עריכת הדף "אבני נזר/אבן העזר/ח" (פסקה)

==יח==

{{עוגן|ח.}}{{עוגן|ח־א}}יח) ואף דקי"ל כאביי ביאוש שלא מדעת, הא כתב הש"ך סי' שנ"ח דווקא באבידה שאלו הי' יודע שהיא אצלו לא הי' מייאש אבל בעלמא אמרינן אלו הוה ידע עיי"ש, וראי' לדבריו מדברי ר"ש ורא"ש פ"ב דפרה בפרה שעלה עלי' זכר אף שלא ידעו הבעלים בשעת עלייתה קי"ל דפסולה, וכן מבואר ברמב"ם פרק א' מה' פרה אדומה הלכה ז' שפסול המעוברת משום שעלה עלי' זכר, ואם איתא דעלה עלי' זכר שלא לדעת בעלים כשירה, הא משכחת לה שעלה שלא לדעת וע"כ שלא לדעת נמי מיפסלא, ואף דשכן עלי' עוף כשירה דלא ניחא לי', ע"כ לומר דאמרינן אלו הוה ידע הוה ניחא לי', ונסתייעו דברי הש"ך משלשה חמורי עולם, וא"כ אין ראי' ממהרי"ק{{הערה|'''*) הגה"ה''' במ"ש דשוטה אית ליה זכיה מה"ת עומד לנגדי דברי רא"ש בשם הרמ"ה פ"ב דכתובות גבי נכסי דבר שטיא עיי"ש, וי"ל דרמ"ה ס"ל כשיטת הטור וריא"ז בעשה שליח כשהוא שפוי ונשתטה, וס"ל כשיטת התוס' פ"ב דמציעא דלעולם לא אמרינן אלו הוה ידע, אך לשיטת רמב"ם בשפוי ונשתטה אי נמי לשיטת הש"ך וסייעתו י"ל דיש זכי' לשוטה מה"ת:

'''וראיתי''' בירושלמי [[ירושלמי/קידושין/א/ג|פ"ק דקידושין הלכה ג']] רבי ירמי' בעא קומי רבי זעירא הילך כסף זה שתצא שדך לחירות א"ל יצאת שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זה לזה זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת הגע עצמך שהי' חרש אמר לי' איש הגע עצמך שהי' קטן א"ל קטן דרכו להגדיל, עד כאן, והוא כדברי ש"ס דידן קטן אתי לכלל שליחות, אבל בחרש אמר טעם אחר משום שהוא איש, והוא כמ"ש דמשליחות נתמעטו חרש ושוטה משום שאין להם דעת למנות שליח [ועוד יתבאר זה] אבל במידי דזכות שא"צ דעת אף לחרש זוכין, והדר מקשה שהי' קטן דנתמעט משום שאינו איש ולא משום שאינו בן דעת [ואזיל לטעמי' כמו שהביא הר"ש בשמו ריש תרומות דקטן נתמעט מדכתיב איש וחרש ושוטה נתמעטו מדכתיב אשר ידבנו לבו] וא"כ אף בזכי' דלא בעי דעת לא מהני בקטן וכנ"ל אלא דאתי לה משום שדרכו להגדיל.

'''אך''' לכאורה קשה ע"ז מסוף פ"ב דגיטין {{ממ|}} הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש"ו כו' קיבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח כו' פסול, והא מינוי שליחות מהני שלא בפניו, אלמא דלא בעי דעת שליח, [רק אם עקר השליח שליחותו בטלה השליחות] רק שאין לו דעת לעשות שליחותו, וכיון שהנתינה הי' לאחר שנתפקח יוכשר וכמ"ש דלא בעי דעת שליח במינוי שליחות, וכן משמע בתשו' הרשב"א [[שו"ת הרשב"א/ד/פד|ח"ד סי' פ"ד]] באחד שביטל שליחות להולכת הגט שלא בפני השליח וחזר וביטל את הביטול והגיע הגט לידה, וכתב הרשב"א להכשיר משום דבשעה שביטל את הביטול ונתרצה ליתנו לה כאילו אמר כל מי שרוצה ליתן לה הגט יתן עיין שם, ואף שהשליח לא ידע מכל זה ינתן על דעת שליחות שקיבל עליו בראשונה ולא נתכוין לעשות שליח מחדש ואעפ"כ מהני, וכן משמע עוד ממ"ש שם סי' קנ"ג באשה שאמרה כל מי שירצה הבעל ליתנו לו יהי' שלוחי לא מהני דאין ברירה, וע"כ ס"ל להרשב"א דהשליחות חל למפרע, דאילו הי' חל להבא א"צ לברירה, כמו בכבר בא חכם דא"צ לברירה, ומשמע דס"ל לרשב"א דאי אפשר לשליחות לחול רק בשעת המינוי, דאח"כ פסקה אמירה, וא"כ מה שיכול למנות שליח שלא בפניו ע"כ משום דלא בעי דעת שליח דאי אפשר לומר שהשליחות חל בשעה שנודע לשליח דפסקה אמירה, חוזרני למ"ש דא"כ דבמה שא"צ דעת יש שליחות לחרש ושוטה, קיבל החרש ונתפקח יהי' כשר שנתמנה שליח שלא מדעת ובשעה שעשה השליחות פקח הי':

'''מיהו''' דעת הט"ז אהע"ז סי' קמ"א ס"ק מ"ד דבעי דעת שליח למינוי שליחות וז"ל שגם נעשה שליחו עפ"י מה שנתרצה תחילה להיות שליח עיי"ש, והא דנעשה שליח שלא בפניו צ"ל דנעשה שליח בשעה שקיבל עליו להיות שליח וגם דעת נותן בודאי הי' שכשישמע יעשה שליחו, והא דפסקה אמירה לית לן, וכן משמע לדעת הר"ן פרק המביא בתנאי דסוכה דצריך לומר איני בודל כל בין השמשות, וכתב הר"ן דבאומר לכשארצה אטול לא מהני, דקודם שרצה נאסר [ורמב"ן במלחמות בשם תוספתא להיפוך, דכל שתלה ברצון עצמו לא חל איסור כלל, דכשאוכל הרי רוצה ומותר ולא משכחת איסור כלל] וה"נ באומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום הא אינו חל רק אם רוצה, ואין ברירה, ע"כ דחל אח"כ [ולרשב"א צ"ל דס"ל כהתוספתא שהביא הרמב"ן דאומר לכשארצה אטול חשוב היתר מעכשיו, שהרי יכול לאכול, דבאכילתו הא רוצה, וה"נ בעושה שליח מי שירצה הרי הכל שלוחים, דכל אחד יכול לתרום דבמה שתורם הרי רוצה ודו"ק]:

'''וברא"ש''' פרק האומר התקבל [[רא"ש/גיטין/ו#כ|סי' כ']] מבואר ג"כ כט"ז דצריך דעת שליח, שכתב דהא דמינוי שליח שלא בפניו מהני מטעם זכות שלא בפניו בין בשליח להולכה בין בשליח לקבלה, ושמא חזרה בה לא אמרינן, ואינו דומה לצווחת להתגרש דאמר שמא חזרה בה, דשאני הכא שמינתו שליח להדיא, דלא כר"ן ריש התקבל במשנה ד"ה לפיכך דאפי' מינתו שליח בפירוש אינו מועיל משום זיכוי דאמרינן שמא חזרה בה:{{ש}}

'''והנה''' לפי שיטה זו דצריך דעת שליח ניחא הא דקיבל כשהוא חרש ונתפקח פסול, בין אם נאמר דהא דמהני מינוי שליח שלא בפניו דחשוב כממנה אותו לכשישמע והא מקבל עליו אז להיות שלוחו והכא דעת המשלח שיתמנה תיכף וגם השליח אינו מקבל עליו אח"כ להיות שליח דסומך על מה שנעשה שליח מתחילה, ודווקא בלא שמע תחילה כלל השליחות והוא מקבל עליו אח"כ השליחות חשוב אז רצון בשליחות, משא"כ בנתמנה כשהוא חרש וקיבל עליו מאז השליחות, וכן להרא"ש דמטעם זכות זכין לאדם שלא בפניו שעושה עצמו שליח שלו, משא"כ בנתמנה שליח מתחילה וקיבל עליו אז השליחות אשליחות ראשון סמיך ואין דעתו עכשיו ליעשות שליח ואפי' יאמר לאחר שנשתפה בפירוש שרוצה ליעשות שליח נראה שלא יועיל כיון שבסתמא לא הי' מועיל, הרי דברי המשלח דברי שחוק בעלמא ואין ראי' שנתרצה שנאמר זכות הוא לו ודו"ק:{{ש}}

'''אך''' לדעת הרשב"א הנ"ל דא"צ דעת שליח במינוי שליחות קשה, ודוחק לומר דלא עלה על דעת משלח שיתפקח ומשטה הוא בו כעין שכתב הרשב"א באינו יודע שיש עדים בשעת קידושין אפי' הי' שם עדים לא מהני, דמשטה הוא ואינו מתכוין לקידושין, דהתינח חרש ונתפקח, אבל שוטה ונשתפה דמשכחת עתים חלים עתים שוטה ואם קיבל הגט כשהוא שוטה ונשתפה פסול, ולמה, הא ידע שסופו להיות חלים ויוכל ליתן אז ע"כ אף במה שא"צ דעת נתמעט משליחות:{{ש}}

'''עוד''' יש לעמוד במ"ש ללמוד מירושלמי דקטן לאו בר שליחות משום שאינו איש ולאו משום דלאו בר דיעה הוא, ובש"ס גיטין (כ"ג.) הא אמר בשלמא חש"ו משום דלאו בני דיעה נינהו, אך הר"ש הוקשה לו למה לי טעמא דלאו איש תיפוק לי' משום דלאו בר דיעה ומשני משום דמופלא סמוך לאיש יש לו דעת, והתינח לענין תרומה חשוב בר דעת ואעפ"כ נתמעט משום שאינו איש, אבל בגירושין לא חשבינן מופלא סמוך לאיש בר דעת, והנה לפי זה למה דקי"ל מופלא סמוך לאיש שתרם תרומתו תרומה, שוב יש לומר טעמא דקטן משום דלאו בר דיעה כיון דמופלא לא חשוב קטן לתרומה ולא מקרי קטן רק טרם הגיעו לעונת נדרים ואז אין לו דעת ולמה לי קרא לקטן בפ"ע הא מקרא דאשר ידבנו לבו דממעט שוטה וחרש נתמעט גם קטן, וצ"ל דבאמת כולהו מאיש נפקא, דכיון דנתמעט קטן מאיש ילפינן מיני' חרש ושוטה דאידי ואידי לאו בני דיעה וכמו שפירש"י שבועות (מ"ב) בהא דאין נשבעין על טענות חש"ו מדכתיב כי יתן איש, ופירש"י וחש"ו כקטנים הם בלא דעת, וה"נ כיון דקטן דממעט היינו כשאינו מופלא אז לאו בר דעת גם לתרומה ילפינן מיני' שוטה וקטן [וקרא דאשר ידבנו לבו אתא לדרשא אחרינא] נמצא שגם קטן נתמעט מתרומה רק משום דלאו בר דעת, דאי אמרת דכל היכי דנתמעט מאיש, אין המיעוט משום דלאו בר דעת לא הי' אפשר ללמוד מזה שוטה וחרש, אלא ודאי כיון דאפשר לפרש משום דלאו בר דעת מפרשינן כך, וא"כ לפי סברא זו גם בקטן יועיל זכי' מה"ת, נמצא החילוק בין קטן לחרש ושוטה לענין זכי' לפי גמ' דידן ליתא והירושלמי דפ"ק דקידושין דמבואר מדבריו דיש זכי' לחרש מה"ת לשיטתו דקטן קרא לחוד חרש ושוטה קרא לחוד, אך לפי גמרא דילן ליתא: '''ע"כ הגה"ה.'''}}, מ"מ לדינא ודאי יש לפסוק דאף שאין בה אותם ג' דברים השנוים בחגיגה חשובה שוטה להתיר לו אשה אחרת כמ"ש לעיל: