עריכת הדף "משך חכמה/שמות/כא" (פסקה)

== לג ==

'''וכי ''' יפתח איש בור כו' והמת יהיה לו. הזרות מבואר דלא כתוב קודם ומת רק ונפל שמה שור או חמור, ובתר כן כתב והמת יהיה לו כאילו הוי כתוב ומת מקודם. ובוא וראה בכל הפרשה כתוב ומת, ואח"כ מדבר וגם את המת יחצון כו' שהמת הידוע יחצון, אבל כאן לא נזכר קודם מיתה ואחר כן כתיב והמת, כאילו היה מדבר קודם ממת, וזה פלא. ומזה דרשו דיש כאן בור שחייב בנזיקין ולא במיתה, היינו בור ט' טפחים, ודבר זה נמסר לחכמים לדעת מה זה בור לנזיקין לבד ואיזו בור ראוי למיתה וקים להו לרבנן יו"ד עבדי מיתה ט' נזיקין עבדי מיתה לא עבדי, דהו"ל למיכתב והנפול יהיה לו, או דה"ל לכתב ומת קודם. וזה עומק הפשט שגילו לן רבותינו, והוא קרוב לפירוש שני ברש"י דף ג' ע"א ד"ה וזה אב לנזיקין ודו"ק. ובשור, כי יגוף שור איש את שור רעהו ומת אע"ג דכל הדין הוא כן בנזיקין כמו במיתה, כתב ומת משום דפשטיה דקרא דוגם את המת יחצון, הוא כר' יהודא דשבח נבילה למזיק פלגא ושור שוה מאתים שנגחוהו ומת והיא שוה בשעת מיתה מאה זוז והושבחה הנבילה והיא שוה בשעת העמדה בדין מאה ועשרים זוז, המזיק משלם תשעים, וזה דוקא במיתה הא בנזיקין קיי"ל שאם נגח שור שוה מאתים והושבח על ת' זוז נותן כשעת הנזק ואין למזיק בשבח כלום. ועיין יש"ש וט"ז סימן ת"ג בזה, וא"כ דינא דוגם את המת יחצון הוא דוקא במיתה לא בנזיקין וז"ב ודו"ק.

'''והא ''' דשור ולא אדם חמור ולא כלים, הוא ענין מושכל, משום דאדם בן דעת לשמור עצמו מבור שיש בו כדי להמית, וכלים איך באים אל התקלה הא סתם כלים דלאו הפקר נינהו בעליהן משמרן, לא כן בעלי חיים דדרכן להלוך ואין בהן דעת לשמור עצמן, ובכ"ז בשור פקח ביום פטור וזה מרומז בגמ' נ"ד ע"ב נפל לתוכו בן דעת פטור כו' מאי בן דעת מין בן דעת פטור, ולזה לא שייך לחלק בין אדם לעבד, דאטו עבד לאו בן דעת הוי ומתורץ קושיית תוספות דף מ"ט ד"ה חמרתא מעברתא דלענין שור שהזיק דפטור עליו האדם מדמי וולדות לא הוי רק קולא דאקיל רחמנא מגזה"כ שפיר מחלקינין בין עבד לאדם. ובאמת מצד הסברא מחוור טפי שיטת ירושלמי דבבור שיש בו עשרה טפחים כדי למות, פטור גם מנזקי אדם וכלים, ובבור ט' חייב, משום כיון דאינו עמוק ובבור כזה אינו נזהר גם בן דעת ולא אושי מילתא ונגאני דארעא מיקרו ולא אסיק אדעתיה לשמור עצמו מהן ובבור עשרה הו"ל למיזהר וקלא א"ל דבור יש במקום פלוני ודו"ק.

'''ונפל ''' שמה כו'. היה צ"ל ונפל בו, ומורה דאף אם הבור הוא סיבת התקלה חייב וזה אם נפל חוץ לבור והוא כשמואל בדף מ"ב יעו"ש, ופשטות הכתוב מורה לנו, דאם חפר או גילה אחד בור בחצר של חבירו ונפל שמה שור או חמור, משלם הבעל החצר דכיון דידע איבעי לי' למלויי, וזה שאמר כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור פי' ברשות אחר, בעל הבור ישלם דאיהו חייב למלויי הך בור ולכסותו וכן כתבו רבנן בתוספות דף מ"ח ע"א סה"ד אע"ג ובדף כ"ט סה"ד פליגי ודו"ק.

'''והמת ''' יהיה לו לניזק כו' מגיד ששמין דמי נבילתו ומנכה לו דמי נזקו. מכילתא. הנה תלמודין בדף נ"ב דרש למעט שור פסולי המוקדשין שאין המת שלו, והמכילתא סברא דפודין הקדשים להאכילן לכלבים א"כ המת שלו שראוי לפדותו וכמו שעמדו התוס' על זה שמה [ולא שייך לומר לו ולא לעורו וכמו שראיתי בחת"ס יו"ד שהקשה כן דאטו לא לעורו כתיב כיון דנבילה הואי ואינה ראויה לאכילה ופשוט] ואזלא מכילתין לטעמה דקאמר ר' ישמעאל סתמא דמכילתא לעיל סוף פרשה יו"ד נמצאנו למדים קדשים יש להם פדיון, הרי דפודין קדשים להאכילן לכלבים ודו"ק. והא דצריך לבעלים מטפלים בנבילה עיין בשיטה מקובצת ב"ק דף יו"ד שהקשה דמנלן בבור לבעלים מטפלים בנבילה דמכולהו לא אתי שכן אין תחילת עשייתן לנזק יעו"ש מה שתירץ ודו"ק.