לענין זה חשוב ממון דהא חייב לר"ש עליו דו"ה. אבל לדין גרמי לא שייך. והתוס' בב"ק דף ע"א הקשו דבדבר הגורם לממון יתחייב לר"מ משום דינא דגרמי, ותרצו ג' תירוצים א' דאינו ראוי לכל העולם אלא להשומר וזה לא שייך במזיק שעבודו, ב' דעכ"פ לא הוי חיוב דו"ה. ג' דגרמי אינו אלא מדרבנן. ולב' התירוצים האחרונים באמת חייב לר"מ בדבר הגורם לממון. ובאופן זה הוא גדר מזיק שעבודו. אף דבודאי אינם שוים מזיק שעבודו ודבר הגורם לממון להדדי והם גדרים שונים, והדמיון הוא רק לענין זה דלשיטת הראב"ד דגרמי אינו אלא כשעשה פעולה בעיקר גרמת הממון שניזק, ודבר המשועבד מכיון שאינו שלו אף שיש לו בו זכות גוביינא לא שייך לגרמי, א"כ דבר הגורם לממון נמי. לרבנן דסברי דלאו כממון דמי לא הוי גרמי.

''' והנה ''' הקצוה"ח בסי' כ"ה כתב דמוחל שט"ח לא דמי לשורף שט"ח. דשורף שט"ח הזיק את החוב. אבל מוחל שט"ח לא זכה הלוקח בעצם החוב וזכה רק בשעבוד הקרקע ודמי למזיק שעבודו. וזהו שלא כד' הראב"ד דבמזיק שעבודו סובר דפטור ובמוחל שט"ח הסכים להרמב"ם דחייב. אבל לפי פשוטו דברי הקצוה"ח נכונים ובפרט דהראב"ד בעצמו כתב בהשגתו בפ"ו מה' מכירה הל' י"ב בטעמא דהמוכר שט"ח יכול למחול משום שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי לך את עצמי. וא"כ הוא באמת קושיא עצומה על הראב"ד דלמה יהיה מזיק שעבודו פטור ומוחל שט"ח חייב. וזה קשה אפי' לדעת הש"ך דסובר דהראב"ד מודה באיש אחר שמזיק שעבודו. אבל במוחל שט"ח הא הלוה מחל. וכיון דשעבוד הגוף לא קנה הלוקח. א"כ ה"נ בשלו הוא מוחל ולמה יתחייב משום דינא דגרמי.

''' והנראה ''' דאף דדעת הראב"ד הוא דמזיק שעבודו לא עביד בדחבריה מעשה. והיינו דדבר המשועבד אינו של המלוה אלא זכות לגבות חובו, מ"מ ע"כ צ"ל דלוקח שט"ח אף שלא זכה בשעבוד הגוף על הלוה. אבל עכ"פ הועילה מכירת השט"ח שזכה בדין גביית החוב אי מדאורייתא או מדרבנן. אבל זכות קנין השעבוד לבד אינו מועיל דהא אם מחל המלוה שנתבטל שעבוד הגוף אינו יכול לגבות. וע"כ דזהו קנין זכות ע"י מכירת השעבוד לגבות החוב. וא"כ כשמחל המלוה הוי כמו דעביד מעשה בדחבריה שהזיק עצם זכות החוב ששייך לו. אבל כשהזיק דבר המשועבד לא עשה מעשה בדחבריה דאין עצם דבר המשועבד שייך לו, אלא שיש לו זכות לגבות ממנו את חובו: