עריכת הדף "לחם דמעה/איכה/ה" (פסקה)

== יז ==

'''בהיות'''  כי למעלה אמר כי אין ראוי לנו להתאונן עיקר האנינות על חרבן המקדש אלא על החטאות שחטאנו לפניו ית' שהיו סבה להחריבו כי על זה ודאי ראוי הוא להתאונן וז"א אוי נא לנו כי חטאנו שהיתה הסב' שנחרב וז"ש על זה היה דוה לבנו על הסבה שהוא החטא שמרדנו באלהינו ועל אלה חשכו עינינו על סבת החרבן ולא על החרבן עצמו כי על הר ציון ששמם ושועלים הלכו בו אין לנו להתאונן על זה כי מה צריך לנו בית המקדש אתה ה' לעולם תשב וגומ' ומה לנו אם נחרב בית קדשנו וע"כ אין לנו להתאונן אלא על מה שחטאנו לפניו ית':

א"נ אמר '''על זה היה דוה לבנו וגו'.'''  כי זכו העצים והאבנים שבמקדש יותר ממנו עם היות שלא באה הקדושה העליונה שם באבנים ההמה אלא בסבתינו ולא זזה שכיכה מכותל מערבי לעולם ואותנו עזב בין האומות מכל וכל וז"ש על גבי הר ציון אחר ששמם ושועלים הלכו בו אעפ"כ בקדושתו הוא עומד ואתה ה' לעולם תשב על גבו כי לא זזה שכינה משם ואותנו שכחת וז"ש למה לנצח תשכחנו וגומר האבנים לא שכחת ואותנו שכחת ולכן השיבנו ה' אליך וגו' כמו שהיה קודם בנין ב"ה המרכבה אל השכינה היינו אנחנו וכענין שהיה באבותינו אברהם יצחק ויעקב שהם הם היו המרכבה וכן כל שאר הצדיקים היתה השכינה שורה עליהם עד שנבנ' המקדש ושרתה שם שכינה ולכן אמר חדש ימינו כמו שהיינו אנחנו משכן השכינה לא המקדש וכענין שאמר משה ויהי נועם ה' אלהינו עלינו י"ר שתשרה שכינה עלינו:

א"נ אמר '''חדש ימינו כקדם.'''  על הימי' עצמם קאמר כי עתה ימי שנותינו ע' שנה ולכ"א חדש והארך ימינו כמו שהיה מקדם בימי מתושלח וחביריו כי אם מאסתנו מכל וכל זה ודאי אין ראוי כי הוא קצף גדול יותר מדאי ואין אנו ראויים לקצף גדול כזה:

'''א"נ'''  במ"ש ז"ל אם מאיסה לית סבר ואם קציפה אית סבר יצא להם מכפל הפסוק שאמר מאס מאסתנו כלומר אם מאוס שהיתה מאיסה אין לנו עוד תקוה ותוחלת כי הרי מאסתנו ואין לנו תקוה ואם הוא קצף אם יהיה קצף גדול שקצפת עלינו עד מאד יש לנו תקוה ואם כן השיבנו ה' אליך ונשובה שזה הפסוק כפול שחזר לכותבו הכא בסוף והיתה זאת הכונה שאם היא קציפה א"כ אית סבר ולכן השיבנו ה' אליך וגומר:

'''אי'''  נמי מ"ש על זה היה דוה לבנו כו'. הכונה לפי שבפסוק הקודם אמר שהיה מתאונן על החטאות שסבבו החרבן והוא אומרו אוי נא לנו כי חטאנו ולפי שראה שהעיקר הוא לדאוג על החטא המסבב על כן הזכיר החטא הראשון אשר ממנו נסתבב כל הרעה הזאת הלא הוא עון העגל בו אלמלא שעשו ישראל את העגל חרות על הלוחות כתיב ואז"ל אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות מיצה"ר כו' והנה תחלת דברי ישראל באותו החט' הוא אומרם כי זה משה האיש כו' ולזה רמז באומרו על זה היה דוה לבנו כלומר על אותו זה שאמרנו כי זה משה האיש אשר העלנו כו' על זה היה דוה לבנו כי הלואי שלא אמרנו אותו וממנו נמשך שעשינו את העגל ואמרנו אלה אלהיך ישראל וזה אמר ועל אלה חשכו עינינו כלומר כי על אותו אלה שאמרנו חשכו עינינו כי בשביל אותו החטא נשתברו הלוחות ונאבד אותו החירות שהיה בהן אלמלא לא נשתברו כמ"ש חירות ממלאך המות וכולי וכדאמרן:

'''א"נ'''  אם נפרש כי מ"ש נפל' עטרת ראשינו הוא על עטרת וכתר מלכות אשר נתן כתר מלכות בראש ישראל ומינן מלכי מינן אפרכי ובחטאינו נפלה עטרת ראשינו וניטלה מלכות מישראל ועזא"ה על זה שנפלה עטרת ראשינו על זה היה דוה לבנו אמנם יש ב' דברים אחרים שעליהם חשכו עינינו ולקמיה מפרש להו וז"א על אלה חשבו עינינו הלא הם על הר ציון ששמם והוא מקום מקדש מכון בית העולמים ועתה היותו שמם וחרב הרי אחת שעליה חשכו עינינו ועוד שנית נוסף על השוממות כי מלבד היותו שמם עוד רעה חולה כי שועלים הלכו בו כי נעשה מושב ומשכן לשועלים תנים ויענה במקום שכינה וזו רעה חולה הוה על הוה ועל שתים אלה חשכו עינינו:

'''וגם'''  אפשר כי מ"ש שועלים הלכו בו לא לבד אמר על שועלים ממש אלא גם על ארמיים אשר הם נקראו ג"כ שועלים כו' ועליהם אמר שועלים הלכו בו כי מקום טהרה וקדוש' כי אפילו הכהן הגדול לא היה נכנס לפני ולפנים כי אם י"כ משנה לשנה בקדושה ובטהרה ועתה אשר נמשלו לשועלים הם הלכו בו: