עריכת הדף "אבן האזל/איסורי מזבח/ו" (פסקה)

== ה ==

'''הסולת והיין והשמן והלבונה והעופות והעצים וכלי שרת שנפסלו או שנטמאו אין פודין אותם שנאמר והעמיד והעריך, כל שישנו בהעמדה נערך ואלו אינם בכלל העמדה לפיכך אין נפדין לעולם. בד"א בשנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת. אבל קודם שיתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן, אבל טהורין אע"פ שעדיין לא קדשו בכלי אין פודין אותן חוץ ממנחת חוטא שנאמר בה מחטאתו על חטאתו לומר שמביא חטאתו מדמי חטאתו, לפיכך קודם שתתקדש בכלי שרת הרי היא כקדושת דמים ופודים אותה אע"פ שהיא טהורה.''' 

<small> [השמטה]</small>

''' הלח"מ ''' הקשה במה שכתב הרמב"ם בד"א בשנפסלו או נטמאו דמשמע דאכולהו קאי ואפי' על עצים ולבונה, ואפי' בעצים שייך קידוש כלי כדאיתא בזבחים דף ל"ד דאמר שם והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה, הב"ע שקדשו בכלי, וכיון דהכל תלוי בקידוש כלי א"כ אמאי ברישא דמתני' במנחות דף ק' חילקה במנחות ונסכים שנטמאו בין קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי, ובסיפא גבי עצים ולבונה וכלי שרת תנן בסתמא אין להן פדיון, והו"ל למתני' לחלק גם בזה בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתנינהו ברישא, ותמה ע"ז השעה"מ דאיך אפשר לפרש בדעת הרמב"ם דמפרש גם סיפא דמתני' בשקידשן בכלי, הא בגמ' מוכח דסיפא הוא בשלא קידשן מדפריך מינה לשמואל דאמר אפי' טהורין נפדין משום דכל זמן שלא קדשו בכלי קדושת דמים נינהו, ומפרש בגמ' בטעמא דעצים ולבונה משום דכ"ז דלא קדשו בכלי כטהורים דמו, ולכן מפרש השעה"מ דמש"כ הרמב"ם אבל קודם שיתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן, ונפסלו קאי אעצים ולבונה, אכן הקשה בהא דכתב הרמב"ם בטעמא דכלי שרת שנפסלו שאין פודין אותן משום שאינם בהעמדה והערכה, ובגמ' אמרו בטעמא דאין פודין אותם כשנטמאו משום דאית להו טהרה במקוה, וא"כ כשנפסלו אמאי אין פודין אותם, ותי' השעה"מ דמתני' אזלא אליבא דרבנן דר' נחמי' דאין מועל אחר מועל בכלי שרת, משום דלא הוי קדושת הגוף, אבל הרמב"ם דפסק כר' נחמי' דיש מועל אחר מועל בכלי שרת דהוו קדוה"ג אין פודין אותן אפי' כשנפסלו ודברי השעה"מ תמוהין לדעתי במה דניחא ליה לפרש ד' הרמב"ם לצדדין, ועוד אפי' לפי דבריו הא הי' עכ"פ להרמב"ם להביא הך דינא דעצים ולבונה שנטמאו קודם שיתקדשו בכלי אין פודין אותן, כיון דלהדיא תנן הכי במתני' ולמה השמיט משנה מפורשת וסמך ע"ז שנפרש דבריו לצדדין ע"פ המבואר בסוגיא.

''' ונראה ''' בדעת הרמב"ם דודאי כונתו הוא כפשטן של דברים דכל הני שמנה בהל' ד' יש חילוק בהם בין נטמאו או נפסלו קודם שיתקדשו בכלי שרת ובין אחר שיתקדשו בכלי שרת, ומה דקשה עליו סוגיית הגמ' דמוכח דמפרש סיפא דמתני' אפי' קודם שיתקדשו, נראה דמקור דבריו הוא מסוף הסוגיא דאמר שם ר' אלעזר אמר כולן טמאין נפדין, טהורין אין נפדין ופירש"י כולן כל המנחות, וכוונת רש"י דשייך לשון כולן משום דר' אלעזר מסיים חוץ ממנחת חוטא, וקשה דהא במתני' תנן המנחות והנסכים, ולמה אמר ר' אלעזר דינו רק במנחות, ואם כונתו באמת על המנחות והנסכים לא שייך לשון כולן, לכן מפרש הרמב"ם דמה דאמר ר"א כולן טמאין נפדין, טהורין אין נפדין כוונתו אכולה מתני' בין בהא דרישא בין בהא דסיפא, ופליג ר"א אסוגייא קמייתא דמפרש דסיפא דמתני' היא אפי' קודם שיתקדשו בכלי, ולכן העמיד הרמב"ם כולה מתני' בהל' אחת ומחלק בכולן בין קודם שיתקדשו בכלי לאחר שיתקדשו בכלי, ורק דישאר לנו קושיית הלח"מ דאמאי פלגינהו מתני' לתרי בבי יש לומר דבמתני' כיון דלא תנן אלא נטמאו, וכיון דעצים ולבונה לא נטמאו מד"ת קודם שקידשו בכלי אלא מדין מעלה שעשו חכמים, וא"כ ודאי לא מהני שיוכל לפדותן וכדאמר בגמ' שם, אלא דר"א סבר דל"צ מתני' לאשמעינן זאת, ובהא דאמר שם מעיקרא דבכלי שרת כיון דאית להו טהרה ג"כ לא מהני נטמאו אפי' קודם שנתקדשו בדין כלי שרת, בזה פליג ר"א וסבר דכלי שרת קודם שנתקדשו ע"י עבודה דעבודתם מחנכתם ואין דינם אלא כסתם כלי בדה"ב לא צריך טמאים, ואפי' טהורים נפדין ומשום זה ע"כ סיפא דמתני' קאי הכל דוקא אחר שנתקדשו בקדוה"ג, ולא כדסבר בסוגיא מעיקרא, והוא מתרי טעמא דעצים ולבונה קודם שנתקדשו בכלי שרת אפי' טמאים אין נפדין כיון דהוי כטהורים, ובכלי שרת קודם שנתקדשו אין בהם שום יתרון על סתם קדשי בדה"ב דמהני פדיון, והחלוק בין זה לזה וגם החלוק לבין מה דהוי סבר מעיקרא, ובין מה דסבר ר"א הוא בזה, דמעיקרא לא הוי סבר דטעמא דטהורים אין נפדין הוא משום הא דמתפיס תמימים לבדה"ב אין יוצאין מידי מזבח, אלא דמסברא אין לפדות טהורין כיון דראויים לקדוה"ג, וכמו דאח"כ כדמשני הגמ' אליבא דשמואל משום דלא שכיחי, אבל לפי"מ דמסיק ר"פ דטעמא דטהורים אין נפדין הוא משום דמתפיס תמימים דזה נלמד מקרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש, הך קרא ודאי אינו אלא במה שראוי לצרכי קרבן, כמו מנחות ונסכים וה"נ עצים ולבונה, אבל כלי שרת אפי' אחר שיתקדשו בדין כלי שרת הא אינם קרבן, ולא שייך בזה הך דינא דאין יוצאין מידי מזבח, לכן כלי שרת כל זמן שלא נתקדשו בעבודתן ודאי אפי' טהורים נפדין, ולכן מיושב מה דפלגינהו מתני' לתרי בבי משום דבעצים ולבונה וכלי שרת לא שייך דינא דקודם שנתקדשו בכלי כלל, ואף שהרמב"ם כתב גם כלי שרת בהך כללא וכתב נטמאו או נפסלו, אבל באמת לא קשה דהא כתב בהך כללא גם עופות דודאי לא שייך חילוק זה, וה"נ בכלי שרת דקודם שנתקדשו בדין כלי שרת אין עליהם שם כלי שרת כלל, אבל בעצים ולבונה שפיר שייך החלוק בין קודם שנתקדשו לאחר שנתקדשו, והוא בדין נפסלו וכמש"כ לקמן בהל' ח'. <small> [עד כאן].</small>

''' כל ''' שישנו בהעמדה נערך, במנחות דף ק' ע"ב תנן בטעמא דהך דינא שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, והרמב"ם כתב על זה קרא דוהעמיד והעריך, ולכאורה אינו מובן דעופות הא אפשר בהעמדה ואיך נתמעטו מוהעמיד והעריך, ועוד דלמה צריך הרמב"ם להך טעמא כיון דתנן שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, והנה בספרא פ' בחקתי פרק ט' סי' ע"ט איתא והעמיד את הבהמה לפני הכהן בהמה נפדית ואין העופות [כן הוא בספרא עם פי' הראב"ד ובמלבי"ם חסר תיבת "העופות"] והעצים והלבונה והכלי שרת נפדים, ולא הוזכרה הדרשא דוהעמיד והעריך, רק בסי' ע"ח איתא טמאה לרבות המתה יכול אפי' אמר ה"ז הקדש ומתה תפדה ת"ל והעריך את שיש לו עמדה יש לו ערכה, ואת שאין עמדה אין לו ערכה, אבל כאן לא הוזכר טעמא דוהעמיד והעריך וא"כ ד' הרמב"ם צריכים ביאור, אח"כ ראיתי שכבר עמד בזה בתוי"ט במשניות במה שחידש הרמב"ם טעם שלא הוזכר במשנה, וראיתי עוד שעמד בזה הרש"ש והקשה מה שהקשיתי מעופות, והוסיף דהא חזינן לתנא דבי לוי דגם עופות בכלל העמדה והערכה בתמורה דף ל"ג, עוד הקשה דהא לא צריך העמדה והערכה אלא בבע"ח, וא"כ מנלן למעוטי עצים ולבונה וכו' ונשאר בקושיא.

''' ונראה ''' דאין כונת הרמב"ם משום דהני אינם בהעמדה דודאי קשה מעופות, אלא כונתו דאינם בדין העמדה, והוא דהרמב"ם בא לבאר טעמא דמתני' דתנן שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, וקשה דלמה נאמר דבהמה קילא דשייך בה פדיון ועצים וסולת חמירי ואין להם פדיון, ולזה ביאר ההלכה ע"פ הספרא שהבאנו דאם היינו מפרשים המשנה כפשטה שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, א"כ אין צריך למעט כל הני דאין להם פדיון מקרא דוהעמיד את הבהמה דהא עיקר קרא מיירי בבהמה דתחלת הפסוק הוא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן ומפרשינן דהוא בבהמה שנפל בה מום, ומדדריש בספרא מקרא דוהעמיד את הבהמה מוכח דדוקא מהך קרא ממעטינן כל הני מדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ד"הבהמה" יתירא הוא דהא תחלת המקרא הוא בבהמה והוי מצי למיכתב והעמיד אותה, וכן כתב במלבי"ם שם, והרמב"ם בא לבאר דברי הספרא במה דדריש בהמה נפדית ואין העופות והעצים וכו' נפדים, דלכאורה מהיכן למד זה מקרא דוהעמיד, וע"ז מפרש דהספרא סומך על דרשא קמייתא דוהעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה דכיון דממעט קרא דוהעמיד את הבהמה דדוקא בהמה הוי בכלל העמדה זהו נמי מיעוט לדין פדיון דכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה.

''' ובזה ''' מיושב מה שהקשה הרש"ש דהא בדבר שאינו בע"ח לא בעינן העמדה דזה ודאי דלא נאמרה העמדה והערכה אלא בבהמה שהקדישה חיה דאז אפי' מתה אח"כ אינה נפדית כיון דאינה בהעמדה, אבל הקדיש מתה כיון דאפי' בע"מ מעיקרא ממעטינן מדכתיב אותה כ"ש מתה, ולכן כל הקדש דלאו בע"ח שהקדיש לבדה"ב ודאי נפדים כמו דבהמה בע"מ נפדית בלא העמדה והערכה, ויש לומר דאפי' לתנא דבי לוי דאמר דגם בע"מ בכלל העמדה והערכה מ"מ הקדיש מתה ודאי נתמעט אלא דמ"מ אמר בגמ' אותה ללוי קשיא משום דלא צריך מיעוטא דלא שייכא, אבל כל זה הוא בהקדש בדה"ב אבל בהקדיש למזבח ושנתקדשו בכלי שרת כיון דנעשה עליהם דין קדושת הגוף בזה צריך למוד דאפשר לפדותם, וע"ז אמרינן דכיון דנתמעטו עופות אף דשייכי בהעמדה מ"מ מיעטה התורה מוהעמיד הבהמה דעופות אינם בהעמדה, ומש"ה אינם נפדים דכיון דאינם בהעמדה אינם בהערכה, א"כ ה"נ עצים ולבונה וסולת שנתקדשו קדוה"ג כיון דאינם בהעמדה אינם נפדים, ולא נוכל ללמוד בזה מאותה פרט לבע"מ מעיקרא דאינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ולכן נתמעט דא"צ העמדה והערכה וממילא לא מעכבא, אבל הני דקדושים קדושת הגוף דצריך לנו קרא דאפשר לפדותם, וכיון דנתמעטו מוהעמיד הבהמה דאינם בהעמדה והערכה א"א לפדותם.

<small> -מלואים והשמטות-</small>

''' לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו''' 

''' בפ"ו ''' הל' ד' ד"ה ובזה במה שבארתי ד' הרמב"ם כתב אמנם הא גופא צריך ביאור דמ"ש סולת ויין דלא קדשי קדוה"ג אלא ע"י כלי שרת, ואילו בהמה או עוף חייל עלייהו קדוה"ג עם הקדישן, כבר ביאר זה הראב"ד בפירושו בריש תמיד שכתב וז"ל ואגב גררא אפרש מ"ש בהמה מקטרת ומנחות, בהמה כשאדם מקדישה הוי לאלתר קדוה"ג וקטרת ומנחות דלא הוויין קדוה"ג עד דמקדישן בכלי כדתנן המנחות כשקדשו בכלי נפסלין בטבול יום וכו' י"ל דהיינו טעמא דבהמה לאלתר קדשי קדוה"ג משום דלאלתר ראוי להקרבה ואינה מחוסר מעשה רבה אלא שחיטה בלבד, אבל קטרת מחסרא מעשה רבה כגון כתישה, ומנחות בלישה, ע"כ לא קדשי קדוה"ג בפה אלא בכלי שרת דוקא עכ"ל, אכן בתירוצו אינו מיושב דהא המתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלים (בזבחים דף צ"א) וא"כ איכא מנחה דאין בה מעשה, ומ"מ בודאי לא נתקדשה קדושת הגוף בלא קדושת כלי ועוד דמה יועיל תירוצו בנסכים, ובשלמא למ"ד דיין לשיתין מיושב דלא דמי לשאר קרבנות, אבל למ"ד לאשים מ"ש מבהמה ובמתני' תנן המנחות והנסכים.

''' ונראה ''' דיש ליישב בלא הטעם שכתב הראב"ד דגבי מנחות וקטורת צריך מעשה, אלא דיש נ"מ מבהמה למנחות ונסכים וקטרת מעיקר הדין דהראב"ד דן בעיקר מאפשרות ההקרבה, ומשמע דסבר דשחיטה לאו עבודה ולא מהני מה דאפשר לשחוט תיכף כשהקדיש אבל יש לומר דמה דשחיטה לאו עבודה זהו לדין כהונה, אבל מ"מ הא הוי מד' עבודות שפוסלות במחשבה, וא"כ בשחיטה כבר מתחיל עבודות הקרבן, וא"כ הנ"מ הוא דבמנחות הא בלא קדוש כלי א"א לעשות שום עבודה, דקמיצה ג"כ א"א שלא מכלי שרת, ולכן קודם שהוקדשו בכלי לא הוי קדוה"ג, אבל שחיטה אף דלכתחלה צריך כלי שרת אבל בדיעבד אם שחטו שלא בכלי שרת ג"כ כשר כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' מעה"ק הל' ז', וגם אם שחטו שלא בכלי שרת מהני שחיטה להכשיר הקרבן וגם לפסלו במחשבת פיגול, ולכן שפיר כבר נעשה קדוה"ג קודם וכתחלת ד' הראב"ד, ובמקום אחר הוכחתי דהרמב"ם סובר דלא קיי"ל דשחיטה לאו עבודה אלא שאינו צריך כאן לזה. <small> [עד כאן].</small>

ב) ''' איברא ''' דצריך ביאור דמקרא דוהעמיד את הבהמה ממעטינן דעופות ועצים וכו' אינם בהעמדה ומשו"ה אינם נפדים ומסוף הכתוב דכתיב והעריך הכהן אותה ממעטינן בע"מ מעיקרא דא"צ העמדה, ונפדה גם בלא העמדה והערכה, וצריך לומר דכיון דלא נתמעט בע"מ מעיקרא מרישא דקרא לכן לא נתמעט מעיקר דין פדיון, ובא אותה בקרא דוהעריך הכהן למעט דא"צ הערכה ובטעמא משום דעופות ועצים וכו', דנתמעט הא מיירי כשיש בהם קדוה"ג, וכמש"כ לכן נתמעטו דאין להם פדיון, אבל בע"מ מעיקרא למזבח דאינו חל עליו קדוה"ג אלא לדמים לכן מהני פדיון וא"צ העמדה והערכה, ואף דלרבנן גם קדשי בדה"ב הוו בכלל העמדה והערכה ועוד יותר דגם בע"מ מעיקרא צריך העמדה והערכה כמבואר בתמורה דף ל"ג ומשום דלבדה"ב אין נ"מ וקדושת בדה"ב הא הוו כמו קדושת דמים, צ"ל דיש חילוק בין נתקדש לדמים דאין על גוף החפץ קדושה אלא על דמיו, אבל כשנתקדש לבדה"ב אף דאפשר לפדותו אבל כל זמן שלא נפדה הרי גופו קדוש, והגזבר משתמש בגופו לצרכי בדה"ב, ולכן אף דנקרא זה קדושת דמים זהו בשביל דמהני פדיון, אבל בעיקר דין פדיון זה החמירה תורה להצריך העמדה והערכה, אבל בע"מ מעיקרא למזבח כיון שכל הקדשו אינו אלא לדמיו, לכן צריך רק למכרו ולהתפיס דמיו למזבח, אבל אין בו דין העמדה והערכה.

''' אמנם ''' דיש לעיין בזה מדין המקדיש תמימים לבדה"ב דאין יוצאין מידי מזבח ועיקר דין ההקדש הוא שיפדו הבהמה למזבח, ומ"מ מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ה' דצריך הערכה שכתב המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדה"ב אע"פ שעבר על עשה מה שעשה עשוי וחלה קדושה עליה ונפדית כשהיא תמימה ומעריך אותה הכהן בדמיה והדמים יפלו לבדה"ב וכו', עוד כתב בהל' י"ב כל המקדיש בהמה בחייה בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום או תמימה הראויה ליקרב הרי זו צריכה העמדה בב"ד שנאמר והעמיד את הבהמה לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, והנה מה שכתב או תמימה הראויה ליקרב כמו שיתבאר לא פירש הכ"מ כונתו, וכתב המרכה"מ דכונתו למה שכתב בפ"ו הל' ה' בהקדיש קדשי מזבח לבדה"ב דלא נימא דיפדה הנבלה והדמים לבדה"ב והיא עצמה תקבר מצד שהיא קדשי מזבח, והדברים תמוהים דכיון שהנבלה תקבר איך אפשר שיפדו אותה ואיזה שיווי יש לה, לכן נראה פשוט דכונת הרמב"ם למה שכתב בהל' ה' דהמקדיש בהמה תמימה לבדה"ב נפדית כשהיא תמימה, ומעריך אותה הכהן בדמיה ובזה הוא שכתב דאם מתה תקבר ומה דאיתא בלשון הרמב"ם כמו שיתבאר צ"ל כמו שנתבאר.

''' ועכשיו ''' צריך לבאר דלכאורה כאן לא יועיל מה שחילקנו בין הקדיש בע"מ מעיקרא למזבח דאינו אלא קדושת דמים דא"צ העמדה והערכה להקדיש לבדה"ב דצריך, שכתבנו דבהקדיש לבדה"ב הוקדש גוף הבהמה והגזבר עושה בה צרכי בדה"ב אלא דהוי קדושת דמים כיון דמהני פדיון, וקשה דהא במתפיס תמימים לבדה"ב אין ההקדש לבדה"ב אלא על פדיון, דהא גוף הבהמה צריך להקריבה, וא"כ מ"ש מהקדיש לדמים למזבח דא"צ העמדה והערכה, ונראה דאפי' במתפיס תמימים לבדה"ב עיקר הבהמה הוקדשה לבדה"ב, אלא דהוא דין התורה שתפדה לצרכי מזבח, אבל כל זמן שלא נפדה שייך הגוף לבדה"ב ולא רק הדמים, ובפרט לפי"מ שיתבאר באות ה' דבמתפיס תמימים לבדה"ב צריך להקדיש למזבח אחר שיפדה ואף דגם במקדיש קדשי מזבח לבדה"ב דצריך לפדותן, כתב הרמב"ם בפ"ו מערכין הל' ח' ומעריך אותה הכהן בדמיה ותפדה, ומוכח דצריך העמדה והערכה יש לומר דגם בקדשי מזבח כשהוקדש לבדה"ב שייך גוף הבהמה לבדה"ב, ונ"מ שאם יפול בהבהמה מום ותיפסל למזבח ויפדו אותה והדמים למזבח תהי' עצמה לבדה"ב, וגם עכשיו היא של בדה"ב אלא שהבדה"ב צריך למוסרה למזבח להבעלים שהקדישוה להקריבה כשיפדו אותה מבדה"ב אבל עיקר הבהמה הוקדשה לבדה"ב ולא דמי להקדיש בע"מ מעיקרא למזבח דלא חל על הגוף קדושת מזבח כלל אלא על הדמים.

''' והנה ''' לפימש"כ נוכל ליישב קושיית התוס' בפסחים דף כ"ט ע"א בד"ה אין פודין שכתבו הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות משמע דלא פליגי אלא בקדם הקדישן למומן, אבל קדם מומן להקדישן הואיל ומעולם לא קדשי אפי' בקדושת דמים, כ"ע מודו דפודין ותי' ר"י דה"ק אין פודין מדרבנן עכ"ל, והנה קושיית התוס' הוא כמו שהקשינו כאן לדין העמדה והערכה דמ"ש בע"מ מעיקרא מקדושת בדה"ב, וא"כ לפי"מ שבארנו נוכל לחלק גם בזה דבע"מ למזבח לא הוי עיקר הקדושה אלא לדמים ולא שייך בזה אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, אבל בקדושת בדה"ב דנתקדש גוף הדבר אף דאין בו אלא קדושת דמים משום דמהני פדיון שייך גם בבדה"ב דין דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, דילפינן מדין קדשי מזבח דכתיב ואכלת ולא לכלביך, אמנם חביבי הרב הג' מוהר"י עפשטיין שי' העירני דאיך אפשר שיהי' בקדשי בדה"ב דין אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים דהא דין פדיון בבהמה טמאה כתיב בקרא ואם בבהמה הטמאה וגו' דהוא בטמאה ממש ורק קרא דואם כל בהמה טמאה קאי בטהורין בע"מ, אכן א"כ זהו תימה על התוס' דאיך ס"ד דהגמ' מיירי כאן מדאורייתא, לכן ע"כ צ"ל דהיכי דלא הי' ראוי לאכילה קודם ההקדש הוי כמו עצים ואבנים שהקדישם לבדה"ב דנפדים, וה"נ בהמה טמאה וטרפה ודוקא היכי שבשעה שהוקדשו היו מותרים ואח"כ נטרפו בזה יש סברא ללמוד מקדשי מזבח דכתיב ואכלת ולא לכלביך דג"כ היו מותרים קודם שהוקדשו.

<small> [השמטה]</small>

''' ובזה ''' יתיישבו דברי התוס' במה שתי' ר"י דה"ק אין פודין מדרבנן שתמה הפ"י דמה תירצו דהא התם תנן דקדם מומן להקדשן אפי' אם מתו יפדו, והאריך שם ונשאר בתימה, אכן לפימש"כ מבואר דבזה גם התוס' סוברים דבדרבנן יש לחלק בין קדושת בדה"ב דקדוש בעצמו דשייך לתקן שלא יועיל פדיון אטו קדושת הגוף, אבל קדם מומן להקדישן דלא נתקדשו אלא לדמיהן לא תיקנו בזה חכמים להפסיד הדמים כיון דלא נתקדשו בעצמן כלל, ואף דגבי גיזה ועבודה איתא שם בסוגיא להיפוך דבקדושה לדמים יותר שייך לגזור דמיחלפא בקדושת הגוף, שאני התם דבגיזה ועבודה אפשר שתוכחש הבהמה ויופחתו גם דמי ההקדש למזבח, לכן שייך יותר לאסור בהקדש לדמים, אבל בדין פדיון להאכיל לכלבים שהוא לאחר הפדיון ובעיקר הגוף לא הי' קדושה שייך יותר לגזור בקדשי בדה"ב לר' אושעיא דקדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה, וי"ל דהך סוגיא אזלא אליבא דר' אושעיא, ומה דהרמב"ם לא פסק הך דינא להלכה דבקדשי בדה"ב איכא דינא דאין פודין להאכיל לכלבים עיין מש"כ בזה הפנ"י בפסחים דכ"ט דמקיים הגירסא בדרב אשי דכו"ע פודין, אח"כ ראיתי דהשעה"מ בפ"א מהל' איסוה"מ עמד על תמיהת הפנ"י והביא מד' התוס' בשבועות די"א ומפרש דמתני' דתמורה דתנן אם מתו יפדו הוא רק מדאורייתא ומדרבנן אין פודין והוא תימה דמתני' הלכתא תנן, לכן נראה כמש"כ. <small> [עד כאן]</small>

ג) ''' והנה ''' בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' כתב המל"מ וז"ל יש להסתפק בדין זה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מן התורה או מדרבנן, והנה ממש"כ רבינו ועל זה נאמר ואם בהמה וגו' נראה דס"ל שהוא מן התורה ויש לתמוה דמסוגיא דף ק"א מוכח בהדיא דזה אינו אלא מדרבנן משום מומין דפסלי בבהמה דאפי' בדוקין שבעין פסיל משו"ה גזרו רבנן שלא יהיו נפדין כי אם למזבח, וכן כתבו התוס' בזבחים דף נ"ט עכ"ל, אכן דבריו נכונים לפי מה דדחי שם הגמ' להא דאמר רב פפא אי שמיעא ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבדה"ב וכו' הוי הדר ביה, (ולפי"ז באמת דחוק לשון הברייתא דתניא "שכל הראוי למזבח", כיון דאין דין זה אלא בבהמה), אבל כל זה הוא אליבא דשמואל דאמר אפי' טהורין נפדין, אבל להני אמוראי דפליגי התם אשמואל וסברי דטהורים אין נפדין וכן פסק הרמב"ם כאן ודאי צריך לומר דזהו טעמא דמילתא משום דראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח, והוא דין דאורייתא ולפי"ז הך דינא הוא באמת בכל הראוי למזבח, ובפרט לפי"מ דאמר שם ר' אלעזר דטהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו, וכן כתב הרמב"ם כאן טעמא דמנחת חוטא שפודין אותה אע"פ שהיא טהורה שנאמר בה מחטאתו על חטאתו, ומוכח דבשאר מנחות מדאורייתא אין נפדין וזהו משום דינא דהמתפיס תמימים דלמד מקרא דואם בהמה אשר יקריבו וגו'.

''' אמנם ''' דלפי"ז אינם מבוארין דברי הרמב"ם במה שכתב כאן חוץ ממנחת חוטא שנאמר בה מחטאתו על חטאתו לומר שמביא חטאתו מדמי חטאתו, לפיכך קודם שתתקדש בכלי שרת הרי היא כקדושת דמים ופודין אותה אע"פ שהיא טהורה, דמוכח מלשונו דשאר מנחות אינם כקדושת דמים אפי' קודם שנתקדשו בכלי שרת, אבל א"א לומר כן דאם היו קדושים קדוה"ג לא הוי מהני פדיון אפי' אחר שנטמאו, ולכן צריך לומר דקדושת הגוף חלוקה מקדושת דמים או מקדושת בדה"ב, בשני דינים, א' דקדושת הגוף אלים קדושתיה, ב' דקדושת הגוף הלא נעשה חיוב להקריבו למזבח מדין ובאת שמה והבאתם שמה, ומטעם שני הדינים יש חילוק בדין אפשרות הפדיון, בין מדין חומר הקדושה דבזה דאלים קדושתיה לא מהני בקדוה"ג פדיון, ורק בבהמה כשהוממה חידשה תורה דמהני בה פדיון, וילפינן מקרא דהבהמה דלא מהני אלא בבהמה ולא בעופות וכן במנחות ואינך כשנתקדשו קדוה"ג, ובין מדין חיוב ההקרבה שמצד דין חיוב ההקרבה יש עיכוב ג"כ שלא לפדותם כל זמן שיש אפשרות להקריבן וזהו טעמא דטהורין אינן נפדין, ונמצא דלדין חיוב ההקרבה דין המנחות גם קודם שנתקדשו בכלי כדין קדושת הגוף ואפי' הקדישן לבדה"ב דינם כמו הקדיש בהמה לבדה"ב דאין יוצאין מידי מזבח וחייבים להקריבן כל זמן שהם ראויים להקרבה, כמו שכתב הרמב"ם בהל' ערכין דנלמד מקרא דואם בהמה אשר יקריבו דכל הראוי למזבח יקרב, אבל בעיקר דין חומר קדוה"ג מקדושת בדה"ב ומקדושת דמים בודאי מנחות שלא הוקדשו בכלי שרת אין בהם קדושת הגוף, אלא דיש בהם דין חיוב הקרבה, ולכן זהו שכתב הרמב"ם כאן גבי מנחת חוטא שקודם שתתקדש בכלי שרת הרי היא כקדושת דמים ופודין אותה כשהיא טהורה, לומר שאין בה שני הדינים מקדושת הגוף ואינה אלא כקדושת דמים לחוד, והיינו דאין בה אפילו חיוב הקרבה להקריב אותה בעצמה דגילתה תורה בקרא דמחטאתו על חטאתו שמביא חטאתו מדמי חטאתו ולכן פודין אותה אף כשהיא טהורה.

ד) ''' והנה ''' בדין מקדיש נכסיו סתם חילק הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' ח' בין בהמה, לעופות ויינות ושמנים וסלתות, ע"פ המבואר במשנה פ"ד דשקלים דבהמה הזכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות לצרכי שלמים והדמים יפלו לבדה"ב, ובעופות ואינך ימכרו לצרכי אותו המין והדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות, וכתב על זה ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה לבדה"ב לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון כמו שיתבאר והסולת והיין והשמן והעופות שנפסלו אין להם פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה וגו' כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לה פדיון וכל שאינו בהעמדה והערכה אין לה פדיון, וכתב ע"ז הראב"ד לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו והלא בכל מקום נפדין הן, ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כר' אליעזר כמ"ש למעלה אין זה הטעם מספיק למה לא יפלו הנכסים לבדק הבית, (ע"ש שכתב דהך תנא ר' אלעזר ופליג על ר' אליעזר דרישא כן כתב הכ"מ בדעתו,) ובעיקר מה שהשיג וכתב והלא בכל מקום נפדין הן פי' הכ"מ דכוונתו דהא קודם שנתקדשו בכלי שרת הן נפדין לאחר שנפסלו, וכתב על זה הכ"מ ולדעת רבינו יש לומר דכשלא קדשו בכלי עדיין אין קדושתם גמורה ולאו רבותא הוא דאית להו פדיון, ולא אדע מה יישב בזה דעת הרמב"ם הא כאן מיירי במקדיש נכסיו ואנו דנין תחלת דינא וא"כ הא אכתי לא נתקדשו בכלי, וא"כ שפיר הקשה הראב"ד דהא עכשיו אכתי נפדין הן, ומה מהני מה דכשיקדישו בכלי לא יהיו נפדין הא עכשיו נפדין הן, וא"כ במה שאני מבהמה דיש לה פדיון ע"י מום וה"נ יש להן פדיון כשיפסלו, ולמה לא יפלו הדמים לבדה"ב, וא"כ דברי הרמב"ם באמת צריכים ישוב, והלח"מ פי' דהשגת הראב"ד במה שכתב והלא בכל מקום נפדין הן, היינו דמאי נ"מ כיון דאתה מצריך למכרן ולהביא בדמיהן עולות ואין אתה אומר שיקריבו העופות עצמן עולות מ"מ פדיון מקרי, וגם פירושו של הלח"מ היא קושיא על הרמב"ם דמאי נ"מ בין זה לזה, ואם זה אינו דומה לפדיון דהוא כשיצא ההקדש לחולין, א"כ למה לא אפשר גם בעופות שהדמים יפלו לבדק הבית כמו בבהמה.

''' והנראה ''' בבאור דברי הרמב"ם דזה ודאי דאין כאן דמיון לפדיון ממש שההקדש נפדה ויוצא לחולין, אלא דמ"מ גם זה לא מצינו בקדושת הגוף שיהי' אפשר לשנות בעיקר הקדושה, וכאן כיון דלמדנו מקרא דאם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש דכל הראוי ליקרב על גבי המזבח יקרב וזהו בסתם הקדש דקדושתו היא או לבדק הבית או להקריבו עולה, דסתם קרבן למזבח הוא עולה כדיליף בירושלמי שם בפ"ד דשקלים מקרא דאשר יקריבו לד' לעולה הכל קרב עולה יכול אפי' עופות ת"ל בבקר ולא עופות, והראב"ד מביא בהשגתו דרשא זו דבבקר ולא עופות, ונמצא דאם הקדיש סתם והיו בהן דברים הראויים ליקרב ע"ג המזבח יש בזה שני גדרי קדושות חדא מה שהקדיש סתם דבסתם הוא לבדה"ב ואם למזבח בסתם הוא לעולה, ועוד דין זה שאמרה תורה כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב, וע"כ אנו צריכין בזה לדין מכירה שקדושה אחת תהי' על הדמים וקדושה שניה תהי' להקריב הן עצמן מקרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש דהיינו שיקריבו הן עצמן ולכן כאן כשהקדיש סתם דע"כ יש בהך קדושה דין שיקריבו הן עצמן וגם קדושה על הדמים, ולכן בבהמה דגם כשקדושה קדושת הגוף יש בה פדיון אנו אומרים דאף דהבהמה עצמה קרב לעולה או לשלמים מ"מ חל דין אחר על הדמים שיהי' לבדק הבית, משום דסתם הקדש הוא לבדק הבית, וזה דוקא בבהמה דשייך דין דמים לקדושת הבהמה, אבל עופות ומנחות דלא שייך דין דמים לקדושתן כשהם קדושים קדושת הגוף, א"כ אף דעכשיו עוד לא נתקדשו המנחות זהו אם אנו דנין בפדיון ממש שההקדש יצא לחולין, אבל כאן אנו דנין בהך דינא שאמרה תורה כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש וע"כ הן עצמן קרבין למה שהן ראויין, ואם נאמר שהדמים יפלו לבדה"ב הרי אנו עושין דמים מקדושת מזבח שאין לו דין דמים, ולכן אנו אומרים דהקדש סתם זה יהי' קדושתו למזבח, ורק מכיון שא"א להקריבו למה שהוא ראוי דסתם הקדש למזבח הוא לעולת בהמה והם אינם ראויים לעולה וע"כ יקרבו למה שהן ראויין לכן אנו אומרין דגם בזה אנו מחלקים הקדושות, היינו קדושת הן עצמן וקדושת הדמים, אלא דאינו דומה דין קדושת עולה לדין קדושת בדה"ב, דדין בדה"ב הוא קדושה אחרת שאין לזה שום שייכות לקדושת קרבן, ואם נאמר שהדמים יפלו לבדה"ב הרי ע"כ אנו עושין מקדושת מזבח שיש בהן בעצמן דין דמים, וכבר כתבנו דבעופות ומנחות לא מצינו דין דמים בקדושת קרבן שלהם, אבל אם אנו מחלקין בין הקדושות שהן עצמן יהיו למה שהן ראויין, והדמים יהיו לעולות, הא אידי ואידי קדושת קרבן ואין בזה נחיתות קדושה לומר שנעשו על הדמים קדושה פחותה מקדושת הן עצמן.

''' ועכשיו ''' מיושב השגת הראב"ד בין במה שפי' הכ"מ דהא אנו דנין עכשיו קודם שקדשו בכלי דזה הי' שייך אם היינו דנין לפדות הן עצמן שיצאו לחולין ושיחול קדושתן על הדמים, אבל כאן הוא להיפוך דהן עצמן ע"כ נשארין בקדושת מזבח שאמרה תורה כל אשר יתן וגו' שכל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב, דהא טהורים הם וא"כ אנו דנין עכשיו, על העופות והמנחות שהקדישם שיש בזה דין התורה להקריבם למזבח, אם אפשר לעשות מהם גם דין דמים, וע"ז אנו אומרים דאף דאכתי לא קדשו בקדושת הגוף, אבל עיקר דין הקרבה שחל עליהם הא לא מצינו בקרבן זה דין דמים, ולכן גם הדמים אין אנו יכולים להורידן מקדושתן מקדושת מזבח לקדושת בדה"ב, וממילא מיושב גם קושיית הלח"מ שפי' בד' הראב"ד דזהו עיקר הנ"מ בין קדושת בדה"ב לקדושת עולה, דאין כאן הורדה מקדושה בהדמים, דהא גם הדמים יפלו לעולות.

ה) ''' אכן ''' אכתי קשה לי בדעת הרמב"ם במה שביאר בעופות ומנחות דא"א שיהיו הדמים לבדה"ב משום דאין להם פדיון דאיך יהי' אם הקדיש עופות ומנחות בפי' לבדה"ב הא ע"כ יהיו הדמים לבדה"ב והן עצמן יקרבו למה שהן ראויין, וא"כ מאי נ"מ בין זה לזה כיון דמעיקר הדין אנו אומרים דסתם הקדש הוא לבדה"ב, וזה אינו קשה על ביאורי בדברי הרמב"ם אלא על עיקר ההלכה דכיון שסובר דא"א שיהיו הן עצמן קרבין למה שהן ראויין והדמים יהיו לבדה"ב, וא"כ איך הוא אם הקדישן בפי' לבדה"ב וזה א"א לומר דבאמת כן הוא גם כשהקדישן בפי' לבד"ה, דלא אישתמיט תנא למיתני חידוש זה, וכן הרמב"ם לא כתב דין זה אלא במקדיש סתם ועוד דהא בעיקר הברייתא במנחות דף ק"א דתניא המתפיס תמימים לבדה"ב אין פודין אותו אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם הא הוי כללא על כל הראוי לקרבן על המזבח, ומ"מ קתני אין פודין אותן אלא למזבח דמשמע ודאי שהדמים יהיו לבדה"ב.

''' ונראה ''' דחלוק דין המתפיס תמימים לבדה"ב מדין מקדיש סתם נכסים, דבמקדיש נכסיו סתם והיו בהן דברים הראויים ליקרב ע"ג המזבח אף דסתם הקדש הוא לבדה"ב מ"מ כיון דהקדיש סתם בודאי דעתו כדין התורה, וכיון דאמרה תורה כל אשר יתן וגו' והיינו שיקרבו הן עצמן על המזבח כל אחד לפי מה שהוא ראוי, וכיון דסתם הקדש הוא לבדה"ב וסתם הקדש למזבח הוא לעולה לכן ע"כ נתחלק כאן ההקדש דהן עצמן יקרבו למה שהן ראויין, והדמים כיון דאנו רואין אותם שהן דמי הקרבן לכן בבהמה יהיו הדמים לבדה"ב כיון דקרבן בהמה אפשר בפדיון כשהומם ועופות ומנחות דאין להם פדיון יהיו הדמים כדין סתם הקדש למזבח דהוא לדמי עולות וכמו שבארנו, וכל זהו במקדיש סתם דבעיקר ההקדש מונח דין זה שהן עצמן יקרבו למה שהן ראויין, ואפשר דאין צריך הקונה אותם להקדישן מחדש אלא יקרבו כדין קרבנות רק דיכול זה שהקדישן בסתם למוכרן, דאף דקרבן שלו א"א למכרו דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום זהו היכי דחל כבר דין בעלים שלו על הקרבן, משא"כ הכא דלא חל אכתי דין בעלים על הקרבן, אבל במקדיש תמימים לבדה"ב אין בקדושתו אלא למה שהקדיש בפירוש דהוא לבדה"ב, אלא דדין תורה הוא מקרא דכל אשר יתן וגו' דכל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב, נמצא דכאן אין הדמים דמי הקרבן דהא לא הקדיש שום קרבן אלא דעיקר הדמים הם לבדה"ב ע"י הקדשו רק דהן עצמן יהיו לקרבן מדין התורה, ובזה מסתבר דצריך הפודה להקדישו לקרבן, וראי' לזה מהא דתניא בתמורה דף ל"ב דקדשי בדה"ב שהתפיסן לקדשי מזבח לא עשה כלום, והי' אפשר לפרש דהוא על דמים שהוקדשו לבדה"ב והתפיסן למזבח לקנות מהם קרבן, אבל הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין הל' ח' כתב המקדיש קדשי בדה"ב למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים לא עשה כלום, ואין הקדש מזבח חל על קדשי בדה"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ומוכח מדבריו דאפי' בהמה הראויה ליקרב ע"ג המזבח דדינה הוא שפודין אותה ע"מ להקריבה למזבח מ"מ קודם שיפדו אותה אין בה קדושת מזבח כלל, אלא דהדין הוא שצריך לפדותה ולהקדישה למזבח, ולכן מיושב שפיר דהכא במתפיס תמימים לבדה"ב גם בעופות ומנחות הדמים הן לבדה"ב.

<small> -מלואים והשמטות-</small>

''' לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו''' 

''' במש"כ ''' באות ה' דבמתפיס תמימים לבדה"ב דאין יוצאין מידי מזבח דצריך הפודה להקדישן למזבח כתב דכן מבואר בד' הרמב"ן גיטין דף ל"ח ע"ב, אלא דסובר דעיקר דין זה אינו אלא מדרבנן, והנה כבר הרגיש בעצמו החילוק דממילא אין סייעתא לדברי בדעת הרמב"ם מד' הרמב"ן, דלהרמב"ן דמה דאין יוצאין מידי מזבח אינו אלא מדרבנן פשיטא דצריך הפודה להקדישן למזבח, ואנכי כתבתי כן גם לדעת הרמב"ם דהיא מדאורייתא מכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש ומ"מ צריך הפודה להקדישן, אח"כ ראיתי דמד' התוס' בזבחים דף נ"ט ע"ב שהביא המל"מ שהבאתי שם יש לכאורה להוכיח דלא כמש"כ שכתבו דליכא למימר דיש איסור מטיל מום אף בבהמה תמימה לקדשי בדה"ב כדאמרינן המתפיס תמימים לבדה"ב אין יוצאין מידי מזבח לעולם, דהיינו מדרבנן משום קנס, ומוכח לכאורה דאי מדאורייתא הוי כבר עכשיו קדשי מזבח, ואולי יש לומר דלהטיל מום יש איסור דאורייתא כיון דעכ"פ צריך להקריבו, ואפי' אם דעת התוס' אינו כן אבל בדעת הרמב"ם נראה כמש"כ.

''' ומה ''' שכתב על מש"כ לחלק בין מקדיש תמימים לבדה"ב למקדיש סתם דבמקדיש סתם אפשר דאינו צריך להקדיש, וכתב ע"ז דמד' הרמב"ם משמע דתרווייהו ילפינן מכל אשר יתן ממנו, גם דעתי כן דשניהם נלמדו מחד קרא, אלא שחדשתי דכיון שהקדיש סתם דעתו כדין התורה כיון דסתם הקדש לבדה"ב, וגם דין התורה שדבר הראוי ליקרב יקרב, לכן אף שבמקדיש בפי' לבדה"ב ע"כ לא גלי הך קרא אלא דצריך להקדישו דבלא הקדש הבעלים א"א שיהי' קרב, אבל הכא שהקדיש סתם ודעתו כדין התורה אמרינן שבהקדישו מונח ב' קדושות, היינו שעיקר הדבר שהוא ראוי למזבח ילך למזבח והדמים לבדה"ב, וממילא כיון שהדבר מונח כבר בהקדישו אפשר דאין צריך הקדש מחדש. <small> [עד כאן].</small>

ו) ''' והנה ''' צריך לבאר דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בהך מתני' בשקלים פ"ד דבהא דפליגי ר"א ור' יהושע דר"א אמר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהן יפלו לבדה"ב, ור' יהושע אמר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות, ואמר ר' עקיבא רואה אני את דברי ר"א, ואמר ר' פפייס שמעתי את דברי שניהן המקדיש בפירוש כדברי ר"א והמקדיש סתם כדברי ר' יהושע, ופי' המפרשים המקדיש בפירוש שאמר בהמה ונכסי להקדש דכיון שהפרישן והבדילן ומ"מ לא אמר בהמה למזבח ע"כ דעתו לבדה"ב, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב וא"ר פפייס כי מי שהקדיש לבדק הבית בפירוש שהדין בו כד' ר"א ומי שהקדיש סתם כר' יהושע ולא חלק ר' פפייס על ר"א והלכה כר"ע עכ"ל, וכתב ע"ז בלקוטים מכ"י קדמוני במשניות ווילנא וז"ל פי' הרמב"ם שהקדיש לבדה"ב בפי' ולא נהירא האי פירושא דמילתא דפשיטא היא כיון שפירש בפירוש לבדה"ב ולא הו"ל למימר אלא שמעתי כדברי ר' יהושע, ונראה כפי' הרב ר"א מגרמייזא שהמקדיש בפירוש שפירש בהמה ונכסים מדהפריש זה מזה ולא אמר בהמה למזבח ונכסי לבדה"ב הכל הולך אל מקום אחד עכ"ל, ועוד תמוה מה שכתב ולא חלק ר' פפייס על ר"ע, דאיך אפשר כן דהא בעצמו פי' דר"ע סובר לגמרי כר"א, וכן פסק בחבורו ולפלא שלא עמדו ע"ז המפרשים.

''' ונראה ''' בזה דמה שפירש שהקדיש בפי' לבדה"ב דלכאורה הוא פשיטא לא קשה כלל דהא בתמורה דף ו' ע"א פריך בגמ' על רבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והרי מקדיש לבדה"ב וכו' ותנן המקדיש תמימים לבדה"ב אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי, ומשני אמר לך רבא ממקום שנתרבו בעלי מומין לגבי מזבח נתרבו תמימים לבד"ה, ובש"מ שם בשם תוס' על מה דאמר ותנן המתפיס תמימים וז"ל אומר רבינו ברוך היינו מתני' דמס' שקלים המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראויים למזבח זכרים וכו' והדמים יפלו עם שאר נכסים לבדה"ב, אלמא המתפיס תמימים לבדה"ב קדושה חלה עליהן עכ"ל, וא"כ לא פשיטא כלל הך דינא דהא זהו דתנן בהך מתני' דהמתפיס תמימים אע"פ שעבר בל"ת מ"מ חל ההקדש על הדמים לבדה"ב והן עצמן ימכרו לעולות או לשלמים, ועכשיו נראה דמה דכתב הרמב"ם דר' פפייס לא חלק על ר"ע כונתו דמפרש דר' פפייס לא בא להכריע ההלכה אלא בא לפרש דגם ר' יהושע דחולק על ר"א אינו חולק אלא במקדיש סתם, אבל במקדיש בפי' לבדה"ב גם ר' יהושע מודה לר"א, ונ"מ מזה לדידן במקדיש עופות ומנחות דגם ר"א סובר כר' יהושע דימכרו לצרכי אותו המין ויביא מדמיהן עולות דזה דוקא במקדיש סתם, אבל במקדיש בפי' לבדה"ב יפלו הדמים לבדה"ב והוא כמש"כ.

ז) ''' והנה ''' אחר שבארנו עיקר הלכה זו נראה לבאר לפי"ז דברי הירושלמי בהך סוגיא שלדעתי המפרשים לא עמדו על עיקר פירוש הסוגיא, והכי איתא התם רב חונה בשם רב ר' אבהו בשם ר' יוחנן קדשי בדה"ב שפדאן תמימין יצאו לחולין, מתני' אמרה כן ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן רב חזקיה בשם רב חסדא תיפתר שפדאן תמימים והוממו, ר' יוסי בשם רב חסדא מתני' אמרה כן ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן ר' חזקיה בשם ר' יוסה קדשי בדק הבית שפדאן תמימים יצאו לחולין אין תימר לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית, ומפרש הקרבן עדה דיצאו מקדושת בדה"ב וכן כתב במה דאמר שם אין תימר לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלה על קדשי בדה"ב, דהיינו דאם נאמר לא יצאו לחולין א"כ לעולם בקדושת בדה"ב קיימין ואיך תנן במתני' לר"א זכרים שהוקדשו לבדה"ב ימכרו לצרכי עולות, וכן פי' שם המוהר"א פולדא וכן כתב בתקלין חדתין אלא שכתב קודם דאיירי בכה"ג דמתני', ופירושם תמוה דמאי ס"ד ואיזה הו"א שלא יהי' אפשר לפדות קדשי בדה"ב הא עיקר קדושתן לפדיה הוא, והפ"מ מפרש דעיקר הך מימרא הוא לחלוק על הברייתא דהמתפיס תמימים לבדה"ב כשהוא פודן אינו פודן אלא למזבח והני אמוראי סברי דיוצאין לחולין ממש וע"ש במראה הפנים, וגם פי' זה אינו מיושב דממ"נ אם לא שמעו כלל הברייתא דמנחות ק"א, דהמתפיס תמימים לבדה"ב אין פודין אותן אלא למזבח א"כ פשיטא דיצאו לחולין ואם שמעו הברייתא ובאו לחלוק הו"ל להירוש' עכ"פ להביא הברייתא ולומר שע"ז חולקין, ובאמת לפי דבריו עיקר הפי' תיפתר אינו מרווח ועיין בהגהות הגר"א שפירש דאין אנו יכולין ללמוד ממתני' אלא באופן שהוממו קודם פדיה וג"כ אינו מכוון בלשון תיפתר.

''' ונראה ''' דבאור ד' הירוש' הוא כמו שכתבנו דהמתפיס תמימים לבדה"ב אף דצריך לפדותן ע"מ להקריבן למזבח מ"מ אינם קדושים עכשיו קדושת מזבח, וזהו החלוק בין מקדיש סתם דאמרינן דחלו עכשיו שתי קדושות ומשום זה בעופות ומנחות אין הולכים הדמים לבדה"ב, אבל במקדיש לבדה"ב לא הקדיש אלא קדושה אחת רק דחובה מן התורה להקריבן למזבח, ולכן שפיר אשמעינן דמ"מ כשפדאן יצאו לחולין דאף שהן תמימים וחובה להקריבן אבל אין קדושת מזבח עליהן ונ"מ דולדן וחלבן עד שיקדישום מותרים, ובמה דאמר שם מתני' אמרה כן חלוקים המפרשים דהק"ע והמהרא"פ מפרשים דמתני' אמרה כן קמא הוא על מתני' דחולין דף ק"ל, ומתני' אמרה כן הב' קאי על מתני' דתמורה דף ל"ב, והפ"מ מפרש להיפוך, והנה מתני' דחולין דמיירי בקדם מום קבוע להקדישן לא שייך כלל להך דהכא דאף שכתבו דקדשי בדה"ב תמימים דומה לקדשי מזבח בע"מ מ"מ לא דמי כלל, דלפי"מ שבארנו עיקר החידוש הוא אף שעומדים ליקרב מעיקר הדין למזבח ולא שייך זה לבע"מ מעיקרא, ואף דמהרא"פ פי' כן בדחוייא דתיפתר

'''וכל הנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן במזבח.''' 

''' בגמ' ''' בזבחים דף צ"ב איתא עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן, ולא הוזכר ששורפן במזבח ופירש"י דשורפן בעזרה בפני עצמן ולא בבית הדשן, וכתב בטעמא דמילתא דמשום שהוא דבר לח שורפו לעצמו שתהא שריפתו ניכרת לעצמו שאם היה שורפו עם בשר אין ניכרין שהרי אין בהן ממש, והלח"מ כתב דהרמב"ם מדייק מדאמר עושה מערכה בפני עצמן דהיינו במזבח במקום שיש מערכות האש, ובעזרה אין שם מערכות אחרות, ולכאורה אינו מוכרח דאטו כששורפין בבית הדשן אין עושין מערכה דע"כ צריך להניח מקודם עצים ולעשות אש וזהו מערכה, אלא דיש לומר דעכ"פ לא הוזכר בגמ' לשון מערכה אלא על המזבח, ונראה דיש לומר דהכריחו להרמב"ם לפרש כן משום הא דאמר רב הונא בטעמא משום שנאמר בקדש באש תשרף, ופירש"י דבפסחים כ"ד דרשינן מהאי קרא ומרבינן מיניה כל פסולי קדשים שמחיצתן בעזרה שיהיו נשרפין בעזרה, ולפי"ז מה דמביא רב הונא קרא דבקדש באש תשרף אינו אלא על זה דנשרפין בעזרה ולא חוץ לעזרה, אבל באמת רב הונא לא הזכיר כלל דנשרפין בעזרה אלא דעושה להם מערכה בפני עצמן, אלא דודאי ידעינן דהוא בעזרה מהגמ' דפסחים אבל במימרא דרב הונא הא לא הוזכר זה, ועוד דעל עיקר דינא ששריפתן בעזרה הא לא צריך רב הונא ללמוד מהך קרא דוקא על נסכים כיון דכל פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים שמחיצתן בעזרה נלמד מהך קרא, והנה צריך ביאור גם בטעמא דמילתא דמ"ש מכל פסולי קדשים שנשרפין בעזרה ולא במזבח.

''' ונראה ''' דכל פסולי קדשים שכשהם כשרים הקטרתן על המזבח, הא כשהם פסולין א"א לשרפן על המזבח דא"כ הרי מקטיר פסולין על המזבח, ואפי' לשם עצים לא מהני אלא בשאור ודבש לרבנן בזבחים דף ע"ז ולכן ע"כ שורפן על הרצפה, אבל נסכים דהיינו יין כמו שפירש"י כיון דכשהם כשרים דרך הקרבתן שמנסכין היין על יסוד המזבח והוא יורד לשיתין כמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' מעה"ק הל' א', א"כ אפשר לשרפן כשהם פסולין גם על המזבח דאין זה דרך הקרבתן, וסובר רב הונא דכיון דכתיב בקדש באש תשרף צריך לשרפן במקום שהוא יותר קדש, וכיון דנסכים אפשר במזבח צריך לשרפן במזבח, וזהו מה דאמר רב הונא "משום שנאמר" וזהו בשביל דאינו עיקר דרשא דעל עיקר דינא שנשרפין בעזרה הי' צ"ל שנאמר, ומשום שנאמר הוא רק טעם דמשום שנאמר בקדש לכן צריך לשרפן במקום שהוא יותר קדש, וכן איתא להדיא בגיטין דף כ"ו ע"א במה דתנן דר' אלעזר מכשיר לכתוב כל הטופס חוץ גיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה, דפריך בגמ' והא כי כתיב לה אתורף הוא דכתיב אלא אימא "משום שנאמר" וכתב לה לשמה ופירש"י לא תימא שנאמר דמשמע מיניה יליף אלא משום כלומר משום שנאמר בתורף וכתב לה לשמה גזרינן טופס אטו תורף דאורייתא.

''' ומצאתי ''' אח"כ בס' יבין שמועה על כללי הגמ' כלל ע"ג שהביא מדברי תלמידי הרשב"א בהא דתנן בסנהדרין פ' כהן גדול ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש "משום שנאמר" ומן המקדש לא יצא, כתבו שיש לחלק בין כשאומר שנאמר לכשאומר משום שנאמר, דכשאומר משום שנאמר על הרוב הוא אסמכתא ולשון משום דייקא הכי, וכן כתב הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ בשורש ה' דמה דתנן דאינו יוצא מן המקדש "משום שנאמר" ומן המקדש לא יצא הוא אסמכתא, ובאמת להדיא מוכח כן מסוגיית הגמ' שם בדף י"ט דאמר בטעמא דר' יהודה דילמא מיקרי ונגע, וכן כתב המ"מ בהל' כלי המקדש הל' ה' גם בדעת הרמב"ם דלדין שאינו יוצא מן המקדש שלא בשעת עבודה הוי קרא אסמכתא, ומשמע דסובר המ"מ דאף שכתב הרמב"ם בסה"מ מל"ת קס"ה שיש בכהן גדול תוספת שהוא לא ילוה מתו וזה פשט הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא, מ"מ להלכה אינו כן דהא לא כתב כאן שזהו ל"ת אלא אינו יוצא, ובפ"ב מהל' ביאת מקדש הל' ה' ו' כתב להדיא דומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת עבודה, ואפשר דגם בסה"מ אינו מכוין לעיקר ההלכה אלא דפשט הכתוב כן, אבל הדרש מוציאו מידי פשוטו של מקרא וקיי"ל דהוא דוקא בשעת עבודה, (וזהו שלא כד' הרב במגלת אסתר בשורש ה' שכתב במתני' דלמד מומן המקדש לא יצא דאיירי בשעת עבודה, וזה ודאי א"א דהא לא הוי פליג ר"מ ע"ז,) עכ"פ מבואר ד"משום שנאמר" אינו עיקר דרשא וכן הוא כאן במה דאמר רב הונא "משום שנאמר" דע"כ אינו אלא לשרפן במזבח ולא בעזרה, דזהו עיקר דרשא שנלמד מהכתוב בכל קדשים שמחיצתן בעזרה, אלא דמ"מ צריך לד' הלח"מ דמלשון מערכה מוכח דהוא במזבח דבל"ז קשה דהעיקר חסר בדברי רב הונא.

''' והנה ''' כל זה בארנו לפי פירש"י דנסכים היינו יין אבל מד' הרמב"ם בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות הל' א' לכאורה משמע דבכלל זה הוא גם הסולת שכתב שם וז"ל היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים ובהגהה שם כתב דבפ"ד דזבחים משנה ג' על מה דתנן ואלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול הקומץ והקטרת הלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח [ומנחת נסכים] והדם והנסכים הבאין בפני עצמן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף הבאין עם הבהמה, כתב בפיהמ"ש דנסכים הם היינות, אכן בהקדמתו לפיהמ"ש במנחות כתב וז"ל והדבר הנקרא מנחת נסכים היא סולת בלול בשמן זית והנסכים הוא היין וכו' ולפעמים קוראים לכל ר"ל הסולת בלול והיין נסכים דרך העברה בשמות לפי שאין היין בא בלא סולת ולא סולת בלא יין וכו', ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם פ"ב מהל' מעה"ק דהיין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים ג"כ כונתו ע"ז שביחד הם נקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים, ולכן במתני' דפ"ד דמיירי בדברים שאין חייבים עליהם משום פיגול הדין הוא על כל א' וא' בפרט, לכן גורס הרמב"ם מנחת נסכים.

''' אלא ''' דקשה דרש"י כתב דלא גרסינן מנחת נסכים משום דהא פליגי בנסכים הבאין עם הבהמה וה"ה להסולת הבאה עם הקרבן, וא"כ אמאי לא פליג ר"מ אלא בנסכים שהוא יין לדעת הרמב"ם, והנה התוס' קיימו הגירסא מנחת נסכים ופירשו דהוא כשהתנדב מנחת נסכים דהיא ג"כ נשרפת, ולדבריהם הסולת בלול בשמן הבאה עם הקרבן נקראת נסכים ואף דמה דאמר ר"מ והנסכים הבאים בפני עצמן ע"כ אין בכלל זה הסולת הבאה בפני עצמה דזהו מנחת נסכים, מ"מ מה דאמרו חכמים אף הבאין עם הבהמה יש בכלל זה גם הסולת, אבל על הרמב"ם בפיהמ"ש שם קשה שכתב להדיא דמנחת נסכים הוא הסולת הבאה עם הקרבנות, וא"כ קשה אמאי לא פליג גם בזה ר"מ לומר דבבאין עם הקרבן יש בהם משום פיגול, וכבר הקשה זה שם בתיו"ט אלא שלא פירש קושייתו דהביא רק דברי הרמב"ם דמנחת נסכים הוא סולת ונסכים הוא היין, ובזה הי' אפשר לומר כד' התוס' אלא דהעיקר קשה ממה שכתב דהוא מה שמקריבין עם הקרבנות.

''' והנראה ''' בזה דהנה חכמים אמרו לר"מ והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו אחר עשרה ימים, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בבאין עם הזבח ובתוספתא פ"ה דזבחים איתא אמר להן ר"מ אף אני איני אומר אלא בזמן שקדשו בכלי, אמרו לו אע"פ שקדשו בכלי יכול לשנותו לזבח אחר, (וסוף התוספתא בתשובת חכמים איתא בגמ' במנחות דף ט"ו ועיין בתוס' שם,) וצריך באור תשובת ר"מ דהא חכמים אמרו לו דכיון דאפשר שיביא נסכיו אחר הקרבת הזבח א"כ אין הזבח מתירן, ומוכרח מזה דבזה פליגי ר"מ ורבנן דרבנן סברי דכמו דמצינו דכל המנחות נקמצות והקומץ מתירן ומנחות הנשרפות אינם נקמצות אלא הם מתירין את עצמן כן הוא גם בנסכים, וכן כתב רש"י במתני' בד"ה וחכמים אומרים דכיון דיכול להקריב נסכים למחר נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב אלא הם מתירין את עצמן, ובזה חולק ר"מ ומחלק בין מנחות לנסכים דמנחות דנקטרות על המזבח כמו הקטרת הקומץ שפיר הם מתירין את עצמן, אבל נסכים דאין נקטרות אלא נשפכים על היסוד והולכים לשיתין אין זה הקרבה המתרת וע"כ דאם מקדיש נסכים בפני עצמן אף שהוקדשו בכלי שרת אינם קרבן גמור ואינם צריכים שיתירו אותם למזבח, אבל כשהוקדשו בכלי ע"מ להקריבן עם הזבח אז נעשו חלק מהזבח ואין ניתרין אלא בשחיטת הזבח, (ועיין במנחות דף ע"ט ובתוס' בדף ט"ו ע"ב) ומשום זה סבר ר"מ דחייבין עליהם משום פיגול שדם הזבח מתירן ליקרב, ורבנן סברי דאפי' כשקרבים בפני עצמן הם קרבן גמור, וכיון שאין להם מתיר אחר ע"כ שהם מתירין את עצמן כמו מנחות הנשרפות דמה שנשפכין ליסוד הוא ג"כ הקרבה, ולפי"ז מה דחולק ר"מ הוא רק בנסכים שהם יין, אבל במנחת נסכים שהם נשרפין על המזבח ודאי הן מתירין את עצמן כמו מנחת כהנים והחביתין שאינן נקמצות וע"כ שהם מתירין את עצמן ורק בנסכים פליג וכמו שבארנו, ובמה דאמרו רבנן בתוספתא וכן במנחות דף ט"ו דיכול לשנותן לזבח אחר זהו טעמא אחרינא דכיון דיכול לשנותן לא הוקרבו עם הזבח, אמנם דיש כאן עוד מקום לבאר בזה ובהא דזעירי במנחות דף ע"ט ובד' התוס' בדף ט"ו שהבאנו, אלא שאין כאן מקומו וכשנגיע להלכה זו נבאר בעז"ה.

''' ובמה ''' שכתבנו מבואר מה דהרמב"ם בפי"ח מהל' פסוה"מ כתב אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול הקומץ והלבונה והקטורת והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו ומנחות הנשרפות כולן שהרי אין להם קומץ להתירן כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים ובשר חטאות הנשרפות ולוג שמן של מצורע, ואם תאמר והלא דם האשם מתירו אינו תלוי בו שהרי אדם מביא אשמו היום ולוג אחר כמה ימים כמו שיתבאר במקומו עכ"ל ולא הזכיר הך טעמא על נסכים, ובגמ' הא אמרו הך טעמא גם על נסכים, וע"כ דכיון שכבר כתב דין היין עם המנחות הוא חד טעמא דכולן מתירין את עצמן דכמו דהמנחות נשרפות כולן כן היין נשפכין כולן, ורק בלוג שמן של מצורע כיון דאיכא שירי הלוג דנאכל לכהנים הי' סברא לומר דדם האשם מתירו, וע"ז אמר טעמא דאינו תלוי בהאשם, וגם זה נראה בדבריו שמפרש כמו בפיהמ"ש דר"מ לא פליג אלא על היין ולא על המנחות מדכתב רק גבי יין דבין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו, וכמו שבארנו.

''' ועכשיו ''' מבואר שפיר דמה שכתב כאן וכל הנסכים שנטמאו דאין הכונה אלא על היין וכמו גבי פיגול דכיון דאנו דנין על כל פרט ולא בלשון כלל לא נקראו נסכים אלא היין וביין שפיר כתבנו טעמא דשורפן במזבח, אלא דכל זה כתבנו בדברי רב הונא דאמר נסכים שנטמאו, אבל בגמ' מייתי תניא נמי הכי הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן והרמב"ם הא לא כתב אלא נסכים, וכבר עמד בזה הקרן אורה וכבר כתבתי דמנחות ודאי א"א שישרפו במזבח דהרי הוא הקטרה ממש ונמצא מקטיר טמאים במזבח, ובודאי דהכונה בברייתא בעזרה וע"כ דהרמב"ם אינו גורס כן ובמסורת הש"ס מצויין לתוספתא דתמורה ושם הוא באופן אחר כמו שנביא לפנינו, והעיקר דמהא דשמואל דאמר לרב חנא בגדתאה אייתי לי בי עשרה ואימא לך קמייהו נסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן, ומדאמר שמואל בדרך חדוש כל כך מוכח דאינו כהברייתא, דא"כ הלא זה מפורש בברייתא ומאי חידש אלא דאפי' אי לא גרסינן תניא נמי הכי ולא פסק הרמב"ם כהברייתא מדרב הונא ושמואל דפליגי מ"מ קשה דעכ"פ מהברייתא מוכח דלשון מערכה אינו דוקא במזבח וגם בעזרה שייך לשון מערכה, וא"כ בדברי רב הונא ושמואל העיקר חסר, אם לא שנאמר דבאמת גורס הרמב"ם בדבריהם במזבח אלא דלא נמצא גירסא כזו, והנה בתוספתא דתמורה פ"ד איתא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים וקדשי קדשים שנטמאו בפנים ומנחות והסולת והיין והשמן הרי אלו ישרפו, כיצד שורפין יין ושמן היו נותנין אותן על גבי מדורה כמות שהן, ולשון מדורה הוא בעזרה כמו מדורת בית המוקד בשבת דף י"ט ע"ב, ואפשר שכן הי' לפני הרמב"ם גם בברייתא דמייתי בגמ' אלא דמ"מ רב הונא ושמואל פליגי אתוספתא וסברי דיין שורפין במערכה בפני עצמה במזבח.