עריכת הדף "העמק שאלה/קלב" (פסקה)

== יז ==

{{העמקש|יז}} '''ולישווי עפרא לא קניא ליה.''' בגמרא הכי אי' משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא. ופי' הראשונים דדומה להפקיר טה"נ שיש לו בה. כיון שא"א לו ליהנות בטה"נ זו. ונחלקו הרשב"א והר"ן ז"ל בזה. דהרשב"א בסוגי' זו כ' ושמעינן מהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן ע"כ וא"י לעכב ואע"ג דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא אתשיל כו'. והר"ן כ' ע"ז ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואף ע"ג שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאיני מוצא שאלה בהפקר כו'. ולטעמייהו קיימו דהרשב"א בחי' ב"ק פ"ט הרעיש העולם על הא דתנן האומר לבנו קונם אתה נהנה לי אם מת יירשנו בחיי ובמותי אם מת לא ירשנו ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובע"ח באין ונפרעין. והקש' היאך בע"ח נפרעין והלא אין לו בהם כלים ואפי' נתן להם האב אינו זוכה בהם ואם קידש בהם אשה א"מ והרי הן כערלה וכלה"כ וכדמוכח בפ' השותפין דאב"ל התם קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן ואתי' למפשטא מהא דתנן המקדש בערלה א"מ מכרן וקידש בדמיהן מקודשת כו' וכ' בשם הראב"ד דהמדיר הוא האב נותן לבע"ח של בנו. אבל הרמב"ם כ' דהבן הנידר נותן לבע"ח וכ' הרשב"א דמיירי שגילה כן לבע"ח וקבלן עלה המלוה וה"ז כמלוה שאמר ללוה הגבה מציאה זו והפטר עכ"ל הרשב"א שם. וקצת מזו בחי' נדרים פ' השותפין הרי ס"נ דכיון שאין לו בהם הנאה דמיין לערלה שהוא ממילא הפקר ולא משום שהפקיר ומש"ה אפי' הדירו אביו או פלוני א"י לזכות בהן ולקדש את האשה. ומש"ה השיב בשו"ת סי' תשמ"ו דהמודר הנאה מלולב ש"ח אינו יוצא בו ביום ראשון דבעינן לכם משלכם ולא משל אה"נ והכא כיון שבא לידו אסור ואינו קנוי כלל לשום דבר ואם קדש בו את האשה א"מ וכשאר אה"נ דמי דהא בנדרים אב"ל קונם פירות אלו כו' עכ"ל. הרי דלא משום שהפקיר אלא משום דנעשין כערלה. ומש"ה כ' דשאלה דפקע האיסור פקע זכות שזכה בם אחר שהרי לא הפקיר כלל. וכ"כ בשו"ת סי' תר"ב והובא באה"ע סי' כ"ח דאשה שנדרה הנאה מאיש ואח"כ בא אותו האיש וקידשה א"מ משום שאין לה זכות בנכסי' שהרי אסורים בהנאה. [אלא שקשה לי למש"כ לעיל סי' פ"ח אות י"ז דעת הרשב"א כהריטב"א דערלה עצמה יש לו בעלים והא דא"י ידי חובה באתרוג היינו משום דכתותי מכתת שיעורי' אבל לכם מיקרי. א"כ צ"ל הא דא"י לקדש בהם אה"א היינו משום שאינו מהנה אותה כלום. א"כ במודר הנאה אמאי א"י לקדש בו אה"א. הא מהנה לה כשישאל ע"נ. וצ"ל דמה שהוכחתי שם מדברי רשב"א שלהי מס' חולין שכ' בשם התוס' דבהמת עה"נ וכן חליפי ע"ג אפשר להקדיש ולהקריב משום דיש להן בעלים. ושם כ' הכי בשם התוס'. אבל איהו לא ס"ל הכי]. כ"ז הוא שיטת הרשב"א. אבל הר"ן כ' בפירוש בפ' השותפין דמ"ז בזה"ל והוי יודע דכי תנן הכא אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון שנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן דהא קתני בסיפא דההוא מתני' ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובע"ח באין ונפרעין ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו והיאך בע"ח באין ונפרעין אלא ודאי נכסי' דידי' נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהן כו' עכ"ל. וא"כ הא דדייקינן מסוגי' דשווי' עפרא בעלמא לא משום שאסור לו בהנאה אלא משום שדומה להפקיר בפירוש. אבל כשאביו או אחר הדירו מנכסיו לא הפקירו. וממילא לא פקע זכותו. ומכש"כ אי נימא דדעת הר"ן כהריטב"א הנ"ל כמש"כ שם שהר"ן פי' טעם שא"י בערלה משום דכתותי מכתת שיעורא. ע"כ הטעם במדיר מנכסי עצמו הוא משום דדמי להפקיר בפירוש. והיינו שכ' הר"ן דלא מהני שאלה לזכות שזכה אחר. שהרי לא מצינו שאלה להפקר. וצ"ל בהא דהביא הגמ' בנדרים פ' השותפין דחלופי נדרים מותר מהא דהמקדש בחילופי ערלה. לא שמדמה הגמרא נדר לערלה שא"י לקדש בו אלא כשם דחילופי אה"נ דערלה אינו כערלה לענין קידושין. ה"נ חלופי דנדרים אינו כנדר לענין אה"נ שבו. אבל ודאי מצי לקדש בו בדיעבד שהרי שלו הוא והיא תוכל ליהנות בו. [והא דאי' בעירובין ד"ל קונם ככר זו עלי מערבין לו בה. ופירש"י בל"ב משום דאע"ג דאסור בהנאה מצות לאו ליהנות ניתנו. וכ"כ התוס' דאע"ג דאסור בהנאה עירובו עירוב. ולהרשב"א ק' הא אינו שלו. ולק"מ שהרי כמ"כ ק' בהא דתנן מערבין לישראל בתרומה. וכ' התוס' שם בד"ה תרומה נמי דמיירי בתרומה ביד ישראל. ולכאורה קשה אמאי יכול לערב הא אכתי אין להן בעלים כלל. ושל ישראל ג"כ אינו אלא שטה"נ שלו. ותדע דבהא דתנן בסוכה באתרוג של תרומה טהורה אם נטל כשר כ' הר"ן דמיירי בכהן. וכ"כ רש"י שם דל"ה ב' ד"ה הרי יש בה היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן כו' דייק רש"י אם לקחה והווין שלו אבל כ"ז שלא נתן לכהן ה"ז אינו שלו וא"כ אמאי מצי לערב בה אלא ודאי לא בעינן לענין עירוב שיהא הזכות בהם לגמרי אלא שלא יהא רשאי חבירו ליטול ממנו לכתחילה שלא ברצונו אפי' אינו ממונו ממש. ומש"ה סגי בזה הגבהה מן הארץ טפח כדאי' בעירו' בד' ע"ט ב' ולא ג' טפחים כדין הגבהה בכ"מ וכמש"כ התוס' שם והיינו כשיטת רש"י ב"ק דכ"ט ב' ד"ה כשהפכה לפחות משלשה דאם מכוין לזכות לא קני אלא מטעם הבטה בהפקר קני ומכ"מ בעירוב סגי. וא"כ ה"ה תרומה או מדיר הנאה מככרו דאע"ג שאינו שלו אסור לחטוף ממנו משום שיש לו בהם זכות טה"נ או כשישאל על נדרו וע' מש"כ לעיל שאילתא ד' אות א' והיינו דקמ"ל דככר זו הקדש אין מערבין בהקדשות דהתם ממש אינו שלו]. כ"ז ביארנו לפי נוסחת הגמ'. אבל עדיין יש לפקפק דנהי דנדר הנאה מכהנים הרי אכתי מצי ליתן לעבדיהם וכדתנן בנדרים דל"ח דיכול לזון את עבדיו. אבל רבינו אנהרינהו לעיינין בעיקר פי' סוגי' זו במש"כ ולישווי' עפרא לא קני' לי'. וה"פ התורה לא זכתה לישראל אלא ליתן לכהן שירצה אבל לא להשליכם לנהר וה"ה לאסור עליהם ולעשות עפרא להם. והכי אי' בירושלמי פסחים פ"ד יפרישנה וישליך לאשפה כלום אדם מפקיר דבר שאינו שלו. וע' מש"כ סי' ע"ג אות ג'. ומעתה אע"ג שיכול ליתן לעבדי כהנים זה אינו בתורת מתנה לכהן כמו שזכתה התורה להם. והן הן דברי הירושלמי נדרים פי"א דמקשה ג"כ למ"ד שאדם יכול ליתן מעשרותיו בטה"נ אמאי כהנים ולוים נהנים לי יטלו ע"כ ומשני פתר לה באומר א"א ליתן מתנה כל עיקר. פי' שדומה לאומר הכי וזה א"א. וס"ד דהש"ס הי' שאינו אלא מצוה אבל קונם חל עליו. והעלה רבא דבע"כ זכתה התורה לכהנים ואינם של ישראל וא"י לאסור עליהם. וזהו דעת הרמב"ם שכ' זה הדין בה"נ פ"ז במתנות עניים לעניים ג"כ. ולפי' הרשב"א והר"ן לא שייך זה הדין במ"ע המתחלק בביתו. שהרי אם אין העניים לפנינו מצי בעה"ב לאכלן. ואע"ג דאי' בחולין דקל"ד דהיכא דכתיב נתינה מחויב להגיע לעניים. מכ"מ בהדירן הנאה ודאי שרי ישראל לאכלן ולא שווי' עפרא. וע' ביאורי הגר"א סי' רכ"ז סק"ה שכ' דהדין דמעשר עני הוא עפ"י הירו' ולא כש"ס דילן. אבל לפי' רבינו היינו הא דרבא. וע"ע באות הסמוך. ואחר שביארנו שיטת רבינו בסוגי' זו. שוב אין הכרח כלל לומר דמודר הנאה מנכסי עצמו ה"ז כמו שהפקיר וכמש"כ הר"ן. די"ל דכוון בשעת נדרו שיטלו בנו או אחיו או יקבלו בע"ח. וכ"כ הרש"ל ביש"ש והביאו הש"ך שם. וגם מש"כ הרשב"א דכיון דאסור בהנאה ה"ז כערלה שאין לו בעלים ג"כ אינו מוכרח. ואפשר שאינו דומה לערלה שאין לו היתר כלל. משא"כ מודר הנאה דאפי' הדירו אחר וא"כ אין בידו למתשיל מכ"מ הא אי המדיר מיתשיל מותר בהנאה יש לו בהם זכי' וכמש"כ הר"ן בע"ג פ"ג לענין זוכה בע"ג דלהכי יש לו זכי' משום שיש לו היתר בבטול. וההוכחה מפ' השותפין כבר כתבנו שהר"ן אינו מפרש שידמה לענין קדושין: וראיתי להרשב"א שו"ת חלק ד' סי' ר"ב הביא ראיה אחרת שמוה"נ מנכסיו אין לו זכי' בהם מהא דאי' בפ' מפנין דא"ל אותו אדם שבגליל העליון שהדרתי את נכסיי ומש"ה לא פרע חובו מהם הרי דבאסור קונם אין לו זכיה. אבל נוסחת רבינו סי' מ' שהקדשתי נכסי לשמים. והוא כמש"כ דרבינו ס"ל כהרמב"ם ז"ל: