עריכת הדף "הכתב והקבלה/שמות/כג" (פסקה)

== יט ==

'''לא תבשל. ''' לרבותינו בחד לאו דלא תבשל נכלל לאו דאכילה (ערש"י), וחל עלינו חובת ההשתדלות להבין בלשון עצמו ענין האכילה, כי דוחק גדול לומר אם ההכנה אסורה כש"כ תכליתה, ונ"ל כי בשרש בשל נכללו ג' הוראות, א' בכור הפרי והתבואה (רייף), כמו הבשילו אשכלותי', בשל קציר, הב' בשול המאכל במים בקדרה אצל האש (קאָכען), כמו ובשל מבושל במים, הג' הצלי אצל האש (בראטען), כמו ויבשלו את הפסח כמשפט (דברי הימים ב ל״ה:י״ג), ושלש הוראות הפרטיות האלה נראה שהוראה אחת כוללת את כלם, והוא ענין ההכשר לאכילה (געניסבאר), הפרי והתבואה טרם בוא פעולת חום השמש עליהם הם בוסר ואינם ראויים לאכילה, וכבוא השמש עליהם פועלת בהם להכשירם לאכילה (רייף), והוא בשולם (געניסבאר), התבשיל החי אינו ראוי' לאכילה וע"י חום האש הפועל בהם, אם בהפסק קדרת מים או בלתי אמצעי והוא הצלי אצל האש נעשה מוכשר לאכילה (געניסבאר, געקאָכט, געבראטען); ועפ"י הנחה זו אני אומר ששרש בשל דומה לפעלים המשמשים פעמים על הפועל, ופעמים על הנפעל, כמו בערה בם אש ה' (בהעלותך י"א) על האש הדולק, כפשתים אשר בערו באש (שופטים ט״ו:י״ד), על החומר הנשרף, וכשרש עבד שישמש על העובד כמו אותו תעבדו (דברים י'), ואת אחיך תעבד (דיענען), וישמש ג"כ על הנעבד (דיענסטבאר מאכען, ווערדען), כמו לעולם בהם תעבדו (ויקרא כ״ה:מ״ו), לא תעבד בו (שם ל"ט), ובהחסר בו מלת את או אות ב' אשר יורה על הבדל הוראתו זאת, כולל באמת הוראות שתיהן, העובד והנעבד, כמו ואת הגוי אשר יעבדו (ראשית ט"ו) שיש לפרש מלת יעבדו שיהיו להם עבדים וכדתרגם שם יב"ע דיפלחון להון, שחוזר על העובד, ויש לפרשו ג"כ על הנעבד וכדתרגמו אונקלס דיפלחון בהון, וכן שרש בשל לפי הוראתו הכוללת יורה על המאכל לא תבשל (ניכט געניסבאר מאכען, קאָכען, בראטען), ויורה על האוכל (ניכט געניסען, עססען) ובלשון זה גם איסור הנאה בכלל. והא דהוציא הכתוב איסור אכילה בלשון בשול, להורות שהאכילה אינה אסורה אלא בדרך בשול מה"ת. וכנודע מרבותינו, ומפרשת ראה (י"ד כ"א) מבואר דרך אחרת בזה: 

'''גדי. ''' אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך (רש"י), והדברים מבוארים ממ"ש הרש"פ, כי הנחת גד על האגד, שהוא מציאות דברים הרבה בסוג אחד (בונד), כשם גיד (גיד הנשה, עצמות וגידים), ע"ש שמאגד את חלקי הגוף ומעמידם (איין באנד), כי כל איברי הגוף נקשרות ע"י הגידים, ומזה שם מגד להוראות המזון הטוב והמשובח בטעמו, ממגד שמים מטל, וממגד ארץ ומלואה, פרי מגדים, ונקראו מגד ע"ש האגידה, שהוא נאגד עם החוש ומתקשר עמו מחמת שבח טעמו, היפך המרירות שהוא ממר לחוש ובלתי נאגד עמו, כי עיקר מה שיקרא טוב הוא להיותו מורכב על אופן המסכים עם הטבע שהוטבענו עליו שעי"כ יתחתנו שני הנושאים זה עם זה, ומזה הענין כזרע גד לבן, והוא מין זרע לבן ועגול כעין גרעיני שעורים הנטחנים והוא מצוי בארץ הודו, ויש בו טעם משובח והזנה יתרה (זאגאָ), ומלשון זה נגזר שם גדי ע"מ כלי מן כל, להוראת הולד הרך כאשר עודנו באבו ולחלחותו מן הבקר ומן הצאן ומכל הבהמה, ונקראו גדי ע"ש מגד וטוב טעם, כי כל ולד רך יש לו טעם לשבח, ושוב אין הפרש בו יהיה מאיזה מין שיהיה, כי כל מין ומין מהבהמה בשרו מתוק וטוב ביותר כשהוא רך משהוא זקן, ודבריו נכונים בטעם. אמנם מלשון התלמוד (חולין קי"ג) כל מקום שנאמר גדי סתם אפי' פרה ורחל במשמע, יראה שאין שם גדי על ולד הרך דוקא כ"א גם על בהמה גסה כפרה ורחל. ובאמת גם זה יתכן לפי עיקר הוראת שם גדי שהוא ע"ש האגידה שנאגד ומתקשר עם חוש הטעם, כי כל בשר בהמה להיותו בע"ח יותר קרוב אל טבע האדם להתקשר עמו להיותו מזון אליו ולהשלים כחות החיוניות שבו. בשר הבהמה משיב בשר האדם לחזקו ולהבריאו, ומתאחד עמו להיותו כבשר אחד להשלים תמורת הניתך והכלה ממנו כל עת ורגע, כמאמרם כמה דלא אכילנא בשרא דתורא לא צילתא דעתאי, ויהיה לפי"ז שם גדי כשאר השמות הרבות שהונחו על הפרטי ועל הכללי, יורה על הפרט הדקה מן הדקה כגדי העזים, ויורה גם על כלל מן בע"ח מן הבהמות הטהורות בין דקה בין גסה; ויותר יתכן שהונח שם גדי ע"ש לידתו, כמו שהונח שם משבר על פתיחת הרחם, ע"ש שבירת מנעולי הרחם בהולדה, והונח שם שגר (שגר אלפיך) על ולד הבהמה ע"ש שמשולח ומושלך מן הרחם, ובטעם נפל, לנפילתו מן הרחם. ושליל ושלי' (בשליתה היוצאת מבין רגלי') מלשון השלה ופריקה מן הרחם. וכן טלה, להתנטלותו והסתלקו מן הרחם. ככה הונח שם גדי על כל ולד בהמה, ע"ש שישבר רחמי האם בהולדו, ומסתעף מלשון גדו אילנא בארמי שענינו חתוך ושבירה, וכן בעברי נקראו השברים הנעשים בשפת הים מחוזק נזילת המים גדות, (על כל גדותי'), וכן תלמי השדה שהם חתוכים ושברים הנעשים באדמה מן החרישה נקראו גדודים (נחת גדודי'). ובל"א נקרא כל לידת בע"ח (אויסווערפען), ותרגום גדי (דיא אויסגעשטאָסענע, אויסגעווארפענע, טהירישע לייבעספרוכט). ושפיר אמרו רבותינו גדי אפי' פרה ורחל במשמע: 

'''בחלב אמו. ''' דע כמו שיורה שם אם בפרטית על המולדת התולדות (מוטטער), ככה ישמש בכלל על כל קבוץ הפרטיים המתאחדים יחד ומשתוים זה על זה בדת אחד (כביחזקאל י״ט:ב׳), מה אמך לביא, אמך כגפן (הושע ד׳:ה׳), ודמיתי אמך, דתרגומם כנישתא, על כלל כנסת ישראל (שטאממגענאָססען), (ובירמיהו ט״ו:ג׳) אֵם בחור דתרגומו סיעת עולמיהון, וכפי' הרד"ק קהלת בחורים; וכן שם אב שיורה בפרטית על המוליד התולדות (פאטער), ישמש בדרך כלל על המשפחה (פאמיליע) בית אב, לבית אבותיו; וכן שם אָח יורה בפרטית על הנולד מאב ואם אחד (ברודער), וישמש בדרך כלל על כלל הנקבצים המתאחדים יחד ומשתווים בדת אחד (רעליגיאָנספערוואנדטער), כי ימכר לך אחיך, האין בבנות אחיך (שופטים י"ג) ככה שם אֵם כאן ישמש על כלל מין הבהמות הטהורות, המתאחדים יחד בבחינת טבע בריאותם ומצויינים מכל שאר מין בע"ח להיותם מפרסת פרסה ומעלת גרה, ובסמנים האלה הם משתתפים ומתאחדים להיותם כסוג אחד. כי עיקר מלת אם לדעת בעלי הלשון הוא התחברות והתאחדות (פעראייניגונג, פערבינדונג), ודומה בזה לשרש שפח שעיקר הוראתו התחברות והתקרבות, אשר מזה שם שפחה להמשרתת המתחברת עם גבירתה לשרת בצרכי הבית. וממנו שם משפחה על קרבת בני אדם שהם משרש ויחס אחד (פאמיליע), וישמש משפחה תואר לכל האומה (פאֶלקערשאפט) (כבעמוס ג׳:א׳), המשפחה אשר העליתי (זכריה י״ד:י״ח) משפחת מצרים, ומזה ישמשו שם משפחה על כל קבוץ אנשי החיל הנקבצים, ועל כל מין ומין מבע"ח (כבירמיה ט"ו) ארבע משפחות החרב הכלבים עוף השמים בהמת הארץ ולפי"ז טעם בחלב אמו. בחלב מינו: (זיינער גאטטונג, פיה געשלעכט), בחלב של כל בהמה שהיא ממין הגדי, והם הבהמות הטהורות ולאפוקי חלב ממין בהמות הטמאות. ואם יקשה בעיניך למה לא אמרה התורה לשון היותר ברור "לא תבשל בשר בחלב" דע כי מתנאי איסור בבע"ח מן התורה, שיהיה הבשר ממין הבהמה הטהורה, להוציא בשר מן בהמות הטמאות, וגם החלב שנאסר בבשול הבשר יש לה תנאי זה, שאיננו אסור אלא החלב מן הבהמה, להוציא חלב חיה, וגם לא מכל מין אלא דוקא החלב ממין בהמה הטהורה, והנה לכלול כל התנאים האלה בלשון כמעט לא אפשר, כי גם אם אמר קרא לשון לא תבשל בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, עדין לא הוי ידעינן אי להוציא מיני החיות מכלל איסור בשול, דבכ"מ חיה בכלל בהמה, לזה בחרה התורה לשון קצרה, לכלול בו כל פרטים הנזכרים, כי במה שאמרה גדי ידענו שהוא מין בהמה טהורה ואין חיה ועוף בכלל האיסור, כי ולד רך מן החיה נקרא עופר (שה"ש ב'), גור (איכה ד'), ובאמרה בחלב אמו ידענו ג"כ שהחלב דוקא ממין בהמה טהורה לא חלב חיה ולא חלב בהמה טמאה, והוא פשוט (ע' בסוגיא דחולין קי"ג), הנה התבאר לשון הכתוב מוסכם עם המקובל לנו ע"פ מכל צד. ודע שיש מקום פקפוק במלת בחלב במקרא זה, כמ"ש רוו"ה, כי מלת חלב, הוא ע"מ בשר בקר דבר חכם ודומי', ובסמיכותם נאמר בְקר זבח השלמים, בְשר ערלתו, על דְבר אשתי, וככה היה ראוי לומר מן חלב בחֲלַב הלמ"ד בפת"ח והוא כאן בצר"י, וכן כל חביריו הצרויים כולם צרויים שלא על המנהג, ולכן הקשו רז"ל למ"ד יש אם למסורת בשר בחלב מנלן דאסור, דלמא בחלב אמו פירושו שומן של אמו ולשון חלב הוא, ואעפ"י שמלת חלב בלתי משתנה בסמיכותו בכל המקרא, אפשר לומר שנסתמך על דרך הֲבֵל הבלים שלא על המנהג, ולזאת כתבה התורה בחלב ח"י כדי להכריע פתרונו אל המסורה בחלב, ושקלו וטרו בי' רבותינו, וחזרו על כל הצדדים והעלו שמשמעות לא תבשל בלתי סובל פירוש זה, לפי שדרך בשול אסרה תורה, אכן למ"ד יש אם למקרא אין אנו זקוקים לכל זה כי חלב לשון שומן הוא שוה בסמוך ובמוכרת בכל המקרא, ואשר הוא ענין משקה לעולם חֲלֵב בסמיכותו כמו חמאת בקר וחֲלַב צאן עם חלב כליות (דברים ל״ב:י״ד):