עריכת הדף "אבני מילואים/אבן העזר/צ" (פסקה)

==סעיף ט==

===יא===

סעי' ט' (יא) '''האשה שמכרה בנכסי מלוג.''' פ' החובל דף פ"ח אריב"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה הבעל מוציא מיד הלקוחות וכתב שם רש"י ז"ל אע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בעל בנכסי אשתו אלמו' רבנן לשיעבודי' משום איבה ע"ש וכן בהא דאיתא שם לימא תקנת אושא תנאי היא דתני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה סברוה דכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מאי לאו בהא קמפלגי מ"ד לאשה לית לי' תקנת אושא ומ"ד לא לאיש ולא לאשה אית לי' תקנת אושא ופירש"י ז"ל סברו' בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף והכא ה"ט דמ"ד לא לאיש ולא לאשה דאית לי' תקנת אושא הלכך לאיש לא נפיק דלא קני לגופיה ממש ולאשה נמי לא נפיק דאלים שיעבודי' למהוי כקנין הגוף עכ"ל ובספרי קצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/קג#ט|סי' ק"ג סק"ט]] העליתי מזה דדוקא היכא דאית לי' לבעל פירי הוא דאיתא לתקנת אושא משום דאלמו' רבנן לקנין פירות דידיה למהוי כקנין הגוף אע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אבל היכא דלית לי' לבעל פירי כגון שסילק עצמו בעודה ארוסה מפירות ופירי פירות כהאי דסי' צ"ב בזה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות כיון דלית לי' קנין פירות ליתא לתקנת אושא ושם כתבנו דהתוס' חולקים בזה מדכתבו פ' נערה דף נ' ד"ה הבעל מוציא מיד הלקוחות ז"ל אליבא דר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף לא צריכא לתקנת אושא אלא לריש לקיש כו' א"נ דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך ובפירי פירות ע"כ ע"ש ומבואר מדבריהם דאפילו אין לבעל פירות ולא פירי פירות אפ"ה איתא לתקנת אושא וע"ש בקצה"ח שהארכנו בזה.

והרב המגיד פכ"ב מה' אישות בהא דנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כתב וז"ל כתב הרשב"א מיהו אם מתה הבעל יורשה הא למה הדבר דומה לאב שנתן לבנו מתנה שאין לאב בהן אכילת פירות ואם מת הבן האב יורשו ואפילו מכרה היא או נתנה לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם פירש לה שאם תתן או תמכור לאחר שלא יהי' הוא מוציא מיד הלקוחות ואם לא כתב אלא שתוכל למכור וליתן לאחר אינו מוציא בחיי' אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכן דעת הגאון ז"ל ואין דעתי נוחה בזה עכ"ל ועיין ב"י לעיל סי' פ"ה שהביאו ומסיים וז"ל וכתב הרשב"א בחי' פ' חזקת ומ"מ לענין הדין אמת שהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואם מכרה או נתנה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדין נכסי מלוג וכן כתב הנגיד רב שמואל הלוי בשם תשו' רב שרירא ורב האי גאון ז"ל עכ"ל וכ"כ נ"י שם עכ"ל מבואר מדבריהם דס"ל כדעת התוס' דאפילו לית לי' לבעל פירי איתא לתקנת אושא ובשטה מקובצת פ' האשה שנפלו ראיתי שכתב בטעמא דתקנת אושא וז"ל מן הדין כיון שהנכסים שלא תהיה מכירתה מכירת קיימת ולא יירש הבעל אלא מה שישאר בשעת פטירת' כדין כל שאר היורשין אבל חכמים תקנו שהבעל יוציא מיד הלקוחות שאם לא היה מפני זה כל אשה שבעולם לא היתה מנחת ירושתה לבעלה אלא היתה נותנת לבני' או לאחי' עכ"ל והיינו טעמא דכל הני פוסקים דס"ל דשייכא תק"א אפילו היכא דלית לי לבעל פירי דתו לא צריכינן למימר דאלמו' רבנן לקנין פירות דידי' דלהוי כקנין הגוף אלא תקנה בפני עצמה היא שלא תעקר ירושת הבעל שא"כ כל אשה תתן נכסים לקרובים וכמ"ש בש"מ וא"כ אין חילוק בין אית לי' פירי או לא ואפילו סילק עצמו בעודה ארוסה כיון דאית לי' ירושה שייכא תקנת אושא שלא תעקר ירושתו שלא תתן לקרובי':

אך קשה לפ"ז בהא דקי"ל נכסים שאין ידועים אין הבעל אוכל פירות ולכתחלה לא תמכור שלא תפקיע ירושתו אם מכרה או נתנה קיים כיון שמכרה עד שלא יודע לבעל וכדתנן ר"פ האשה שנפלו וכמבואר לקמן בטוש"ע סעיף י"א ומבואר בר"ן שם דהא דלכתחלה לא תמכור משום ירושה דאית לי' לבעל אפילו בנכסים שאין ידועים ע"ש ומ"מ בדיעבד מכירתה קיימת ואי אמרת דאפי' היכי דלית לי' לבעל פירי אית' לתקנת אושא כיון דאית לי' ירושה אמאי מכרה קיים בנכסים שאין ידועים כיון דאית לי' ירושה והא דלית לי' לבעל פירי בנכסים שאין ידועים כבר כתב הרא"ש בשם הרמ"ה דפירי תחת פרקונה משום דממנע ולא פריק לה וכל שלא נודע לבעל פריק לה ע"ש אבל ירושה אית לי' א"כ אמאי מכרה קיים יוציא הבעל אחר מיחתה מן הלוקח מוכח מזה בבירור דהיכא דלית לי' לבעל פירי לית' לתקנת אושא וכדעת רש"י ז"ל דעיקר תקנת' הוא דלהוי קנין פירות דבעל כקנין הגוף כמו דס"ל לר' יוחנן בעלמא ואף דבעלמא לא קיים כוותי' הכא אלמו' לקנין דבעל וכמ"ש שם בקצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/קג|סי' ק"ג]] ע"ש בבאר היטב:

ובהאי דינא דרשב"א בבעל שנתן מתנה לאשתו דמכרה בטל נראה דאע"ג דאין לו פירות מ"מ יש לו פירי פירות וכמבואר בטוש"ע סי' פ"ה ע"ש וא"כ אית לי' קנין פירות ואלמו' רבנן למהוי כקנין הגוף וכן נראה מדברי התוס' ב"ב דף קל"ו ד"ה ור' יוחנן אמר שכתבו לר' יוחנן דס"ל קנין פירות כו' למה לי תקנת אושא ותירצו דצריכא היכא שסילק הבעל עצמו מפירות ומפירי פירות ע"ש ומשמע דכל היכא דיש לו פירי פירות חשיב קנין פירות והוי כקנין הגוף למאן דאית לי' הכי וה"ה לתקנת אושא אבל היכא דלית לי' לבעל פירי כלל ליתא לתקנת אושא וכמ"ש ומה שהקשו בתוס' לר"י למה לי' תקנת אושא אפשר דס"ל לרש"י כאותן תירוץ של תוספות פ' נערה דף נ' וביבמות דף ל"ו דעיקר תקנת אושא אינה אלא לריש לקיש דס"ל בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף אבל לר"י באמת לא צריכא לתק"א ע"ש ודוק:

ובשטה מקובצת פ' החובל באושא התקינו וז"ל וא"ת ולר' יוחנן למה הוצרך לתקן כיון דכקנין הגוף דמי וי"ל דסבר ר' יוחנן דליתה לתקנת אושא והתוס' תירצו כו' וצל"ע בזה בנותן מתנה לאשתו דקי"ל שקנתה ואין הבעל אוכל פירות דאפשר לומר בשתי אלו שאם מכרה בחיי בעלה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות ושאם בחיי' אינו מוציא לפי שאין לו בהם כלום והיא גם היא אין לה כלום בהם האיך יירש הוא אחרי שבתקנת אושא עשו את הבעל כלוקח ראשון ואם הוא שנעשה ליקח ראשון סילק עצמו מהן היאך אפשר שיחזור ויוציא מיד לוקח שני עכ"ל:

ובמ"ש והתו' תירצו כו' כונתו למה שתירצו כגון שסילק עצמו מפירות ולכך כתבו דצל"ע בזה ובנותן מתנה לאשתו כו' דאפשר לומר דבשתי אלו שאין לבעל פירות דגם תקנת אושא ליתא הכא ולא כדעת התוס' ועיין מ"ש בס"ק שאח"ז:

והרמב"ן ס"פ יש נוחלין הקשה ג"כ קושי' זו לר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי למה צריך לתקנת אושא ותי' דר' יוחנן לית לי' תקנת אושא עוד תי' דאצטריך לתקנת אושא היכא דכתב לה דו"ד אין לי בפירותיך וע"ש ושני תירוצים אלו הם בתוס' כנ"ל:

אמנם בירושלמי מבואר דר' יוחנן נמי אית לי' תקנת אושא דאיתא התם פ' הכותב ר' אמי בשם ר' יוחנן בדין היה שאם מכרה ונתנה יהא מכרה קיים שבסוף זכה בהן פי' יורש הוא ולא לוקח ראשון ולמה אמרו בטל שלא תהא אשה מברחת נכסי' משל בעלה ואומרת משלי הן ע"כ ולר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי קשה היכי קאמר שבדין הי' שאם מכרה ונתנה שיהי' מכרה קיים שבסוף זכה בהן הא אע"ג דבסוף זכה בהן וה"ל יורש הא כיון דאית לי' קנין פירות לר"י כקנין הגוף דמי וצריך לומר דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה דו"ד אין לי בפירותיך ובזה הדין הי' שיהי' מכרה קיים ומדברי הירושלמי נשמע טעמא דמלתא דבעל מוציא מיד הלקוחות ואפילו אין לו פירות כגון דסליק נפשי' ומשום שלא תהא אשה מברחת נכסים משל בעלה ותאמר שלי הן ומשום דנאמנת לומר שלי הן ואע"ג דלשיטת הרמב"ם אינה נאמנת להפקיע פירות מבעלה ולומר ניתן לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהן ומשום דחזקתן בתורת נכסי מלוג לפירי וכמבואר בס' פ"ה בש"ע ע"ש אמנם היכא דלית לי' פירי כגון דסילק נפשי' בעודה ארוסה וכיון דאין לו פירות נאמנת לומר שלי הם א"כ תהא מברחת משל בעלה ותאמר שלי הם לכן תיקנו באושא שיהיה מכרה בטל וא"כ לעולם יהיו הנכסים בחזקת הבעל וא"כ תו אין אנו צריכין לטעמא שכתב בשטה מקובצת שלא תהא אשה נותנת לאחי' ולבני' ולא תהא מנחת לעולם ירושה לבעלה ע"ש פ' האשה שנפלו אלא מהך טעמא דירושלמי שלא תהא מברחת משל בעלה ותאמר שלי הן וא"כ אפי' במקום דלית ני' פירי איתא לתקנת אושא.

אמנם בש"ס דילן לא משמע הכין דבפ' החובל דף פ"ט בהא דפליגי אם יוצאין עבדי מלוג בשן ועין איש או לאשה ואמרו שם דפליגי בקנין פירות ואב"ע בתקנת' אושא קמפלגי ומשמע שם דתקנת אושא אינו אלא כשיש לבעל פירות ומשום דאלמו' רבנן לקנין פירות דבעל למהוי כקנין הגוף כמו בעלמא לר' יוחנן וכן הוא בתוס' פ' נערה ד"ה הבעל מוציא ע"ש דמאן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף לא צריכא לתקנת אושא ע"ש ואפשר דאפילו היכא דלית לי' פירי איתא לתקנת אושא ומהאי טעמא דירושלמי שלא תהא מברחת כו' אלא כיון דתקנו חז"ל שיהי' מכרה בטל כדי שיהיו הנכסים ביד הבעל לאחר מותה מהאי טעמא נמי אין יוצאין בשן ועין לאשה וכשם שביטלו מכירתם כך ביטלו לשיחרור דידה ואכתי צ"ע בכל זה:

===יב===

(יב) '''אבל לא גוף הקרקע.''' זו היא שיטת הרמב"ם אבל שיטת הרא"ש היא דאפילו בחיי' מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח ועיין בח"מ ובב"ש מאי דנפקי מיניה אי הוי הגוף ללוקח או לבעל כיון דפירי הוי דבעל וכתב בח"מ דנ"מ לעיין פרוזבול דאי נימא דאינו מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח יכול הלוקח לכתוב עלי' פרוזבול ע"ש וב"ש כתב דנ"מ לענין המעות שלקחה מהלוקח דלהרמב"ם אינו יכול לתבוע ע"ש ועמ"ש בספרי קצה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/קג#ט|סי' ק"ג סק"ט]] אפילו לשיטת הרא"ש דאין ללוקח אפילו בגוף הקרקע היינו משום תקנת אושא שהתקינו שיהיה קנין פירות דבעל כקנין הגוף כמו בעלמא לר' יוחנן ומעכב אותו קנין פירות של הבעל את הקנין הגוף של האשה שלא תמכור אבל מ"מ גם לבעל אין לו שום זכות בגוף הקרקע בחייה ע"ש ולשיטת הרמב"ם דס"ל דאית לי' ללוקח זכות בגוף הקרקע עד שתמות צריך לומר דתקנת אושא לאו משום קנין פירות כקנין הגוף דמי דא"כ הי' מבטל את קנין הגוף ולא היה ללוקח שום זכות בקרקע אלא נראה דלהרמב"ם הוי טעמא דתקנת אושא כמ"ש בשטה מקובצת שהבאתי בס"ק שלפני זה והוא כדי שלא תפקיע ירושתה ותתן לאחי' או לבני' ומש"ה אחר שמתה הוא שמוצי' מיד הלקוחות אבל בחיי' גוף הקרקע ללוקח ודו"ק.

===יג===

(יג) '''נתאלמנה או נתגרשה מכרה קיים.''' וכתב ב"ש ז"ל כן אי' בירושלמי וכ"כ הנ"י והטור אף לשיטתם דהבעל מוציא מיד הלקוחות וצל"ע למה באמת המקח קיים אחר מיתתו כיון דהשתא אין בידה למכור כמ"ש בסוגיא פ' אע"פ דף נ"ט אם אמרה יקדשו ידי לעושיהן לא חל ההקדש מפני שעבוד הבעל ולאחר הגט ג"כ לא חייל משום מי איכא מידי דהשתא לא חייל ובתר הכי חייל וכו' וכן קי"ל דאין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו והירושלמי דפסק דמכירתה קיימת י"ל דס"ל דבעל אינו מוציא הגוף מש"ה מדמה שם לאב שמכר כו' ע"ש. ולפמ"ש לעיל בשם רש"י פ' החובל דעיקר תקנת אושא היא דאלמו' לקנין פירות דבעל שיהיה כקנין הגוף וכמו דס"ל לר' יוחנן בעלמא וכנ"ל ע"ש ומש"ה ס"ל להרא"ש דהבעל מוציא הגוף מיד הלוקח דהקנין לא חל כלל על גוף הקרקע כיון דקנין פירות דבעל כקנין הגוף דמי איני נחכם שים קנין על הגוף כל זמן שיש לזה קנין פירות וחזינין לר' יוחנן דס"ל בעלמא קנין פירות כקנין הגוף וס"ל במכר הבן ומת בחיי האב דאינו מכור משום דקנין פירות דאב כקנין הגוף דמי ע"ש פ' החובל דף פ"ח וב"ב דף קל"ו ואפ"ה, ס"ל לר' יוחנן דאם מת האב בחיי הבן ומטי לידי' דבן ה"ל למפרע מכירתו מכירה וזכה הלוקח וכבר הקשה הרמב"ן ז"ל שם פ' יש נוחלין במת האב ואח"כ מת הבן דמכירה מכירה אמאי הא ה"ל דבר שלבל"ע וז"ל הרמב"ן שם הקשה כאן הרב ר' יוסף הלוי לר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי קני לוקח כי מאית אב בחיי בן והא אין אדם מקנה לחביר' דשלבצ"ע כלומר שלא בא לידו ותו קשיא ליה הא דאוקימנא לעיל גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה וב' קושיות אלו מתרצות זו את זו דאפילו מאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי ברא נמי אית לי' קנין הגוף אלא דמתלא תלי וקאי כי מאית האב בחיי הבן איגלאי מלתא דמההיא שעתא קניי' ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתביא לידו דהא אגידא בי' מעיקרא וכי לא בא לידו אותו זכות שמת הבן בחיי האב פקע קניני' לגבי לוקח דלאו יורש דידיה הוא עכ"ל א"כ ה"ה תקנת אושא דאינו אלא דאלמו' רבנן לקנין פירות דבעל שיהיה כקנין הגוף כמו לר' יוחנן בעלמא וא"כ כי היכי דלר' יוחנן כי אתי לידי' דבן הוי מכירה למפרע כיון שהי' לו קנין הגוף אלא דהוי מתלא תלי מחמת קנין הפירות של האב ועכשיו שבאה לידו איגלאי למפרע שהיה שלו והיה בידו למכור ה"ה בתקנת אושא אע"ג דקנין פירות דבעל כקנין הגוף דמי מ"מ אשה נמי אית לה קנין הגוף ומתלי תלי וקאי מיית בעל או שנתגרשה איגלאי למפרע דדידה הוי ומכירה קיימת כיון דמטי לידה עכשיו ודו"ק כי נכון הוא (הגה"ה ועיין בתוס' יבמות ד' ל"ו ע"ב ד"ה ורבי יוחנן מבואר ג"כ כדברי הרמב"ן הנ"ל ע"ש):

===יד===

(יד) '''או הקדישה אותן.''' כתב בח"מ המעיין שם יראה דאף שהקדישה קדושת הגוף אפ"ה אלמו' לשיעבודיה דבעל משום דידו עדיפא מידה אמנם ודאי אם נתאלמנה חל ההקדש ע"ש וע"כל והנה לפי מ"ש לעיל בהא דנתארמלה או נתגרשה מכרה קיים דלא ה"ל דבר שלבל"ע אפילו לשיטת הרא"ש דס"ל דמוציא הגוף בחיי וכתבנו שם טעמא כמ"ש הרמב"ן גבי מת האב בחיי הבן לר"י כיון דמטי לידי' דבן אגלאי מלתא למפרע דדידי' הוי ושפיר זבין וה"ה לתקנת אושא דאינו אלא משום דאלמו' לקנין פירות דבעל כקנין הגוף ואם נתאלמנה או נתגרשה ומטי לידה דאש' המכירה קיימת למפרע ה"ה אם הקדישה דחייל למפרע אם נתאלמנה או נתגרשה אח"כ.

איברא קשי' לי לפי"ז הא דאמרי' פ' החובל דף פ"ט תני חדא עבדי מלוג יוצאין לאשה ולא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ואמרו שם דבתקנת אושא קא מיפלגי מ"ד לאשה ולא לאיש לית לי תקנת אושא ומ"ד לא לאיש ולא לאשה אית לי' תקנת אושא ומש"ה לבעל לא נפיק משום קנין פירות דהוי כקנין הגוף כיון דלאשה שייך הגוף ולאשה לא נפקא משום קנין הגוף דידה משום דקנין פירות דבעל מעכב וע"ש בתוס' והיכי תני סתמא לא לאיש ולא לאשה הא אחר שנתארמלה או נתגרשה חייל שחרור דשן ועין למפרע כיון דקנין הגוף מתלי תלי וקאי וכמו בהקדישה וצ"ע.

ואפשר כיון דבעינין בשן ועין שיתכוין לשחתו ה"ה דבעינין שיתכוין לעבדו ובחי' כיון דלא נתברר עדיין שהוא עבדה אע"ג דאחר מיתת הבעל והגירושין נתברר שהי' עבדה מ"מ לא נפיק בשן ועין. שוב ראיתי בתרומת הדשן סי' ער"ב שכתב וז"ל אמנם ודאי אם מת הוא תחלה חל ההקדש דמדינא הי' חל מיד אלא דאלמו' לשיעבודי' דבעל וכיון דמת פקע שיעבודיה והכי מוכח בתו' פ' אע"פ אך קשה א"כ בחיי הבעל נמי ליחול הקדש על טובת הנא' שלה שיכולה למכור אם תתאלמן או תתגרש כו' ושמא לענין נכסי מלוג הואיל וידו עדיפא מידה בחייו לא חל לגמרי עכ"ל.

וא"כ למאי דמסיק דידו עדיפא מידה לא חייל לגמרי בחיי הבעל ניחא דאין יוצאין לא לאיש ולא לאשה ואפי' מת אח"כ הבעל בחיי אשתו והיינו משום דכיון דאלמו' רבנן לשיעבודי' דבעל בקנין פירות דילי' שלא תוכל להפקיע אפילו ע"י קדושת הגוף כמו שחרור א"כ תו ליכא למימר דמתלי תלי וקאי ולומר דכשמת הבעל בחיי האשה יחול למפרע דא"כ לא יוכל הבעל ליהנות מפירותיו משום דשמא ימות ויהיה חל למפרע קדושת הגוף ואסור לו ליהנות מפירות שיונקין מגוף הקרקע של ההקדש וע"כ צריך לומר דאלמו' שלא יחול ההקדש כצל מחיים דבעל ואפילו ימות לא יחול למפרע אבל במכירה דלא יזיק לו לקנין פירותיו כל ימי חייו שפיר חייל למפרע ומתלי תלי וקאי אבל קדושת הגוף ושחרור דאי נימא דאי מיית הוא ברישא חייל למפרע נמצא אתה מפסידו פירותיו כל ימי חייו דשמא ימות ונמצא שנהנה מן ההקדש ונשתעבד בבן חורין לכך אלמו' לקניי' דבעל שלא יחול כלל מחיים אפילו אם אח"כ ימות הוא בחיי' ומש"ה ניחא הא דאין יוצאין בש"וע לא לאיש ולא לאשה ומשמע דאפילו מת הוא בחיי האשה לא חייל השחרור למפרע דאלמו' לשעבודי' ומשום דאם יחול למפרע לא יוכל הבעל לעבוד בו עבודת עבד דשמא ימות הוא קודם וה"ה בהקדישה קדושת הגוף נמי לא חייל ההקדש אפי' נתאלמנה או נתגרש' כדי שיוכל הבעל לאכול פירות בחיי':

(וכן מוכח מהא דתנן בנזיר דף כ"ד האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה אם שלה היתה הבהמה החטאת תמות ועולה תקרב עולה כו' ובגמ' שם פריך היא מנ"ל מה שקנתה אשה כו' ולא אשכח גוונא לתרוצי למתני' אלא בקמצה מעיסתה א"נ שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות ע"ש ואי אמרת דלאחר מיתת הבעל או הגירושין חל קדושת הגוף למפרע לא הוי צריך לדחוקי נפשו לאוקמי בגוונא דחיקא אלא הל"ל דחיישי' שמא ימות הבעל ולכך החטאת תמות והעולה תקרב שהרי מיד אסור לו ליהנות בהן אע"כ דלא חייל הקדש למפרע וכדברי מארן ז"ל).

ולהכי לא קשה תו דליחול בחיי הבעל ההקדש בטובת הנאה דידה דא"כ עדיין לא יוכל לאכול פירות שהרי נהנה מההקדש ואלמו' רבנן דלא ליחול כלל מחיים מיהו כל זה דוק' בהקדישה סתם והוא מעכשיו ובמכירה כה"ג הגוף חייל דמתלי תלי וקאי ואחר שנתאלמנה איגלאי למפרע דשפיר מכרה וכמ"ש הרמב"ן אבל בהקדש לא חייל כדי שלא יפסיד הבעל פירותיו אבל אם הקדישה בפירוש לאחר שתתגרש או תתאלמן שפיר חייל ולא הוי דבר שלבל"ע כיון דמדינ' חייל מהשת' דהקדש מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמו' לשיעבודי' שלא יחול כל ימי חייו ולאחר מותו חייל ולא הוי דשלבל"ע כדאי' בסוגי' ר"פ אע"פ ע"ש:

===טו===

(טו) '''צותה בעת חלי' לתת כך וכך ממלבושי' ונתרצה הבעל.''' בט"ז כתב שצריך שיאמר הן אבל שתיקה לא מהני והנה יש כאן מקום עיון אמאי אין הבעל יכול לחזור בו נהי דנדר של האשה חייל ע"י ריצו' הבעל הא אפילו נודר דעלמ' ומת אין היורשי' חייבי' לקיים נדרו כמבואר בח"מ סי' רי"ב וסי' רנ"ב וכ"ת מצד הבעל שנתרצה ואמר הן מחויב הוא לקיים נדרו זה אינו דהא קי"ל דאין אדם מקדיש דשלבל"ע וכבר פסק רמ"א בח"מ סי' רי"ב סעי' ז' דבדבר שלבל"ע צריך הנוד' שיאמר כשתלד בהמתי וכשיוציא אילן הפירותיו אתננו להקדש ע"ש וא"כ הכא כיון שלא אמר הבעל כשיבא לידי אתננו להקדש או לעניים לא חייל נדריה בסתמ' דה"ל דשלבל"ע ואפי' לפמ"ש בסמ"ע שם סקי"ח דדוק' בתתנו לצדקה הוא דפליג רמ"א אבל באומר אתננו מודו כ"ע דחייב לקיים נדרו ע"ש היינו דוק' כשאומר כל מה שתלד בהמתי אתננו והרי הכא לא אמר כך רק נתרצה ואמר הן לדברי' ולא אמר כשיבוא לידי אתננו ועוד דהא נדרה היה לתת כך וכך ממלבושיה וה"ל כאומר תתנו לצדקה ועל זה נתרצה הוא ואמר הן וה"ל כאילו אמר הוא ג"כ אותו הלשון היינו לתת כך וכך ממלבושיה נמצא שלא אמר אתננו אלא כלשון האשה לתת שהוא כאומר תתנו א"כ לא חייל נדרי' בזה דה"ל דשלבל"ע וצ"ע.

(ואפשר לומר דשאני הכא דממה נפשך זכו העושים במלבושי' דאי הוי הבעל לוקח כתקנת אושא פשיטא דחייל נדרי' ומחויב לקיימו ואם נפשך לומר דבעל יורש הוי ומשום דטבא לי' עבדו לי' כדאמרי' בשלהי יש נוחלין גבי יובל ע"ש וה"ל לגבי דשלבל"ע א"כ הי' הגוף שלה והי' בידה להקדיש וה"ל כאמירה לגבו' וקנו הגוף מיד ולא דמי להא דכתב רמ"א שם בח"מ סי' רי"ב דאין היורש מחויב לקיימו לנדר המוריש דהתם הקדיש פירות דקל ושכר בתים דה"ל דשלבל"ע ולא שייך לומר שזכו בו הענים מיד אלא שנעשה נדר על הנודר ולכך שפיר פסק רמ"א דאין היורש צריך לקיימו משא"כ הכא גבי האשה הוא דבר שבא לעולם אי אמרת דבעל ירש הוי נמצא בידה להקדיש וזכו בהן העניים מיד ולא יירש הבעל כלום ואי אמרת בעל לוקח הוי זכו בו העניים מצד הבעל שנתרצה ודו"ק כי נכון הוא):