עריכת הדף "מגן אבות (תשב"ץ)/אבות/ג" (פסקה)

== יג ==
'''רבי עקיבא אומר.''' רבי עקיבא היה מקהל גרים שהרי יוסף אביו היה גר כמו שנזכ' בפר' תפלת השחר שלא היה לו זכות אבות והיה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר באחרון מברכות ובפרק הקומץ רבה ובראשון מבתרא ובמכילתא והיה מאותן שנכנסו לפרדס והוא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום כמו שנזכר בפ' אין דורשין ועליו אמר בן עזאי בנדרים בפרק נערה חבל עליך בן עזאי שלא שימשת את רבי עקיבא ועליו אמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחסידות וכן היה אומר כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור כמו שנזכר בפ' אלו עוברין והוא היה מאותן ארבעה שחיו מאה ועשרים שנה משה והלל ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא כמו שנזכר בסוף ספרי והיה תלמידו של רבי אליעזר כמו שנזכר בפרק ארבע מיתות בסנהדרין והיה חולק עליו כמו שנזכר בפסחים בפרק ואלו דברים ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן היה אומר לרבי יהושע רבי הרשני לומר דבר ממה שלמדתני כמו שנזכר בפ' אם אינן מכירין בראש השנה והיו גדולי התנאים תלמידיו והסתמות כולם נסתמו לפי דעתו כמו שאמרו בפרק אלו הן הנחנקין סתם מתני' רבי מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא וגם הוא היה תלמידו של נחום איש גם זו כמו שנזכר בפרק מי שמתו נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ובפ' אין דורשין אמרו ששימש אותו עשרים ושתים שנה וכן בפרק שלישי משבועות וכן בפרקא דחסידי וכן בפרק בני העיר אמרו שאל רבי עקיבא את רבי נחוניה הגדול ולמד לפני רבי טרפון אבל מרוב פלפולו נתחדד הרבה עד שנחשב חבירו והלכה כרבי עקיבא מחבירו ואפי' מר' טרפון כמו שנזכר בפ' הכותב:

'''שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה.''' השחוק ידוע ואינה מדת ירא חטא והעצב היא יוצאת מנפש דואגת בקרבה על שאינה יכולה להשלים את חוקה וכמו שאמרו בפרק אין עומדין וסמכו לזה בכל עצב יהיה מותר והשוחק תמיד בלי ספק יהיה עסקו עם הנשים כי מדתו כמדתן וזהו כל חפצן וקלות ראש גם כן הוא ממדת הכסילים קלי עולם שהוא מיקל את ראשו ללכת ככסיל דרך הדיוטות בין בהלוכו בין בדיבורו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא הרי שבהלוכו ודבורו הראה לכל לבו החסר ומי שהוא חושב ששכינה למעלה מראשו יושב בפניו בכובד ראש וכמו שאמרו מלא כל הארץ כבודו בא' מקדושין ובפרק כיצד מברכין בברכות והפך קלות ראש גם כן הוא הצניעות ואמרו באחרון מברכות לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכן הוא הפך היראה שאמרו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולמדו זה מהכתוב עבדו את ה' ביראה ואלו המדות שהם עצב וכובד ראש הם סייג גדול לערוה כי זאת המשנה בסייגים היא מדברת אבל רצה התנא להחמיר לומר כי הפך אלו המדות והם שחוק וקלות ראש אל תחשוב שאין בהם אלא מדת כל אדם הבינונים והעצב והכובד אינם אלא מדת החסידים אבל המדות האלה הם מרגילין לערוה כי בלא ספק יכשל בערוה וכמו שאמרו בנדרים פרק אלו מותרין כל הכופה בנשים סופו בא לידי עבירה וכל שכן השוחק והמיקל ראש שהוא בלי ספק יכשל בעריות שזהו פרי שתי מדות אלו ואמרו במסכת כלה והביאוה בשבת בפרק במה אשה ובפ' מי שמתו כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו הסתכל במקום התורף ולזה מנה הכתוב במלחמת מדין טבעת עם כומז שהוא מקום זמה:

'''מסורת סייג לתורה.''' כל אלה הדברים אשר יספר אחר כן הם סייג וגדר לשמור שלא יכנס בהם האדם לשנותם ולבטלם כמו שאדם עושה סייג לכרמו שלא ינהגו בו עוברים ושבים מנהג הפקר והוא מלשון סוגה בשושנים והמסורת שמסרו לנו חכמים במלא וחסר הם שומרים תורה שבכתב שעל ידי המסורת יצאו לנו כמה מדרשות בתלמוד כמו בסכת בסכת בסכות קרנת קרנת קרנות והרבה כיוצא בהם והרבה דינים מהתלמוד הם יוצאים על פי המסורת כמו אשר תקראו אתם שהוא חסר בשלשה מקומות ודרשו ממנו אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין ואפי' מוטעין:

'''מעשרות סייג לעושר.''' זהו כנגד מחשבתן של בני אדם אשר עיניהם רעה בשלהם כי חושבים חסרון בנכסיהן מה שנותנים מהמעשרות גם מהצדקות ואמרי' בפ' מציאת האשה לאו כדין מתלין מלח ממונא חסר כלומ' שקיום הממון הוא כשמחסרין אותו כמו שהמלח הוא סיבת קיום הבשר מפני שמחסרו מהלחות אשר בו אשר הוא סיבת סרחונו והמלח מייבשו ומקיימו והתנא אמר דבר גדול מזה שמקיימו ומוסיף עליו כמו שנא' יש מפזר וכוסף עוד כי לא אמר סייג לנכסים מעשרות אלא סייג לעושר וכן דרשו בילמדנו עשר תעשר עשר כדי שתתעשר וכבר הביאו שם מעשה באדם אחד שהיתה לו שדה המוציא' אלף מדות ומתפרנס ממנה אחר שהיה נותן מאה למעשר ובשעת פטירתו אמר לבנו לעשות כן ועבר על צוויו ובכל שנה ושנה היתה פוחתת והולכת עד שלא הוציא' אלא המעשר ממה שהיתה למודה ואמרו לו קרוביו עד עתה היית אתה בעל הבית והקב"ה כהן ועכשיו הקב"ה בעל הבית ואתה כהן שנוטל המעשר וכן הוא במדרש ואלה שמות רבה וכבר הקשו במסכת תעני' על מה שדרשו עשר כדי שתתעשר ומי שרי לנסויי קב"ה והא כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם ותירצו חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די והנה נתבאר כי המעשרות סייג לעושר מהכתוב ומהקבלה ומהנסיון ואין במשניות שלנו מעשרות סייג לעושר אלא בקצתן: 

'''ונדרים סייג לפרישות.''' הפרישות הוא המחמיר על עצמו לאוסר דברים המותרין לו כדי שלא יכשל בדברים האסורים כמו הנזיר שפורש מן היין כדי שלא יתקלקל בעבירה. וכמו שאמרו בסוטה ובנזיר בתחלתם ובברכות פרק הרואה למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהשכרות מביא לידי זמה שנא' זנות יין ותירוש יקח לב וכתיב למי אוי למי אבוי וגו' למאחרים על היין וכתיב עיניך יראו זרות הם הנשים הזונות שנקראו זרות שנאמר להצילך מאשה זרה והנזיר נקרא פרוש כמו שתרגם אנקלוס נזיר אחיו פרישא דאחוהי ובפרק חזקת הבתים אמרו כשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין והאוכל חולין בטהרה כדי שלא יכשל לאכול תרומה וקדשים בטומאה נקרא גם כן פרוש וכמו ששנינו בפרק אין דורשין ומייתי לה בפרק בנות כותים בגדי עם הארץ שאינו אוכל חולין בטהרה הם טמאים כמו מדרס הזב לפרושים האוכלים חוליהם בטהרה ועל זה אמרו בראשון מע"ז נקיה מביאה לידי פרישות ואומר התנא כי לפי שהפרוש נכשל בפרישותו לאכול חולין בטומאה או שאר דברים שרוצה לפרו' מהם ואין בזה עבירה מן התורה ולפעמים יבא לידי מכשול בפרישותו. הדבר שהוא סייג לזה הוא הנדר שיאסור עליו הדבר ההוא בנדר או יאסור בנדר עליו דברים המותרים אם יעבור על פרישותו ומתוך חומר הנדרים יהיה נזהר בפרישותו ויכוף את יצרו ולולי זה לא הותרו הנדרים שהרי קרא הכתוב אל הנזיר חוטא וכמו שאמרו בראשון משבועו' ובכריתות פרק המביא ובנזיר ובנדרים ובפרק החובל ובמסכת תענית כמו שכתבנו למעלה ואמרו בירושלמי לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים כי לא הותר לאדם לצער את הגוף אלא לפרוש מן העבירה ובראשון מנדרים וכן בראשון מנזיר אמרו אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת בא לידי אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי לשאוב מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטרדיני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי חמדתיו ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ואמרו בויקרא רבה כי הלל היה נכנס לבית המרחץ והיה אוכל ואומר אורח בא אלי וכבדתיו והיו אומרים לו וכל יום באים אליך אורחים והוא אומר זאת הנשמה היא באה בכל יום כאורח ואכבדנה כמי שמכבד האורח להאכילו ולהשקותו לרוחצו. ואמרו בירושלמי רבי אלעזר הוה מצמית פריטי כולה שתא כדי לאכול מכל מין ומין ויש מפרשים שהיה עושה כן כדי לברך על ההנאה ולהזכיר שם שמים וטוב הוא זה ג"כ אבל האמת הוא שהיה עושה כן שלא לצער הגוף מתאוות העולם וכתיב יודע צדיק נפש בהמתו ועוכר שארו אכזרי ותורתינו השלימה לא אסרה ההנאות ואסרה הריבוי בהם וחייבה מיתה לזולל וסובא על כן אמר התנא כי הנדרים שהם לעשות סייג לפרישות הם הנבחרים לא שאר נדרים והלא אמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ואפי' נדרי גבוה אסורין אלא כמו שהיה הלל עושה שמביא בשבתו לעזרה וסומך עליה כמו שנזכר בראשון מנדרים ואמר נדרים סייג לפרושות ולא השבועות כי העובר על השבועה הוא עובר עליה בשעה קלה והנדר הוא קיים עליו ואף אם יעבור היום על נדרו גם למחר אסור לעבור עליו ולכן הוא יותר סייג הנדר מהשבועה זה דקדק רבינו יונה ז"ל ובנדרים פרק ואלו מותרין אמר כי לא זריז בתנאיה אבל באיסוריה מזדהר ולזה הנדר הוא סייג לפרישות ובערוך פירש כינוי נדרים שתיקנו חכמים הם סייג לפרישות שהוא פורש מלהזכיר השם הנכבד: 

'''סייג לחכמה שתיקה.''' כבר דברנו בפרק ראשון במעלת השתיקה ולא הוצרך התנא לדבר בה אבל סנפה לאלו הסייגים להודיע כי גם היא סייג לחכמה וכן כתוב חושך אמריו יודע דעת ובהרבה מקומות מזכירין חכמים חכמה אחר תורה כמו שאמרו בסוטה פרק ראשון ובמגילה בפרק ראשון על משה רבינו ע"ה שהיה אב בתורה אב בחכמה ומה הוא זה ומה הוא זה ונראה כי התורה היא שמסר הקב"ה למשה והחכמה היא מה שאדם מתחכם ומוציא מלפלפולו וכמו שאמרו בפרק במה מדליקין קבעת עתים לתורה פלפלת בחכמה והודיע התנא שהחכם אם ירצה שתתקיים חכמתו בידו ולא ישכחנה ישתוק הרבה כי על ידי דיבור חכמתו משתכחת ממנו והסייג שלה היא השתיקה והתנא ידע זה מחכמתו ומפלפולו והודיע כן לחכמים כנ"ל. ורבינו משה ז"ל פירש תורה תלמוד התורה בביאור מצותיה וחכמה מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהם לפי דעתו חכמת הטבע וחכמת האלהות וכבר כתבנו מזה בחלק שני מזה הספר הרבה: