עריכת הדף "אבן האזל/חובל ומזיק/ה" (פסקה)

== ו ==

'''הודה החובל שהוא חבל משלם ה' דברים שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול, אבל אם לא היו שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבושת וברפוי ע"פ עצמו לפיכך אם כפר ואמר לא חבלתי נשבע שבועת היסת.''' 

''' השגת ''' הראב"ד: הודה החובל וכו'. א"א לא ידעתי למה פטור מאלו ואולי יאמר מפני שצריך אומדנא. וזה אע"פ שמודה לו בחבלה אינו יודע באומד לפיכך פטור מהם. אבל השבת והרפוי שהם נראים לעין חייב. ואינו מחוור שהכל צריך אומד הילכך חייב בכל או פטור מן הכל עכ"ל.

''' דעת ''' הראב"ד צריך ביאור שהוא מסתפק בדין חבלה כיון שצריך אומד לא יהיה נאמן. ואף דסובר דהוא ממון ולא קנס דהא בכמה עניני ממון יש שומא וכמו בשן ורגל דשמין בששים כמה היתה יפה וכמה היא יפה כמו הכא בחבלה ובודאי שן ורגל משלם ע"פ עצמו, ונראה בדעתו דדוקא הכא בחבלה מספקא ליה דמה דנאמן אדם לומר גזלתי אף דאין אדם משים עצמו רשע. הוא דכיון דעכ"פ הוא מודה בממון ואין אנו צריכים להאמין לו שגזל אלא דעכ"פ שהוא חייב ממון. ולכן בזה מספקא ליה כיון דעל עצם המעשה אינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע. ורק משום דחייב עצמו בממון. ולכן כיון דאין הדבר ידוע וצריך אומד לא נתחייב בממון, אבל בשן ורגל וכה"ג כיון דהוא נאמן על עיקר המעשה לא איכפת לן מה שאינו מבורר חיוב הממון, ומ"מ משמע דכתב כל זה רק לצדד בסברתו של הרמב"ם. אבל מדבריו בפ"א מה' טוען משמע דסובר דהוא ממון ונאמן ע"פ עצמו, וכן כתב המ"מ ויש ט"ס בדבריו שכתב דבפ' א' מה' טוען מוכח כדעת הראב"ד ואינו מובן וצ"ל בדעת הראב"ד.

''' ובדעת ''' הרמב"ם תמה גם המ"מ מריש ב"ק דאמר דר' אושעיא בקנסא לא מיירי וקא חשיב ה' דברים. ועוד שהרי הוא משנה בכתובות דף מ"א ובשבועות דף ל"ו דמשלם בושת ופגם ע"פ עצמו. והנה החילוק בין נזק דחבלות ובין פגם דאונס ומפתה יש לומר בפשיטות דנזק דשמין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק אינו דין היזק ממש. דבאמת לא היה לו היזק בזה דהא לא היה מוכר עצמו בעבד כנעני. ואפי' בעבד עברי דהיה יכול למכור את עצמו יש לומר דכיון דהמוכר עצמו בעבד עברי עובר על כי עבדי הם לא היה עומד שימכור עצמו בע"ע. אבל פגם דאונס ומפתה כיון דהיה לאביה או לעצמה היזק בזה שנפתחה לענין כסף קדושין הוי היזק. ואף דשמין אותה כאילו היא שפחה להשיאה לעבד זה גדר בדיני שומא דלענין נזק אנו שמין השיעור היותר פחות אף שהיא בת גדולים ונזקה יותר. מ"מ כיון דאין זה דבר המוכח וניכר לכל לא חייבו חכמים למזיק לשלם אלא דבר הידוע וניכר. ולכן שמין אותה כאלו היא שפחה להנשא לעבד.

''' ומה ''' דאמר בריש ב"ק על תנא דר' אושעיא דבקנסא לא קא מיירי אף דחשיב ה' דברים. בזה יש לומר דגם הרמב"ם אינו סובר דחבלות הוא קנס גמור דא"כ הוי מהני מודה בקנס לענין זה שאם באו אח"כ עדים ג"כ פטור. והרמב"ם לא הזכיר זה כמו שהזכיר בהל' גנבה, וגבי שן ועין אף שלא הזכיר להדיא דין מודה בקנס ואח"כ באו עדים. אבל רמז לזה במה שכתב בפ"ה מה' עבדים הל' י"ז וז"ל. שאם יודה לעצמו אינו חייב להוציאו בלא עדים שהמודה בקנס פטור כמו שביארנו בה' גנבה שכל מודה בקנס פטור מלשלמו. וכיון שציין לה' גנבה ושם מבואר דמודה בקנס פטור גם לענין שאם יבואו עדים אח"כ פטור. אבל כאן אף דכתב ג"כ פטור אבל הא כתב להדיא אם לא היו שם עדים, וזהו משום דאינו משלם ע"פ עצמו אבל לא כתב דפטור אם הודה. ונמצא דאינו קנס גמור ולא ממון גמור, אלא דלגבי ממון גמור מיקרי קנס, וטעמא דמילתא דלא הוי ממון גמור הוא משום דכיון דאינו היזק גמור. אלא דיש דין התורה שב"ד יחייבו אותו לשלם בעד הנזק והצער. ולכן אם היה נאמן ע"פ עצמו על עיקר החבלה היו ב"ד יכולים לחייבו בזה. אבל כיון דהוא עצמו אינו נאמן בעיקר החבלה וכמש"כ בדעת הראב"ד. והוא לא חייב עצמו בממון גמור שמחוייב בעצמו אלא שב"ד צריכים לחייבו. וכיון דאינו נאמן על גוף הדבר אינו משלם ע"פ עצמו. אבל אם באו עדים אח"כ חייב.

''' ובמש"כ ''' יבואר מה דלא כתב הרמב"ם הך דינא דאינו משלם ע"פ עצמו בפ"ז מהל' נזקי ממון הל' ג' שכתב דין בהמה שחבלה באדם. וכתב החילוק בין תמה למועדת. ומשמע דמועדת דינה ככל דין מועד שמשלם מן העליה ומשלם ע"פ עצמו. אבל לפימש"כ מבואר דיסוד הך דינא דאינו משלם ע"פ עצמו בחבלות הוא דוקא בצירוף מה דאינו נאמן אצלינו על עיקר המעשה רק על החיוב ממון, ולכן גבי שור שחבל באדם דליכא דין אין אדם משים עצמו רשע ונאמן על גוף המעשה משלם ע"פ עצמו גם בנזקי אדם.

''' אכן ''' עוד צריך לבאר מה דהרמב"ם בפ"ב מה' נערה כתב דגבי אונס ופתוי משלם ע"פ עצמו גם צער ובזה לא נתבאר במה שכתבנו, והנה כבר עמד בזה הכ"מ שם וכתב שכבר נשאל בזה הנגיד ר' יהושע מבני בניו של הרמב"ם והשיב וז"ל משפט הצער בנערה אינו כמו משפטו בנחבל, לפי שבנערה ענין נוסף והוא הפגם והפגם ישלם אותו ע"פ עצמו ושמו משפט הצער כמו הפגם, והאריך שם להוכיח ממתני' דשבועות דגם הצער משלם ע"פ עצמו והנה לא כתב כלל טעם גם בפגם ואולי כיון למה שכתבנו, אבל עוד לא ביאר שום טעם לחלק בצער, דלכאורה אין שום חילוק בין צער דחבלה לצער דאונס ופתוי.

''' ונראה ''' דיש חילוק גם בצער דכיון דיכול אביה למוסרה למנוול ומוכה שחין א"כ הרי בהדמים שיקבל יש בזה תשלומין שיחשוב האב גם בעד הצער שלה, ואפי' כשהיא טוענת אנסת ופתית אותי שכתב שם הרמב"ם דיש לה צער ע"פ עצמו, היא ג"כ היתה יכולה ליקח דמים ממנוול ומוכה שחין, ואף דאיתא בגמ' דמפותה אין לה צער, י"ל דזהו דוקא במפותה אבל כשאינה רוצה רק דזוזי אנסוה מסתבר דיש לה צער.

''' והנה ''' ראיתי בהעתק מכתבי אדמו"ר הגרח"ס זצ"ל במה דכתב הרמב"ם בפ"ה מה' טוען דדמי קרקע הוא כקרקע לענין שבועה, והקשה הראב"ד מחבלת בי שתים, ובזה כתבו ליישב ע"פ דברי הרמב"ן במלחמות דר"י לא בעי מודה במקצת ממש, והקצוה"ח הקשה מדין אנסת ופתית את בתי דחייב קרבן שבועה, ויישב בזה דדין שבועה הוא על התביעה ועיקרה בשביל היזק הקרקע ודין ק"ש הוא על הכפירה, ועכ"פ כפרו חיוב התשלומין רק דקשה ממה דפסק הרמב"ם בפ"ב מה' נערה בטוענת אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי, ה"ז נשבע שבועת התורה על דמי הצער, ואמר אדמו"ר בזה לפי"מ שכתב הרמב"ם שם בפ"ה מה' טוען דהטוען ב' חדשים שכנת בחצרי ואתה חייב לי שכר ב' חדשים, והוא אומר לא שכנתי אלא חודש אחד ה"ז מודה במקצת שאין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכרה שהוא מטלטלין, וצ"ל דהחילוק מחפרת שתים הוא דבטענת חפרת התביעה הוא על היזק הקרקע, אבל שכר דירה אין התביעה על מה שדר אצלו, דהא לא גזלו בזה שברשות דר. אלא עיקר התביעה הוא על התשלומין. ולכן יש לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד עפ"י מחלקותם בפ"י מה' נז"מ אם יש דמים לבן חורין, דלהרמב"ם דסובר אין דמים לבן חורין נמצא דהחיוב בחבלות אינו אלא במה שהפסידו שהיה יכול למכור עצמו והופחת דמיו לענין זה, אבל לא דגוף האדם שוה כסף, ולכן הוא רק תביעה על תשלומין ואף דמבואר שם דבדין יש דמים לבן חורין פליגי אמוראי, ל"ק דמהמשניות כבר נתבאר דאין הוכחה, ומש"כ הרמב"ם בה' נערה אינו משנה, עכ"ד.

''' ולכאורה ''' זה סותר לדברינו שאנו מחלקין בין חבלות לדין אונס ופתוי, אבל באמת אינו סתירה כלל דהא כתב דאף שהופחת מדמיו מ"מ אין גוף האדם שוה כסף ואין התביעה על פחת קרקע, ודין אין דמים לבן חורין הא הוי בודאי גם בשור שהרג קטנה דיכול אביה למכרה, ובאמת דברי אדמו"ר צריכים ביאור, דכיון דהופחת מדמיו לענין מכירה א"כ למה אנו אומרים דאינו שוה כסף, וצ"ל דהביאור הוא דלא דמי לבהמה דכל עיקרה אינו אלא לענין שויה, ואפי' בעבד כל עיקרו אינו אלא לענין שויו, אבל בן חורין אינו עומד למכירתו אלא דאפשר למכרו, ולכן המזיק אותו במה שהופחת מדמיו צריך לשלם, אבל עיקר התביעה הוא רק על תשלומין, ולא על מה שהחסיר מגופו דבר השוה ממון בעצם, ולכן לא דמי לדמי קרקע.

''' והנה ''' צריך לבאר במה דכתב הרמב"ם דנזק אינו משלם ע"פ עצמו, ושבת הוא משלם ע"פ עצמו, דקשה בזה דהא בברייתא אמרו דשבת רואין אותו כאלו הוא שומר קשואין וא"ת לקתה מדת וכו' מדת הדין לא לקתה, שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו, ונמצא דהיכי דאינו נותן לו דמי ידו הוי שבת כשומר קשואין, וא"כ דין זה דשבת דאינו משלם אלא בימי חליו ג"כ לא הוי אלא היכי דנותן לו דמי ידו, אבל היכי דאינו נותן לו דמי ידו, א"כ כל ימי חייו הוא דין שבת שאינו יכול להרויח בידו, אמנם דכתבתי למעלה דמצד דין שבת אינו יכול לתבוע עכשיו היזק על כל ימי חייו דאינו ידוע כמה ימי חייו, אבל עכ"פ הנחבל יהיה יכול תמיד לתבוע ממנו בטול מלאכת ידו מדין שבת, וצריך לומר דאה"נ והרמב"ם נחת להודיענו רק עיקר הדין דנזק אינו משלם ע"פ עצמו ושבת משלם, אבל באמת אה"נ דהנחבל יתבע תמיד ממנו שבת דמי ידו: