עריכת הדף "משנה למלך/עבדים/ג" (פסקה)

== טו ==

'''אם פגע בו יובל כו'.'''  שם (דף י"ו) והסמ"ג במל"ת סי' קמ"ח ובמ"ע סי' פ"ד השמיט דין זה דברח ולא ידעתי למה וצ"ע ועיין לעיל בפ"ב בדין אם ברח ופגע בו יובל אם חייב להשלים ובמה שכתבנו שם: ענק עבד עברי לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו. שם (דף ט"ו וי"ו) לו ולא לב"ח ופירש"י אין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבעל חובו משמע מדבריו דדוקא שלא יתחייב האדון להגבותו הוא דמעטיה קרא אבל כשהוא ביד העבד יבא ב"ח ויגבנו אבל מדברי רבינו שכתב סתמא דאין ב"ח גובה הימנו משמע דאפילו כשהוא ביד העבד אין ב"ח גובה וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה שכתב ואין לב"ח שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה משום דרחמנא זכי ליה לעבד ואין לב"ח שיעבוד על אותם הנכסים וכן דקדק מוהרימ"ט ז"ל מדברי רבינו הללו ותימה דבגמרא אמרינן דר"א דריש לו ולא לבעל חובו מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן ותנא קמא דלא דריש הוא משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ואם איתא דאפילו כשבא הענק ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו א"כ אפילו נימא דבעלמא לא ס"ל כר' נתן אכתי איצטריך לו למעט שלא יגבה הב"ח אפילו לאחר שבא הענק ליד העבד ומיהו לפי מה שכתבנו לעיל בד"ה מה בין מוכר עצמו דרבינו לא ס"ל כהא אוקימתא דטעמיה דת"ק הוא משום דבעלמא לא ס"ל כר' נתן משום דבכוליה תלמודא פסקינן הלכתא כר' נתן ובפלוגתא דר"א ות"ק קי"ל כת"ק משום דר"א שמותי הוא אלא דטעמא דת"ק משום דהענקה הוא מדין צדקה ושנינו בתוספתא מעשר עני אין משלמין את החוב וה"ה צדקה וכמו שכתוב במרדכי פ"ק דב"ב ניחא דכיון דמדמי הענקה לצדקה א"כ כי היכי דבצדקה אפילו לאחר שבאה ליד העני אין ב"ח גובה הימנו ה"ה הענקה דאפילו לאחר שבאה ליד העבד אין ב"ח גובה אבל לפי התירוץ האחר שכתבנו דמאן דס"ל כר' נתן ס"ל דטעמא דת"ק הוא משום דלמעט מוכר עצמו לא איצטריך קרא דמקרא דכי משנה שכר שכיר נפקא וא"כ אייתר ליה לו למעט ב"ח וכן נמי לדברי הריטב"א דס"ל דטעמא דרבינו הוא משום דלפי המסקנא טעמא דת"ק הוא משום דלא יליף ג"ש דש"ש וא"כ לא איצטריך לו למעט מוכר עצמו ואייתר ליה למעט ב"ח קשה דמנא ליה לרבינו דלו ממעט אפילו לאחר שבא ליד העבד אימא דקרא לא מיעט אלא כשהוא ביד האדון ולאפוקי מדר' נתן וכ"ת דהכריח לומר דע"כ כי מיעט קרא הוא אפילו מיד העבד דאם איתא דלא מיעט קרא אלא מיד האדון ולאפוקי מדר' נתן א"כ לשתוק קרא מונתן לאשר אשם לו וע"כ למדנו דיניה דר' נתן מדאיצטריך קרא למעט גבי עבד דאי אמרת בשלמא לר"א דיליף ג"ש דש"ש וס"ל דמוכר עצמו נמי רבו מוסר לו שפחה אי לאו דכתב קרא ונתן לאשר אשם לו הוה מוקמינן מיעוטא דלו למוכר עצמו ומש"ה איצטריך קרא דונתן לאשר אשם אבל לת"ק דלא יליף ג"ש דש"ש וס"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה ע"כ מיעוטא דלו הוא לב"ח דלמוכר עצמו לא איצטריך קרא למעט וא"כ לא איצטריך קרא דונתן לאשר אשם וכמו שנראה מדברי הרב עצמות יוסף (דף מ"ב) הא ליתא משום דאה"נ דאי לאו קרא דונתן לאשר אשם לא היינו יודעים דיניה דר' נתן והוה מוקמינן מיעוטא דלו אפילו לאחר שבא ליד העבד אבל לאחר דכתב קרא ונתן לאשר אשם מנא לן דלו מיעט אפילו מיד העבד אימא דקרא לא מיעט אלא מיד האדון ולאפוקי מדר' נתן ואפשר לתרץ ולומר דס"ל לרבינו דכיון דמעטיה רחמנא דיניה דר' נתן בהענקה שמעת מינה אין שיעבוד הב"ח חל על אלו המעות משום דרחמנא זכי ליה לדידיה וא"כ אפילו לאחר שבאו ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו משום דאין לו שיעבוד על אותם נכסים ורב טביומי משום דס"ל דת"ק נמי יליף ג"ש דש"ש וכן נמי לא הוה ידע טעמא דת"ק דמיעט שפחה ממוכר עצמו הוכרח לומר דטעמא דת"ק דלא מיעט מלו ב"ח הוא משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן ולומר דאיצטריך למעט לאחר שבא ליד העבד לא ס"ל האי דינא לת"ק ונדחק בכל זה כדי לאשכוחי טעמא לת"ק אבל לדידן דס"ל דטעמא דת"ק הוא משום דלא יליף שכיר שכיר אי נמי דמקרא דכי משנה שכר שכיר נמעט מוכר עצמו משפחה ואייתר לן לו למעט ב"ח כי היכי דמיעט קרא כשהם ביד האדון הכי נמי נתמעט אף לאחר שבא ליד העבד משום דאין שיעבוד לב"ח בנכסים הללו דרחמנא זכי ליה לדידיה ולא לב"ח: ''' וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה.'''  שם (דף י"ו) וטעמא דמציאה דהוי לאביה אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז) דהוי משום איבה ופירשו התוספות דאיבה דמציאה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין אבל רש"י פירש דהוי איבה דמזונות דאי אמרת דמציאתה לעצמה איכא איבה ולא זיין לה וקשה דאי אמרת בשלמא לפירוש התוס' דטעמא הוי דלא יקדשנה ניחא דאפילו שמכרה דהוי מציאתה לאביה משום דאכתי יכול לקדשה למנוול משום דקי"ל דיכול למוכרה לאישות אחר שפחות אבל אליבא דרש"י דס"ל דטעמא הוי משום מזונות קשה דכיון דעכשיו לא זיין לה אבוה למה תהיה מציאתה של אביה ואי אמרת בשלמא אליבא דשמואל דס"ל בפ"ק דמציעא (דף י"ב) דטעמא דמציאת בנו ובתו הקטנים דהם שלו הוי משום שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ניחא משום דודאי טעמא דאיבה לא איצטריך אלא לנערה דאי קטנה תיפוק ליה משום דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו והכא ע"כ מיירי בקטנה דאי נערה מאי בעיא גביה אבל לר' יוחנן דס"ל גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול ואליבא דרש"י בן ובת שוים הם בדינם אליבא דר' יוחנן קשה וכיון דאמה זו אינה סמוכה על שלחן אביה למה תהיה מציאתה לאביה ואפשר לתרץ ולומר דר' יוחנן לא פליג עליה דשמואל אלא בפירושא דמתני' דמציאת בנו ובתו אבל אה"נ דברייתא דקתני דמציאת אמה דהוי לאביה ס"ל כשמואל דטעמא דמציאת קטן דהוי לאביו הוי משום דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ומה שדחקו לר' יוחנן דלא קאמר דמתני' נמי ס"ל טעמא דשמואל מאחר דהברייתא ס"ל הכי איכא למימר דר' יוחנן לא ס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה וע"כ הוקשה לו דמ"ט דר' יוסי דקאמר בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו דכיון דקטן לית ליה זכייה כי קא מלקט לאבוה קא מלקט א"כ ע"כ אית לן למימר דטעמא דר' יוסי הוא משום דס"ל דרבנן תקנו זכייה לקטן ויש לו זכייה לקטן אלא שחכמים תקנו שתהיה המציאה לאביו כל זמן שהבן סמוך על שלחן אביו משום איבה והם שתי תקנות ומש"ה יכול ללקט בנו משום דכי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואביו זכי מיניה אחר כך משום איבה וכיון דר' יוסי ס"ל טעמא דאיבה אוקמה נמי למתני' כוותיה משום דקי"ל הלכה כר' יוסי דנמוקו עמו אבל אה"נ דהברייתא דקתני דמציאת אמה דהוי לאביה דס"ל טעמא דשמואל ונראה דע"כ אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא הוי אליבא דכ"ע דאלת"ה תיקשי מאי טעמא דתנא דברייתא דקתני למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו דבשלמא לשמואל ניחא דס"ל דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואם כן זכיית הבן והאב באה כאחד ומשום הכי לא ילקט בנו אבל לר' יוחנן שתי תקנות הם ואם כן כי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואבוה מיניה קא זכי אלא ודאי דטעמא דברייתא הוא משום דס"ל כשמואל ואף ר' יוחנן לא פליג אדשמואל אליבא דת"ק דברייתא אלא מאי דפליג הוא בטעמא דמתני' ור' יוסי ולפי זה אפשר לומר דברייתא דקתני מציאת אמה לאביה ס"ל כת"ק דר' יוסי דס"ל דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביה וא"כ לפי מה שכתבנו נמצינו למדין דקי"ל כר' יוחנן דאפילו קטן שאינו סמוך על שלחן אביו דמציאתו לעצמו ה"ה גבי אמה דמציאתה לעצמה ורבינו שהביא לפסק הלכה דמציאתה לאביה הוא משום דס"ל כר"י דטעמא דמציאה הוי משום שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין וכמו שנראה מדבריו בפי"ז מהלכות גזילה ואבידה אבל אליבא דרש"י אה"נ דלדידן דקי"ל כר' יוחנן אית לן נמי דמציאת אמה דהוי לעצמה אך קשה דאמרינן התם האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דאיתיה לאב דאבוה הויא ומשמע דאפילו לרבי יוחנן הוי דינא הכי מדאמרינן נימא מהאי נמי תיהוי תיובתא ואם איתא דרבי יוחנן ס"ל דמציאת אמה דהוי לעצמה אימא דריש לקיש ס"ל כרבי יוחנן ומוקי למתני' בדאיתיה לאב אלא ודאי משמע דאפילו לר' יוחנן מציאת אמה הוי לאביה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאי איתא דטעמא דמציאה הוי משום מזונות א"כ האמה אליבא דרבי יוחנן למה לא תהיה מציאתה לעצמה. אשר ע"כ נראה כמ"ש מוהרימ"ט דטעמא דמציאת אמה דהוי לאביה משום דכשיוצאה בסימנים חוזרת לבית אביה ואז לא יזון אותה משום איבה לפיכך תקנו שתהא מציאתה לאביה ואפשר דס"ל לרש"י דהבת אפילו אם אינה סמוכה על שלחן אביה דהוי מציאתה לאביה משום דדלמא למחר תהא צריכה להתפרנס משל אביה ולא זיין לה משום איבה ואע"ג דבבן לא חששו לחששא זו אלא כל זמן שאינו סמוך על שלחן אביו הוי מציאתו לעצמו איכא למימר דבבת חששו חששא רחוקה משום דזילא בהו מילתא לחזר על הפתחים אבל בבן דלא זילא כ"כ לא חששו לחששא רחוקה וכמ"ש התוספות בפרק נערה אליבא דשמואל ואף (אליבא) דתוספות ס"ל דאליבא דרש"י אם הבת אינה סמוכה על שלחן אביה דהוי מציאתה לעצמה וכמו שנראה מדבריהם שם איכא למימר דשאני אמה שבודאי למחר תחזור לבית אביה ומש"ה חששו לאיבה אבל כשאינה סמוכה על שלחן אביה אלא שמתפרנסת משל עצמה או מאחרים בלא זמן קצוב לא חששו לדלמא תחזור לבית אביה ולא יהיה זנה משום איבה משום דאפשר דהסיבה שהיא עכשיו אינה סמוכה על שלחן אביה תמשך לה עוד כל ימי עולם אבל באמת ליכא למימר הכי ובטעמא דהענקה דהוי לאביה נראה דפשיטא דהוי מדאורייתא כמו מעשה ידיה שהרי ענק זה הוא חלף עבודתה. ויש להסתפק היכי דנפקא בסימני בגרות כגון באיילונית דלית לה סימני נערות אלא מקטנותה יוצאה לבגר כלומר דבימי נערות הויא בוגרת וכדאיתא בפרק הערל (דף פ') הענק דמאן הוי דאי אזלינן בתר זמן היציאה ואמרינן דלאחר שיוצאה זוכה בענק א"כ פשיטא דאין לאביה כלום שהרי באותה שעה היא בוגרת ואי אזלינן בתר זמן העבודה משום דענק זה הוי חלף עבודתה וא"כ כשנשלמה העבודה זכה בענק א"כ פשיטא דהוי לאביה שהרי בזמן העבודה היתה קטנה והרי זה דומה למעשה ידיה שלא גבתה דאמרינן בר"פ נערה שנתפתתה שזכה האב קודם שתגבה. ונראה שיש להכריח דין זה מדאמרינן בגמרא תני חדא ענק אמה העבריה לעצמה ותניא אידך ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה מאי לאו הא דנפקא בסימנים והא דנפקא במיתת האב לא אידי ואידי דנפקא בסימנים והא דאיתיה לאב והא דליתיה לאב ואם איתא דיוצאה בבגרות הוי הענק לעצמה אימא אידי ואידי דאיתיה לאב וברייתא דקתני ענק אמה לעצמה מיירי ביוצאה בסימני בגרות ומשכחת לה בין לשמואל בין לרב דלשמואל מיירי כשמכרה בת ט"ו שנה וכשנכנסה שנת עשרים יוצאה משום סימני בגרות ועד עכשיו היתה קטנה דלית ליה למפרע נעשה סריס ולרב היכא שמכרה בקטנותה ויצאה בשש וכשהגיע שנת עשרים נמצא דלמפרע היתה ראויה לצאת מבת י"ב שנה וצריך לשלם האדון כל מה שנשתעבד בה האדון מאותו הזמן והלאה וכמו שנבאר לקמן בריש פ"ד והוה ניחא באוקימתא זו הא דלא קתני בברייתא דלעצמה דמציאתה נמי לעצמה משום דכיון דטעמא דהענקה הוי משום שיוצאה בסימני בגרות לא משכחת לה טעם זה גבי מציאה דאי שמצאה קודם הבגרות הוי לאביה ואי לאחר הבגרות אינה אמה והברייתא באה לתת לנו דין באמה אבל לגמרא דמוקי לברייתא דלעצמה בדליתיה לאב תיקשי אמאי לא קתני נמי דמציאתה לעצמה כיון שזה היה הכרח הקס"ד דהוי בעי לאוקומי בדנפקא במיתת האב וכמ"ש בעל עצמות יוסף באופן דמהכרח זה נראה דיוצאה בסימני בגרות נמי הוי הענק לאביה אבל מדברי הרב בעל עצמות יוסף נראה דס"ל דיוצאה בבגרות הענק לעצמה ויש קצת סיוע לזה מדהוה קס"ד לאוקומי ברייתא דלעצמה בנפקא במיתת האב ומ"מ יש לדחות: <br>''' ודע ''' דאע"ג דמציאת אמה הוי לאביה מ"מ צריך לשלם לאדון שכר הבטלה וכמו ששנינו בברייתא ואין לרבה אלא שכר בטלה וכ"כ הריטב"א בחידושיו ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם. ודע דהא דאמרינן דמציאת אמה הוי לאביה היינו דוקא שהיתה עסוקה במלאכתה ומצאה מציאה אבל אם האדון אמר לה ללקט לו מציאות מציאותיה לרבה כן כתב הרמ"ה הביאו הריב"ה בח"מ סימן ע"ד: ''' ואם מת אביה וכו'.'''  שם (דף י"ו) והקשה הרב כ"מ ז"ל דמדברי רבינו משמע דאע"פ שבא לידה אינו מורישו ובריש נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו ותירץ דבא לידה כבא לידו דמי. ותמהני דמדבריו משמע דאם לא בא לידה אע"פ שיצתה בחיי האב שכבר נתחייב האדון בחיי האב אפ"ה אינו מורישו ואילו מריש פרק נערה משמע דאפילו לא בא לידה מורישו כמו ששנינו עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין ודוקא התם בעינן עמדה בדין משום דהוי קנס וכל שלא עמדה בדין לא הוי ממון משום דקי"ל מודה בקנס פטור אבל בזכות דלא הוי קנס כיון שנתחייב בחיי האב מורישו וכמו ששנינו בסיפא דמתניתין מעשה ידיה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין. ולרבינו אפשר לדחות ולומר דכל שנתחייב בחיי האב כבא לידו דמי אבל דברי מרן צל"ע. ומוהרימ"ט כתב במהדורא שניה דאי יצאה בחיי האב אינו מוריש דשאני הענקה ממעשה ידיה וכמו שחילק שם ולפי דבריו אפשר דאפילו בא לידה אינו מוריש כל שלא בא לידו ולפי זה אתו דברי רבינו כפשטן: שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו. שם ובפ"ד דכתובות (דף מ"ג) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וא"ת הא איצטריך אותם ללמד על ע"ע שאינו נקנה בחזקה וכמו ששנינו בפ"ק (דף י"ו) אותם בחזקה ולא אחר בחזקה וי"ל דהא דאמרינן שאין אדם מוריש כו' לאו מאותם קא מפיק אלא מדאיצטריך קרא והתנחלתם לבניכם דלגופיה לא איצטריך דהא אפילו ע"ע עובד את הבן א"ו דאתא למעט זכות בתו והתוספות הקשו דלמה לי והתנחלתם שאין אדם מוריש פשיטא דמהיכא נפקא לן דמעשה הבת לאב מלאמה ואמה גופה אינו יכול להוריש לבנו וי"ל ה"מ גדולה הוא דנפקא מלאמה אבל קטנה לא נפיק מלאמה אלא מסברא דהשתא זבוני מזבין לה ולהכי איצטריך והתנחלתם ע"כ. ואע"ג דברייתא דלעצמה אוקמוה בגמרא בדנפקא בסימנים אפ"ה מייתי קרא דוהתנחלתם משום דברייתא פשיטא דאיירי אפילו בקטנה כגון דנפקא בשש או ביובל או במיתת אדון ולא איצטריך לאוקומה בנפקא בסימנין אלא משום אידך ברייתא לאשמועינן דאפילו בנערה הוי לאביה ומש"ה מייתי קרא דוהתנחלתם דמיניה נלמוד דכל זכות שיש לאדם בבתו בין בקטנה בין בנערה אינו מורישה לבנו. והקשה מהרימ"ט דכי נמי אתיא קטנה מסברא למה לי קרא דהא האב גופיה לא קי"ל דזכי אלא משום דמצי מזבין לה והרי עכשיו לא מצו מזבני ואי לא ס"ל כר"ל ניחא דאיצטריך דלא תימא שיכולין אחין למוכרה דבמקום אב קיימי והאב עצמו יכול למוכרה לאחר מיתה אלא לס"ד דגמרא דאתיא כר"ל השתא מכורה כבר יוצאה במיתתו של אב כ"ש שלא תמכר דהכי גמרי. ותמהני דהא חיליה דר"ל דס"ל דאמה יוצאה במיתת האב הוא משום קרא דוהתנחלתם ועביד ק"ו ומה סימנים שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון ומיתה שמוציאה מרשות אב לא נפקא לן אלא מקרא דוהתנחלתם וא"כ לר"ל איצטריך קרא ללמדנו שני דברים האחד הוא דהאחין לא מצו מזבני לה והשני שיוצאה מרשות אדון. וראיתי להרב ע"י שכתב דהתוס' לא מקשו ולא מידי דנימא דקרא איצטריך דסד"א כיון דאחיה נותנים לה מזונות במקום אב קיימי דהא הוה מספקא ליה לתלמודא ומייתי הך קרא דהכא ודבריו תמוהים הם הרבה בעיני משום דבגמרא לא נסתפקו בבת הניזונת מן האחים אלא מדרבנן דמדאורייתא פשיטא דלא היה עולה על הדעת דבשביל מזונות יזכו במעשה ידיה דהא מדאורייתא ליכא חיוב מזונות ואם הם ירצו לזונה מהיכא תיתי שיזכו במעשה ידיה ומאי דמייתי קרא לא הוי אלא אדינא דאורייתא וכ"כ התוס' שם. עוד הקשה הרב הנזכר דא"כ דקרא דוהתנחלתם לא איצטריך אלא לקטנה מאי פריך בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז) מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה ופריך ואימא ה"מ קטנה כו' ומאי קושיא דבהכרח צ"ל דקרא איירי בנערה דאי בקטנה למה לי קרא דוהתנחלתם כיון דקטנה שמעינן מאמה וע"כ הני תרי קראי שדינן חד אאמה קטנה וחד אגדולה ותירץ דאותם דרשינן אותם בחזקה ופריך ואימא ה"מ קטנה וקרא איצטריך לדרשא אחרת עכ"ד. והנה כבר כתבנו לעיל דדרשא דאין אדם מוריש וכו' לאו מאותם קא מפיק אלא מדאיצטריך קרא לומר בעבד כנעני שינחילום לבניהם משמע דאתא למעט מילתא אחריתי שאינו מנחילה לבניו והיינו זכות בתו וא"כ הדרא קושיית הרב לדוכתיה ואליבא דידיה קשה דהיכי ממעטינן תרי מיעוטי מאותם לפי האמת ומהרימ"ט ז"ל תירץ לקושיית הבע"י דלפי הס"ד דלקטנה צריך קרא שמעשה ידיה יהיו לאב אין לדקדק מה אמה אינה עובדת את הבן דלשעבוד קרי לה רחמנא אמה שתהא עובדת לו בעודה קטנה כמו אמה לרבה אבל לא שתהא אמה ממש בכל דיניה אבל כי מוקמינן קרא בנערה לא שייך בה לשון אמה דאמה אינה עובדת בנערות אלא דהקישה הכתוב לאמה ומש"ה הקשו התוס' כו' ע"כ. והנה אם הקושיא היא דהיכי ס"ד דקרא דלאמה לא מיירי אלא בקטנה דא"כ ל"ל קרא דוהתנחלתם תיפוק ליה מהיקשא דאמה שפיר תירץ מהרימ"ט דלפי הס"ד לא הוה שמעינן מקרא דלאמה שאינו מוריש משום דלשעבוד דוקא קרי לה רחמנא אמה ולא שתהא אמה ממש בכל דיניה ומשום הכי איצטריך קרא דוהתנחלתם אבל אם הקושיא היא דהיכי ס"ד דקרא לא מיירי אלא בקטנה דא"כ למה לי קרא דלאמה תיפוק ליה מוהתנחלתם שמעט זכות הבת מן הבן שמעינן מינה שהאב גופיה זוכה במעשה ידיה דאי אמרת בשלמא דאף בנערה זוכה איצטריכו תרי קראי חד לקטנה וחד לנערה אלא אי אמרת דאינו זוכה אלא בקטנה למה לי קרא דלאמה א"כ לא יועיל לנו תירוץ מהרימ"ט כלל ואף שמדברי הבע"י נראה שלא הוקשה לו אלא הקושיא הראשונה מדכתב דאי בקטנה למה לי קרא דוהתנחלתם אכתי תמהני ממהרימ"ט איך לא השגיח לתרץ אלא לקושיית הבע"י. ולי הדיוט נראה דאין כאן קושיא כלל לא הראשונה ולא השניה משום דקרא דוהתנחלתם לא נאמר בדרך פרט על מעשה ידיה דוקא אלא על כל זכות שזוכה האב בבתו כגון מכירתה ולקדשה וכסף קידושיה ופתוי הבת וקנס האונס נאמר קרא דוהתנחלתם למעט הבן שלא יירש זכיות הללו שזוכה האב בבתו והתוס' לא הקשו אלא לרב דבעי למיפשט מעשה ידיה דהוו לעצמה מקרא דוהתנחלתם דקרא לא איצטריך להכי משום דמעשה ידיה מלאמה נפקא וא"כ לפי הס"ד דקרא דלאמה לא מיירי אלא בקטנה לא הוה מצינן למיפשט מידי מדאיצטריך קרא דוהתנחלתם או קרא דלאמה משום דהוה אמינא דקרא דוהתנחלתם לא אתא אלא לשאר זכיות. תניא בספרי כשכיר מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה ביומו תתן שכרו ופירש רבינו הלל דעל הענקה מיירי וכן פירש מהרימ"ט ז"ל והנה רבינו לא הביא דין זה משום דברייתא זו ס"ל כר"א דס"ל דמוכר עצמו מעניקין לו משום דקרא איירי במוכר עצמו כמבואר אבל לפי דעת הרב בעל קרבן אהרן דפירש דמיירי על הכסף אשר בו נמכר שירצה ביומו תתן שכרו הדמים שקצב לימכר בהם קשה דלמה השמיט רבינו דין זה:

{{פורסם בנחלת הכלל}}{{ניווט כללי תחתון}}