עריכת הדף "לחם דמעה/איכה/ה" (פסקה)

== טז ==

ואמר '''נפלה עטרת ראשינו.'''  על השכינה אמר שהיא היתה עטרת ישראל וכמ"ש בברכת הלבנה שהיא רמז אל השכינה עטרת תפארת לעמוסי בטן והיא היתה עטרת ראשינו כי היא אמן של ישראל ועתה שכינה נסתלקה ונפרדה והשליך משמים ארץ שהיא השכינה שהיתה תפארת ישראל באופן שנפלה משמים לארץ והכל בשביל חטאתינו ע"כ אוי נא לנו כי חטאנו:

'''אי'''  נמי מ"ש אוי נא לנו כי חטאנו הכונה אוי נא לנו כי חשבנו שחטאנו לבד שהוא שוגג ולא הכרנו כי עוינו והרשענו שאלמלא לא היה אלא חטא שהוא שוגג לא היתה נופלת עטרת ראשינו ולא הכרנו איכות העון שבשבילה נפלה וז"ש אוי נא לנו כי חשבנו לבד שחטאנו בשוגג ואין הדבר כן אלא נחנו פשענו ומרינו:

'''והרב'''  מורי זלה"ה כתב נפלה עטרת ראשינו כו' יאמר שראוי לבכות על החרבן מצד כי בחרבנו נסתבב לנו חטא גדול יותר מאותם שסבבו את חרבנו והוא חילול השם כי יאמרו איה אלהי המקדש וירושלים וז"א אוי נא לנו כי חטאנו ר"ל בנפילת עטרת ראשינו שמתחלל ש"ש וחטא זה תלוי בנו כיון שהיינו סיב' לחרבן שהוא סבה לחילול השם:

'''ואם'''  נפרש עטרת ראשינו על המלוכה יהיה פירושינו נפלה עטרת ראשינו הוא מלכנו אוי נא לנו כי חטאנו בשאול לנו מלך בראשונה ולסוף לא שוה לנו כי לא הותמד בידינו ולא הרוחנו אלא החטא:

'''ויש'''  לפרשו ג"כ בדרך אחר עם משז"ל שהשי"ת לתועלת ישראל שפך חמתו בב"ה בעצי' ובאבנים שלולא כן לא נשאר מישראל שריד ופליט אם כן נמצא שבהיות המקדש בנוי היה תועלת לישראל אם יחטאו ויאשמו כי היה לו מקום לשי"ת לכלות בו את חמתו האמנם עתה שנפלה עטרת ראשינו הוא המקדש המעוז אוי נא לנו כאשר חטאנו כי יחול העונש כלו עלינו כי אין מקום אחר לחול עליו וזו רעה רבה באמת עכ"ל:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב '''נשים בציון עינו כו'.'''  ספר עתה הרעות שנמשכו מהאויבים לפרטי הקיבוץ המדיני לכל חלק ממנו נשים נשואות ובתולות ושרים וזקנים ובחורים ונערים אשר בהם יתחלק הקיבוץ המדיני כלו כנודע:

'''ואמר'''  שהשרי' והם גדולי ישראל בידם של העבדים הנזכר נתלו ולא ע"י אחרים כדי להנקם מהם הם עצמם תלו אותם שהיו שמחים בזה וז"א שרים בידם נתלו כלו' השרי' שבעם בידם של העבדים הנז' נתלו:

'''ואמנם'''  הזקנים המה ראו שהזקנ' היא מיתה או התחלה לפחות ובאשר יעדר מהזקנים ההידור שלא יהדרו פניהם הנה זה יהיה להם קשה מאד מן המית' ועל כן נתרצו ויאותו לבלתי תלות הזקני' כי יותר רע להם להניחם חיים ולא יהיו פניהם נהדרים כי הוא קשה להם מהמיתה כאמור וז"א פני זקנים לא נהדרו כי זה הי' להם יותר קש' מתליי' השרים אך לשרים לא היה מספיק זה שהיה אפשר שעוד ישובו לגדולתם באורך הזמן אך הזקנים שכבר נס ליחם ותם כחם הנה הם נחשבים כמתים כי לא נשאר מהטוב הזמני להם רק ההידור שמהדרים אותם שאר העם:

'''אמר'''  על הבחורים שנשאו עול העבודה הקשה שבעבודה שהוא ג"כ קשה להם מהמית' ובהיות שיש כח בהם לסבול לא ירצו האויבים להמית' רק להחיות' כדי שיעבדו להם בעבודה קשה כמו שהיא הטחינה שהיא קשה שבעבודות כי היא טחינה בידים ולא ע"י מים או בעל חי כי כן משמע מגזירת טחון נשאו שהיא עצמו הטחינה סבלו עם היות' מהעבודות הקשות כי טחון הוא שם הפועל כמו נלאיתי נשוא ונערים בעץ כשלו כשלו כחם בעץ הטחינה כמ"ש הראב"ע ז"ל וז"א ונערים בעץ כשלו:

'''הנה'''  בזה כלל כל אופני מיני חלקי הקבוץ המדיני ולהיות שהזקנים במה שלא נהדרו נענשו יותר מכולם יען הם בטבע נוטים אל ההפסד והכליה וכן הבחורים שהם הפכיים לזקנים שהם בתכלית החוזק והכח יותר מכולם הנה בסובל' הקשה שבעבודות תשש כחם ונס ליחם תחת היות כל ישעם וחפצם התענוג והניגון אשר על כן ירגישו גם הם מאד הצער והעצבון בעבודתם אמר שהזקנים במה שלא כהדרו כמו שזכר הם מעצמם שבתו מעמוד בשער כי זה היה התענוג המיוחד לזקנים לעמוד בשער לספר במה שעבר וז"א זקנים משער שבתו ולא אמר נשבתו לרמוז שהם בעצמם שבתו כאמור כי מאסו בחייהם וכן הבחורים שבתו הם מעצמם מנגינתם בהרגישם חולשת כחם נתעצבו כ"כ עד שעם היות מטבעם לשמוח מאד בניגון וכלי שיר הם שבתו מעצמם ממנו:

'''ואפשר'''  שיאמר שהאנשים הנשואות בשלומי חמדת עדת ישראל והם הצדקניות והחסדניות בהיותן שמחות בציון ובבנין בית קדשנו ותפארתינו הנה במה שהחריבו העבדים הנז' אשר משלו בנו את ציון הנה בזה לבד עינו את נשי ישראל שזה היה להן עינוי גדול וז"א נשים בציון עינו ר"ל אלה העבדים הנז' במציאות ציון במה שהוא חרב בזה לבד עינו את הנשים בלתי שיעשו להם צער אחר וכן עינו העבדים הנזכר את הבתולות במציאות ערי יהודה כלומר במה שנלכדו ערי יהודה כי היו שמחות בעריהן ועתה הלכו שבי לפני צר הנה זה היה להן עינוי וצער גדול וז"א בתולות בערי יהודה כי מדת? עינו נמשכת גם לבתולות כנזכר וכאלו אמר ענו אותם העבדים הנזכר במציאות ערי יהודה לבד במה שלכדו אתם כאמור:

'''ואמר'''  שהגיע חולשת כח כל העם מקצהו משברון הלב ודאגה ועצבון מהחרבן עד שהבחורים שהם היותר חזקים שבעם ואשר כח בהם לעבוד עבודה היה להם למשא הטחינה לבד והיא שימת התבוא' בכלי והנהגת הסוס או תיקון הרחיים וכדומה לזה ולא עצמות הטחינה כי הכונה פה להגזים חולשת הבחורים שאפילו מלאכת הטחינה שהיא נקלה היה להם למשא וז"א בחורים טחון נשאו והנערים עם היותם נסמכים בעץ המשענ' לא היו יכולים לעמוד בעצמם כי היו נכשלים ונופלים וז"א ונערים בעץ כשלו ר"ל הנערים שכבר יצאו מכלל ילדים אפילו במשענת ועץ בידם להשען עליו עכ"ז כשלו במהלכם כי לא היו יכולים לעמוד וללכת ביושר מרוב חולשתם:

'''ואמר'''  שגם הזקנים עם היות הישיבה בשער להם הדבר היותר קל גם זה היה קשה לעשותו לרוב חולשתם עם היותם מתענגים בזה כי לרוב תענוגם לעמוד בשער לספר בדברים שעברו עם זקני' אחרים לא ירגישו צער כלל בהליכה והישיבה שם אך עתה לרוב החולשה גם מזה שבתו וז"א זקנים משער שבתו ירצה אפילו מזה שהיו עושים בנקל שבתו כ"ש מהדברים האחרים שתשש כחם בהחלט וכן הבחורים לרוב חולשתם עם היותם מתענגים בניגון שבתו ממנו כי לא נשאר בהם כח אפילו לנגן עם היותו נקל בעיניהם קודם לכן שהיו מתענגים בו כאמור וז"א בחורים מנגינתם ולא אמר מניגון לרמוז כי אפילו מהניגונים שהיו מורגלים בהם קודם לכן שהיה ראוי שיהיה נקל מאוד לעשותו בהיותם מורגלים בהם קודם לכן אפילו מנגינתם המיוחד להם שבתו כאמור:

'''שבת משוש לבנו כו'.'''  אפשר לומר שמשוש לבנו הוא תאר לבית קדשנו ותפארתנו שהיה משוש לבנו ובו היינו שמחים כולנו וז"א שבת משוש לבנו ר"ל שבת ונשבת מה שהיה משוש לבנו והוא ב"ה ומזה נמשך שנהפך לאבל מחולנו כי מחולנו היה ראות הבית בנוי לתלפיות ועתה היותנו רואים אותו חרב הוא לאבל לנו ונמצא שמה שהיה קודם לכן מחולנו ושמחתנו הוא עתה אבלנו וז"א כהפך לאבל מחולנו ובזה יתיישב הפסוק יותר על נכון כי לפירוש המפרשים כולם היה ראוי שיאמר הכתוב שבת ששון מלבנו כו' אם הוא השבתת הששון מהלב אך כפי פירושנו מתיישב היטב כי מלת משוש יצדק על דבר עומד קיים נמשך ממנו הששון ואינו הששון עצמו עכ"ל: