עריכת הדף "העמק דבר/דברים/כ" (פסקה)

== יט ==

''' לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן.''' האי לנדוח עליו גרזן מיותר. וכן בסמוך כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. האי ואותו לא תכרות מיותר. ולמדתי ביאורו בלשון הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ו הח״ט אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם מים כדי שיתייבשו שנא׳ לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה כו׳ ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וגו׳ עובר בלא תשחית ואינו לוקה כו׳. מבואר שאין לוקין על בל תשחית אלא על האילנות ורק באופן שקוצץ בגרזן. ולא במניעת המים וכדומה. ובאמת הכי מוכח מדאי׳ במכות דכ״ב דקאמר ולימא בקוצץ אילן שלוקה משום ואותו לא תכרות. ולא קאמר משום בל תשחית. אלא למדו מיתור לשון הכי. דמתחלה הזהיר הכתוב לא תשחית את עצה בכל אופני השחתה במניעת המים וכדומה:

'''לנדוח עליו גרזן.''' הוא אזהרה בפ״ע שלא לקצץ. ומפרש הכתוב על לא תשחית את עצה ''' כי ממנו תאכל.''' דכל מה שנצרך להנאת אדם מצוה שלא להשחית אלא להנות ממנו וא״כ הוא נתקו לעשה. והוי כדאי׳ בפסחים דס״ז אר״ח מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה. ואע״ג דשם איכא מחלוקת תנאים. היינו משום שאין העשה מיותר כדאי׳ התם בדד ישב לבדו ישב שלא יהא כו׳. אבל כאן כי ממנו תאכל מיותר להגיד ע״ז שנתקו לעשה:

'''ואותו לא תכרות.''' הוא טעם על לנדוח עליו גרזן שבזה ודאי מוזהר בל״ת שיש בו מלקות. אבל דוקא הראוי למאכל כמו שמבאר המקרא:

'''כי האדם עץ השדה וגו׳.''' פי׳ דלהכי דוקא עץ מאכל חמור כ״כ שלוקין עליו. משום שהאדם נמשל לעץ השדה. והנה זה המשל נמצא בכמה אופנים כמש״כ בס׳ במדבר כ״ד מ׳. אך המקרא ביאר המשל בענין דמיירי היינו במצור המלחמה שאינו אלא בעץ מאכל. ופי׳ המשל הוא כמו שיש אדם שמשלחים המצרים בכיון בחשאי להיות במצור כדי להועיל להמצירים לפתוח העיר. ע״י שמסבבים מחלוקת בפנים. והנה כשהעיר נפתח והורגים אנשי העיר שבמצור. וכי יעלה עה״ד להרוג גם אותם אנשים שבאו במצור מפני המצירים ובתועלתם. כך עץ מאכל בא לתועלת המצירי׳ שנהנים בפריו בשעה שתולשים פרי חי׳ מן האילן. ע״כ ראוי להוקירו. ומכאן למדנו גם על שארי עתים שאילן שיש בו פרי חמור עונשו של הקוצצו יותר משארי דברים שנהנים ממנו. [ואפי׳ נטיעות כ״ז שאין בהם פרי למאכל אין לוקין עליו והיינו דתנן במס׳ ב״ק פ׳ החובל הקוצץ את נטיעותיו אע״פ שאינו רשאי פטור. והתוס׳ נתקשו בזה הרבה יעו״ש. אבל מדברי הרמב״ם הנ״ל למדנו הפי׳ פטור ממלקות משום דנטיעה בת שנה עדיין אין בו מאכל]: