עריכת הדף "הכתב והקבלה/בראשית/ד" (פסקה)

== כג ==

'''ויאמר למך לנשיו. ''' לדעתי הוא עבר מוקדם, כלומר וכבר אמר (ויש דוגמים לזה הרבה במקראות, והזכירם הראב"ע (בפ' יתרו י"ט ט') ויאמר ה' אל משה) קודם שהולידו לו אמר להם מאמר זה, זמן מה אחר נשואי שתי נשיו אלה נתן אל לבו המעשה הרע אשר עשה ונשבר רוחו בקרבו ונתחרט על אשר עשה, וכבר נאמר מרבותינו ברבה, כי למך הברור והמובחר שבדור המבול הי', לכן אמר לנשיו במר רוחו "איש הרגתי וילד " אוי לי, מה עשיתי כי השקיתי לזו כוס של עיקרין להיותה עקרה ולא תלד, להיות תשמישי עמה לזנות ולא לפרוץ, ולהשחית זרעי בה לבטלה, אשר עון זה חשוב בעיני כאלו הרגתי את הנפש, וכמאמרם (יבמות ס"ג) כל שאינו עוסק בפ"ו כאלו שופך דמים. ואמרו (נדה י"ג) המוציא ש"ז לבטלה ה"ז כאלו ש"ד. וכבר הצדיקו המחברים מאמרם זה, כי מחקרי הטבע מצאו בטיפה הזרעית של אדם בעודו בחמימותו (ע"י כלי הבטה המגדל את הראות) בריות קטנות מאד כדמות וצלם אדם והם חיים ומתנועעים הנה והנה תוך הטפה, וכל משכיל ישפוט בצדק כי לפי"ז ראוי להיות עון העושה זאת כשופך דמים ממש וכמעט יותר גדול ממנו, כי זה שופך דם איש אחר, וזה עומד על דם בנו וירצח נפש היוצא מירכו, הלא תראה כי גם דם זרעיותיו של הבל צעקו מר על המרצח, אף שהיו באמת בהעדר מוחלט ואין שום הוי' ממשית מהם בעולם. מכש"כ האישים הקטנים מושגים לחוש ראות בטפה הזרעית מתנועעים חיים, שהויתם ישנם במציאות גמור והוי' ממשית נמצא כבר בעולם, שהם נושאים קול בכי על אביהם המשחיתם מן המציאות. ובפרט בב"נ שדינו לחייב מיתה אף בשלא הרג רק עובר במעי אמו כבסנהדרין נ"ז ב'. (וקרוב לומר שמטעם זה הרבה דוד בנשיו, כי אחר שנבעלה האשה די הריונה הנה ביאתו עלי' אח"כ אינו רק השחתת זרע לבטלה, כמי שזורע שדהו פעם אחר פעם, דזריעה שני' היא השחתת הזרעים ולא תועלת. ובזה סרה גם תלונת קלי הדעת על רבוי נשים דשלמה), אף שלכל ההמון לא נחשב מצד הדין כזה להשחתה, להיותו תועלת לולד, מ"מ האלהיים האלה מצד קדושה יתירה שבהם ושהי' ספוק בידם להשמר גם מזה נכנסו לפנים משורת הדין, וכן בעקרה גם לדעת הפוסקים כשיושבת תחת בעלה אין בה משום השחתת זרעו בה, היינו כששתתה מדעתה הסממנים המעקרים, אבל כשהבעל משקה לה למען העמידה על יפיה לשעשוע ותענוג, בזה כל בר דעת יודה שתשמישו בה היא השחתת זרע, עי' יבמות ס"א ב' כל ביאה שאין בה פרצה אינה אלא זנות. ועל זה הי' למך מקונן שהרג כמה נפשות איש וילד, והרבה בזה פצעים וחבורות על נפשו. ואמר דבריו אלה לאזני שתי נשיו כמקונן לפניהם על אשר חטא לשתיהן, לזו חטא בהרחיקו אותה מכל מיני חביבות, ולזו שהגדיל בה פשעו להשקותה כהתעקר. (ואפשר שמלת איש כאן הוא לשון יש, כמו איש רעים להתרועע (משלי י״ח:כ״ד) שעפ"י המסורה והתרגום ענינו יש, דהיינו דבר שישנו כבר במציאות בפועל בהכנה גופנית (וועזען) ועומד נגד מלת ילד שענינו דבר שיצא לאויר העולם (ענטשטעהענדעס), וכולל במלת ילד הריגת נפש הזרעית שאינה כעת רק תולדה, ובמלת איש כולל השקאת עיקרין לאשתו, כי אשה עקרה הרי היא כמתה כענין ואם אין מתה אנכי. ולזה אמר, באיש לפצעי ובילד אמר לחבורתי, כי פצע הוא המוכה בברזל מכה המוציאה דם שהוא מכאיב יותר מחבורה שאינה רק צרירת דם תחת העור). והוסיף עוד לומר: כי שבעתים יקם קין: הגדיל בזה פשעו וחטאתו הרבה יותר מעון קין, כי זה את נפש אחיו הרג, והוא הרג את נפש בנו יוצא ירכו, ואם קין שהי' עליו באמת משפט מות מ"מ (מצד רחמי ה' עליו) הוקצב על ההורג את קין עונש שבעתים, אני ששפכתי נפש יוצא ירכי שאין בו דופי חף ונקי מכל מום, מן הראוי לחרוץ עלי משפט עונש כפלי כפלים שבעים ושבעה. והמפרשים המציאו בזה ספורים אין זכר למו במקרא גם אין להם מקום בתורה כי אין בהם לא חכמה ולא מוסר, לכן נטיתי מדרכיהם ובחרתי בדרך שאין צורך להוסיף בו על לשון המקרא, ויש בו מוסר השכל גדל הערך גם למדנו מזה דעת שכר התאוננותו על חטאו, כי הוליד בנים יושבי אהל ה' ומתבודדים בעבודתו, מחדשי חכמות נפלאות, וכלי אומניות לתועליו' רבות, ומבתו הושתל עולם מלא. (עיין בית חדש באה"ע סי' כ"ג בדעת רמב"ם וטור דבבעילת עקרה יש בה משום השחתת זרע אף בשקיים פ"ו ובחדושי רמב"ן ר"פ כל היד דאפי' נשים שאינן מצוות על פ"ו ומותרות לעקר ע"ע מ"מ איתנהו באיסור השחתת זרע, דבהשחתה כל בשר כתיב. וכ"כ רשב"א בחי' שם דאף מי שקיים מצות פ"ו אסור להשחית זרעו, ומפני עון זה הכל לקו בדור המבול אף אותו שקיימו פ"ו, ע"ש. ובמשנה למלך פיו"ד ממלכים ה"ז כי לא ידעתי היכן רמיזה איסור השחתת זרע לבני נח ועוד קשה אמאי לא קא מנו לה בהדי ז' מצות דב"נ והדבר צריך תלמוד. ע"ש שהאריך בזה, אמנם למאי דאתינן עלה דהשחתת זרע מטעם שפיכת דמים, שפיר איתנהו בז' מצות דב"נ דאזהרו על ש"ד. ודע דכאן ברבה איתא שאמרו נשי למך אליו למחר המבול בא איך נשמע לך ונהי' פרות ורבות למארה. והקשה שם בידי משה, וא"ת והלא מצות פ"ו לא נאמרה לב"נ וי"ל דכל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לב"נ ולא נישנית בסיני לישראל ולא לב"נ ופירש"י לישראל נאמרה מסיני ואילך, עכ"ד. ובמח"כ שגג בזה, דמאי שייכא הך כללא דנאמרה ונשנה או לא להך ענינא דלמך, דהדבר פשוט דכלל זה אינו אלא לב"נ מסיני ואילך שיצאו ישראל לקדושה הם עמדו באיסורייהו ומב"נ נטלה, אבל קודם סיני מה שנצטוו ב"נ מחוייבים ומה שלא נצטוו פטורים, ופשוט הוא דמצות פ"ו נצטוו ב"נ קודם סיני כפשטא דמתני' (יבמות ס"ה ב') אין אשה מצווה על פ"ו משום דכתיב וכבשה, וריב"ב דפליג קאמר דעל שניהם נאמר פרו ורבו, הרי דלכ"ע היו מצווים בפ"ו מאדם ואילך. ואף אי נימא כברייתא דבר קפרא ריש כתובות הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם, דמשמעותו דפרו ורבו הנאמר לאדם אינו למצוה כ"א לברכה, וכסתמא דתלמודא (סנהדרין נ"ט ב' דפריה ורביה שנאמרה לב"נ הוא מדכתיב (בנח ט' ז') ואתם פרו ורבו, ולא הביאו קרא דאדם מטעם לברכה נאמרה, א"כ קודם נח לא היו מצווים על פ"ו, ג"כ לא קשי', כי נשי למך לא אמרו נקיים מצות פ"ו כ"א נהי' פרות ורבות למארה. כלומר נביא מארה לעולם ולא ברכה, הפך הכונה האלהית שתהי' פריה ורביה לברכה. (עיי' ברא"ם שם בפרשת נח ובמשנה למלך שם באורך):