עריכת הדף "משנה למלך/עבדים/ג" (פסקה)

== יד ==

'''והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר העניק תעניק לו.'''  כלומר דלא נימא דהעניק תעניק מעיקרא משמע וכדסבר ר' יהודה בשלח תשלח וא"כ אם לא העניקו בעת היציאה לקי ולא מיחייב תו להעניקו אלא הכוונה הוא שאם שלחתו ריקם העניק תעניק ולפי זה לעולם חייב להעניקו ולא לקי ולא שייך כאן בטלו ולא בטלו משום דאף ע"פ ששרף הנכסים שחייב להעניק לו מהם אכתי חייב בתשלומין ומש"ה לא לקי דדמי לגזל ומשכון דאמרינן בפ"ק דמכות דף י"ו דלא לקי מפני שהוא חייב בתשלומין דאלת"ה אלא דאינו חייב בתשלומין א"כ משכחת לה בטלו ולא בטלו בהענקה ותיקשי לר"י דקאמר התם אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. וכ"נ מדברי רבינו מדלא מנה לאו זה דהענקה בפרק י"ט מהלכות סנהדרין כמו שמנה לאו דאונס שגירש אנוסתו ולא החזירה. שוב ראיתי דהכא לא שייך בטלו ולא בטלו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דלא לקי ולפי זה נ"ל לענין דינא שאם נשרפו הנכסים שחייב להעניק מהם אינו חייב לשלם משאר נכסים דומיא דפאה דאם אבד הקציר נפטר. ולענין כפייה אם לא רצה להעניק יש להסתפק אי כייפינן ליה כשאר מ"ע דמכין אותו עד שתצא נפשו או דילמא דשאני הענקה שהיא מ"ע שמתן שכרה בצדה כדכתיב לא יקשה בעיניך וגו' וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה ואמרינן בפ"ק דקידושין דף י"ד שכתוב זה הוא להרצות על הענקתו שלא יקשה בעיניו ואמרינן בפכ"ה דף ק' כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ולכאורה נראה שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דאמרינן בפרק השותפין רבא אכפייה לר"נ בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה והקשו שם התוס' דהא צדקה היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואר"ת דהאי כפייה בדברים כמו כפייה דפרק נערה ועוד דהכא קבלו עליהם שיכופו אותם ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית ביה לאו. והנה נראה דאליבא דר"ת ה"ה בהענקה דלא כייפינן ליה אבל לר"י בהענקה כייפינן ליה משום דאיכא לאו דלא תשלחנו ריקם. ותירוץ זה דר"י הסכימו בו רוב הפוסקים וכמ"ש מרן בטי"ד סי' רמ"ח וכתב שם שדעת הרמב"ן הוא כר"י. ותמהני שהרי כתב הרשב"א בתשובה סימן תשמ"ה דהשבת עבוט אין ב"ד כופין עליה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה וכ"כ במכונות סי' פ"ח ואי ס"ל כתירוצא דר"י היכי כתב דהשבת עבוט אין כופין הא איכא לאו דלא תשכב בעבוטו. ואפשר לומר דשאני השבת עבוט שהוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין ומש"ה לא כייפינן ליה משום לאויה אבל בצדקה דאינו ניתק לעשה כייפינן ליה ולפ"ז בהענקה דהוי לאו הניתק לעשה לא כייפינן ליה אפילו אליבא דר"י. ומ"מ תמהני על הרשב"א ור"ת מהא דאמרינן בפ' שלוח הקן (דף קמ"א) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפסה נגדיה רב יהודה והא שלוח הקן היא מצוה שמתן שכרה בצדה וא"כ איך נגדיה רב יהודה ובשלמא לר"י ניחא דשאני התם דאיכא לאו דלא תקח האם אבל להרשב"א דס"ל דכל שהוא ניתק לעשה אין כופין בשביל הלאו תיקשי דהא שלוח הקן הוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן וחכ"א משלח ואינו לוקה ורב יהודה ס"ל כרבנן וכן נמי לר"ת דס"ל דאפי' בצדקה לא כייפינן ליה אלא בדברים קשה וצ"ע. ומ"מ בענין הענקה נ"ל דאליבא דכ"ע כייפינן ליה דעד כאן לא אמרינן דכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה אלא דוקא היכא שהמתן שכר כתוב ממש אצל אזהרת העשה ככבוד אב ואם וצדקה אליבא דמ"ד והכי דייק מה שאמרו שמתן שכרה בצדה וטעמא כמו שפירש"י ז"ל דלכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה אבל גבי הענקה שאצל הצווי ליכא שום מתן שכר דמאי דכתיב אשר ברכך אינו מתן שכר אלא להורות מאיזה דברים מעניק לו שהוא דוקא מהדברים שיש בהם ברכה וכמו שדרשו בפ"ק דקידושין פשיטא דכייפינן ליה לקיים מ"ע זו כשאר מ"ע ואע"ג דהדר קרא וביאר המתן שכר מ"מ מדלא כתביה אצל הצווי אמרינן אין זה עונשו של עשה וכייפינן ליה. ועוד היה נ"ל חילוק אחר דאפשר דאין המתן שכר דהענקה אלא על מה שלא יקשה בעיניו אלא שמעניק בלב טוב ובנפש חפצה ואם אינו מעניק לו בלב טוב זהו עונשו שלא יהיה מבורך מה' אבל על הענקה עצמה לא שמענו לא עונש ולא שכר ולפי זה כייפינן ליה וזה היה נ"ל חילוק נכון אלא דקשיא לי צדקה דהתם נמי כתיב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו' וא"כ נימא דהמתן שכר לא קאי אלא על לא ירע לבבך אבל על הצדקה עצמה ליכא מתן שכר ומש"ה אכפייה רבא ומ"מ נראה דדי לנו החילוק הא' לומר דבהענקה כופין אותו וכ"כ הרב ג"ת שער נ"א ח"ה שב"ד עושין לו כמו שעושין לחייבו בקיום שאר מצות. עוד כתב הרב הנזכר אבל להוציא ממנו כדין חוב דעלמא לא והכוונה נראה שדעתו שאין יורדין לנכסיו ולדידי אין דין זה מוסכם שהרי אליבא דמאן דס"ל דבצדקה יורדין לנכסיו וכמ"ש רבינו פ"ז מהל' מתנות עניים והר"ן בפ' נערה שנתפתתה פשיטא דאף בהענקה יורדין לנכסיו דלא גרע מצדקה כי קא מספקא לי הוא אליבא דהרשב"א דס"ל דבצדקה לא נחתינן לנכסיו גבי הענקה מהו דאפשר דהענקה דין חוב יש לו דהא שכיר קרייה רחמנא כדכתיב כי משנה ש"ש ונחתינן לנכסיו א"ד דדמי לצדקה והדבר צריך תלמוד: ''' אחד היוצא בסוף שש וכו'.'''  פ"ק דקידושין (דף י"ז) ת"ר יכול לא יהיו מעניקין אלא ליוצא בשש מנין לרבות יוצא ביובל ויוצא בגרעון כסף ת"ל תשלחנו וכי תשלחנו וא"ת ל"ל וכי תשלחנו תיפוק ליה מדכתיב עמך למעט בורח ויוצא בגרעון כסף ע"כ דשש לאו דוקא אלא ה"ה שאר יציאות דאי דוקא שש למה לי למעט מי שאין שלוחו מעמך וליכא למימר דהוה אמינא דאיצטריך למעט בורח ועבר עליו שש דהא השלמה בעי וכמו שהקשו בגמרא. וי"ל דודאי דאף בלא קרא דוכי תשלחנו הייתי מרבה שאר יציאות דעבד ממיעוטא דעמך ומאי דאיצטריך וכי תשלחנו הוא לרבות אמה בסימנים דלא הוה גמרינן ליה מעמך וכיון שכן אין אנו צריכין ללמוד יובל ומיתת אדון מדאיצטריך למעט גרעון כסף ובורח דתיפוק ליה ממשמעותיה דקרא דוכי תשלחנו דריבה כל מיני שלוחים אבל אה"נ דעיקר קרא דוכי תשלחנו לא אתא אלא לרבות אמה העבריה בסימנין אלא שהברייתא ניחא לה ללמד דין יובל ומיתת אדון ממשמעות הקרא ולא מדאיצטריך כיון דליכא יתור בקרא א"נ כדי לסיים ולומר יכול כו' וזה לא יצדק אלא כשרבה ממשמעות המקרא. והתוס' הקשו דלמה לי קרא לאמה תיפוק ליה מואף לאמתך וי"ל דאי לאו לאמתך לא הוה ילפינן הענקה באמה העבריה מכי תשלחנו כיון דלא אשכחן בה הענקה כלל וקשה דאמאי איצטריכו לומר דלא הוה ילפינן בה הענקה הא אפילו שהיינו מרבים בה הענקה אכתי לא הוה מרבינן אלא בשש דומיא דעבד אבל בסימנים לא וכמ"ש בסוף הדיבור ומש"ה איצטריך ואף לאמתך לרבות סימנים. וי"ל דבשלמא בקרא דואף לאמתך איכא למימר דוקא שש אבל סימנים לא משום דכיון דמה שאנו מרבים הענקה באמה הוא מדהקישה הכתוב לעבד דיינו שנאמר שהזמנים שיש לעבד הענקה שיהיו ג"כ לאמה אבל סימנים דליתא בעבד מנ"ל דהא קרא לא קאמר אלא שהאמה תהיה שוה לעבד אבל בקרא דכי תשלחנו אי הייתי מרבה ממנו הענקה באמה פשיטא שאין לחלק בין שש לסימנים דהא סתמא קאמר קרא דלאמה נעניק ומנ"ל לחלק ביציאות בין זו לזו ומש"ה הוצרכו התוס' לומר דלא הייתי מרבה ממנו הענקה כלל. וא"ת אכתי נימא דכי תשלחנו איצטריך למיתת האדון דלא נתרבה מעמך דהא לא כתיב נרצע בהאי עניינא וא"כ מואף לאמתך לא נרבה אלא דומיא דעבד אבל סימנים לא וי"ל דכיון דע"כ לאו דוקא יוצא בשש אלא אפילו יוצא בפחות משש מעניקין לו א"כ פשיטא דכל היציאות שוים הם ואין לחלק ביניהם. וראיתי למוהרימ"ט שתירץ לקושיא הראשונה דלמה לי וכי תשלחנו תיפוק ליה מעמך דממיעוטא דעמך לא משמע שאר יציאות אלא אתא למעט גרעון כסף דס"ד דהא עבד שש כיון דלא חסרה משכירות שניו ולא כלום. ותמהני דא"כ למה לי והפדה ללמד שעבד יוצא בגרעון כסף תיפוק ליה מדכתיב כי תשלחנו דאי אמרת יוצא בגרעון היינו דכתיב כי תשלחנו משום דהוה מוקמינן לקרא דעמך בגרעון אלא אי אמרת דאינו יוצא למה לי וכי תשלחנו הא ע"כ מעמך ממעט ברח ופגע בו יובל וא"כ ע"כ שש לאו דוקא וצ"ע: ''' העניק תעניק לו וכו'.'''  שם (דף י"ז) יכול לא יהיו מעניקין אלא מצאן גרן ויקב כו' (עיין בכ"מ) ראב"י אומר יצאו פרדות יקב למה לי למר למעוטי כספים למר למעוטי פרדות ופירש"י למעוטי דלא תימא אשר ברכך ריבוייא הוא וריבה הכל וכיון דאיתרבו גידולי קרקע ובעלי חיים ה"נ כספים וכך היא הגירסא המדוייקת ודלא כספרים דגרסי כ"ש כספים וכן נראה שהיא גירסת הרא"ם והכוונה דע"כ לא ממעטינן כספים אליבא דר"ש אע"ג דעביד בהו עיסקא ופרדות אליבא דראב"י אע"ג דמשבחן בגופייהו אלא משום דכתיב יקב דהוי מיעוט אחר מלבד מאי דמיעט הכלל ופרט וכלל אבל אי לאו יקב לא הוה ממעטינן מהכלל ופרט וכלל אלא הדברים דלא משבחן בגופייהו ולא עביד בהו עיסקא דלא שייך בהו ברכה כלל אבל כספים ופרדות כיון שישנן בכלל ברכה אימא נעניק לו מהם להכי כתב יקב למעטם אבל התוספות גרסי למר לאתויי וכו' וס"ל דיקב הוי ריבוי לר"ש מרבה פרדות ולראב"י כספים. ולא ידעתי לספרים דלא גרסי וראב"י כספים עביד בהו עיסקא מה יתרצו. וראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל ואיצטריך יקב למדרש מיתורא לראב"י פרדות ולר"ש כספים שאלו ודאי יצאו מן הכלל דלא חשיבי בכלל ברכה ולא אתו מדין כלל ופרט וכלל אתא יקב ורבינהו דהני נמי הוו בכלל ברכה דפרדות הא משבחי בגופייהו וכספים הא עבדי בהו עיסקא הילכך בל' סלעים שיש לו להעניק נותן לו מכל מה שיש לו ואפילו מכספים ופרדות ונראה דס"ל להריטב"א דלפי המסקנא לא פליגי ר"ש וראב"י בענין דינא כלל אלא משמעות דורשין איכא בינייהו דראב"י ס"ל דמן הכלל ופרט וכלל לא היינו ממעטים אלא דוקא פרדות אבל כספים לא משום דהוו בכלל ברכה כיון דעביד בהו עיסקא וא"כ כי אתא יקב לא אתא אלא לרבות פרדות דלכסף לא איצטריך ריבויא ולר"ש הוי בהיפך דמן הכלל ופרט וכלל לא היינו ממעטים אלא דוקא כספים אבל פרדות לא משום דמשבחן בגופייהו וכי כתב יקב לא אתא אלא לרבות כספים דלפרדות לא איצטריך ריבויא וא"כ לפי המסקנא מעניקין לעבד אפילו מכספים ופרדות בין אליבא דר"ש בין אליבא דראב"י ואהני כלל ופרט וכלל לדברים דלא משבחן בגופייהו ולא עביד בהו עיסקא וכל זה הוא אליבא דהריטב"א אבל אליבא דרש"י והתוס' ורבינו ישעיה לפי המסקנא פליגי ר"ש וראב"י וכן הוא דעת רבינו ופסק כר"ש וכתב הרב בעל כ"מ דהטעם הוא משום דמסתבר טעמיה וקשה דהא קי"ל משנת ראב"י קב ונקי ונראה דאזיל לשיטתיה שכתב בסוף פ"ב מהלכות בית הבחירה דלא נאמר כלל זה אלא דוקא במשנה אבל בברייתא לא אבל רש"י בפי' התורה כתב יצאו פרדות נראה דפסק כראב"י משום דס"ל דכלל זה נאמר אף בברייתא וכדעת רשב"ם והרא"ש ועיין בכללי הגמרא להרב בעל כנה"ג: ודע שכתב מהרימ"ט דאם אין לו אלא כספים ופרדות חייב ליתן לו ואין פחות מל' ולא נתמעטו אלו אלא לענין ברכה שאע"פ שנתברך בהן אינו חייב לתת כפי ברכתן ותמהני שהרי מדברי רבינו יראה שכספים נתמעטו אפילו מל' שהרי קודם שיכתוב הדין דהכל לפי הברכה תן לו מיעט הכספים משמע דנתמעטו אפילו מדין ל' וצ"ע: ''' וכמה נותן לו וכו'.'''  שם פלוגתא דר"מ ור"י ור"ש ואמרינן בגמרא מ"ט דר"י יליף נתינה נתינה מעבד ונילף נתינה נתינה מערכין מה להלן חמשים אף כאן חמשים חדא דתפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת ועוד עבד מעבד ה"ל למילף והקשו התוס' דכיון דכתיב אשר ברכך הוה לן למילף מן המרובה כדאמרינן לעיל דפריך ונילף ריקם מעולת ראייה ומשני אמר קרא אשר ברכך ודחקו עצמם בתירוץ קושיא זו כמו שיראה מדבריהם שם ולי נראה דטעמא דר"י הוא משום דאי לאו קרא דאשר ברכך היינו לומדים נתינה נתינה מערכין בפחות שבערכין וא"כ כי כתב קרא אשר ברכך די לנו שנאמר שבא לאשמועינן שנעשה הג"ש מעבד שהיא ל' שקלים אבל לומר שנעשה הג"ש מערכין ומהמרובה שבערכין שהוא נ' שקלים הא מנא לן כיון שכבר נתקיים קרא דאשר ברכך דאהני לומר דלא נילף נתינה נתינה מערכין ובפחות שבערכין וכי תימא אכתי תיקשי דנילף מערכין ותהיה ההענקה ב' סלעים וב' פונדיונים ואהני קרא דאשר ברכך דלא נימא בפחות שבערכין שהוא סלע ופונדיון הא ליתא משום שאם אנו לומדין מערכין כיון דאפיקתיה מפחות שבערכין משום קרא דאשר ברכך אוקמיה אגדול שבערכין משום דליכא לצדד אלא ב' קצוות שהם הפחות והגדול וכן כתב הריטב"א ז"ל ובזה ניחא מה שהקשו לר"ש ונילף נתינה נתינה מעבד ואע"ג דאיהו קא דריש אשר ברכך משום דאיכא למימר דקרא דאשר ברכך לא אתי אלא לומר דלא נילף מפחות שבערכין ונילף מעבד אבל לומר דניליף מגדול שבערכין מנא לן. ובג"ש זו דנתינה נתינה מערכין מדברי הרב בעל עצמות יוסף נראה שהיא מערכי אדם שכתב עלה דואימא בפחות שבערכין שהוא שלשה שקלים ותימה דבכל ערכי אדם אין כתוב נתינה ורבינו ישעיה כתב דהג"ש היא מערכי שדות דבמקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא והוא חומר שעורים בחמשים שקל כסף ומה שהקשו ואימא בפחות שבערכין כלומר דקרא קאי אפילו הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא ותימה דקרא דונתן את הערכך כתיב במקדיש שדה מקנה ומקדיש שדה מקנה אין דמיה קצובין אלא הכל לפי מה שהיא שוה וכמ"ש רבינו ספ"ד מהלכות ערכין וחרמין וכ"כ רש"י בס"פ אין מקדישין (דף כ"ו) ואפשר דס"ל לר' ישעיה דפסוק זה דונתן את הערכך קאי לכל הערכין הכתובים בפרשה אלא שע"כ הג"ש מערך שדה אחוזה כיון שדמיה קצובין ולפי זה אפשר לומר דקאי נמי אערכי אדם דכתיב בפרשה דלעיל וכן נראה שהוא דעת מהר"י בירב בחידושיו: וכתב מרן בכ"מ ופסק כר"י משום דה"ל ר"ש ור"י תרי לגבי ר"מ דלתרוייהו בעי טפי מט"ו ולענין נ' דאמר ר"ש ה"ל ר"מ ור"י תרי לגבי ר"ש. ולא ידעתי למאי איצטריכא ליה טעם זה דהא קי"ל הלכה כר"י לגבי ר"מ ור"ש וכדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ו) אמר ר' יוחנן ר"מ ור"י הלכה כר"י ר"י ור"ש הלכה כר"י ואע"ג דמשמע בגמרא דרב פליג אהני כללי פשיטא דהלכה כר' יוחנן דהא קי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"כ רש"י בדף מ"ז דהלכה כר' יוחנן דאיתנהו להני כללי וכ"פ כל בעלי הכללים. ומהתימה על רש"י שכתב בפרשת כי תשא דקרא דולא יראו פני ריקם מופנה לג"ש ללמד על הענקתו של ע"ע ודרשא זו היא אליבא דר"מ ואנן לא קי"ל כוותיה. וכ"כ בפ' ראה ז"ל ולמדו רבותינו בג"ש כמה נותן לו מכל מין ומין. ודבריו לא יצדקו אלא אליבא דר"מ דס"ל שדי ריקם אגורן ואצאן ואיקב אבל אליבא דר"י ור"ש מה שאנו לומדים מהג"ש אינו על כל מין ומין אלא על הענקה בכללה ותימה איך סתם דבריו בב' מקומות כר"מ היפך סברת ר"י וצ"ע: ומ"ש ''' בין ממין א''''  כתב מרן בכ"מ לאפוקי מר"מ שדקדקו בגמרא מדבריו שצריך ליתן לו מכל המינים. ונראה דיצא לו זה מדאמרינן ואי בציר ליה מחד מינא כו' ולא קאמר ואי בציר ליה חד מינא משמע דדוקא אם נתן לו מכל הג' מינים אם מעט ואם הרבה הוא דמהני אבל אם לא נתן לו ממין האחד כלל לא והכריחו בגמ' דין זה מדקאמר ר"מ חמש סלעים מכל מין ומין ואי לא תימא הכי ליתני חמש עשרה סלעים ותו לא אלא ודאי שצריך ליתן לו מכל השלשה מינים. וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל שיש מי שכתב דהא דקאמר ר"מ חמש סלעים כו' הוא לאשמועינן דלכתחלה צריך ליתן לו חמש סלעים מכל מין ומין ודחה הרב דבריהם משום דלרבנן לא בעינן שישלש לו ור"מ לא פליג עליה אלא בחדא דאל"כ היה להם לפרש כן ע"כ. ולפי זה נראה דאפילו לר"מ אם לא נתן לו כלל ממין אחד מהני דאל"כ הא פליגי בתרתי ולעיקר הקושיא תירץ דמילתא אגב אורחא קמ"ל דמחמש סלעים שבפדיון גמר לה: א"כ למה נאמר אשר ברכך וכו'. שם אשר ברכך יכול נתברך הבית בגללו מעניקין לו לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו ת"ל העניק תעניק מ"מ א"כ מת"ל אשר ברכך הכל לפי ברכה תן לו כך היא הגירסא הנכונה ודלא כספרים דגרסי א"כ מת"ל כאשר יברכך דפסוק זה ליתיה בפרשת הענקה והקשה מהרימ"ט במהדורא ב' דהא דרשינן ליה לעיל לרבות כל דבר דומיא דגורן ויקב ותירץ דכאשר דריש דלא כתיב אשר יברכך אלא כאשר וכן בסמוך תירץ קושיא אחרת משום דלא כתיב כאשר ברכך אלא כאשר יברכך וכבוד הרב הסתר דבר ולעיקר הקושיא נראה לי לומר דאף בלא קרא דאשר ברכך היינו מרבים כל דבר דומיא דגרן ויקב משום דתתן לו הוי כלל וכדאמרינן גבי רציעה ונתת כלל וא"כ הוי כלל ופרט וכלל ואנו מרבים כעין הפרט והברייתא דלעיל כיון דאשכח כלל לא דק אם כלל זה איצטריך לדרשא אחריתי: